סטודנט אירני בן 28 מטהרן נוהג לעדכן אותי מדי פעם במתרחש בארצו האהובה. דרכו אני מתוודע לנוער האירני. נוער שיותר מכל רוצה משטר דמוקרטי. נוער המביט בקנאה דרך מסכי הטלוויזיה על החיים במדינות מערביות אחרות. נוער שאינו חושש לצאת לרחובות טהרן ולהתעמת עם נציגי המשטר האלים.
לאחר שפורסמו תוצאות הבחירות לנשיאות המדינה, מהן עלה שמחמוד אחמדינג'ד ניצח שוב, הסטודנט וחבריו הרגישו שהם נמצאים בתוך סיוט. עד היום הם משוכנעים שקולותיהם זויפו. אולם למרות שמחאתם מעט דעכה - בעיקר בגלל המכות הקשות שקיבלו - הוא וחבריו מבטיחים: "זו רק תחילת הדרך, שסופה - הפלת השלטון וכינון דמוקרטיה".
לא לילד הזה פיללנו
לפני 31 שנים בדיוק, שלוש שנים לפני שנולד אותו סטודנט אירני, הפכה אירן באופן רשמי ממדינה חילונית ופרו-מערבית לרפובליקה איסלמית. ברית שהורכבה מאנשי שמאל ואנשי דת אילצה את מנהיג אירן דאז, השאה מוחמד רזא פהלווי, להימלט מארצו. מספר שבועות לאחר מכן, החזירו מתנגדי השאה את האייתוללה חומייני מצרפת והעמידו אותו בראש הרפובליקה החדשה. מאז הידרדרו יחסי אירן עם המערב, ארה"ב ומדינות מערביות אחרות מטילות עליה סנקציות מסחר קשות, זכויות אדם מופרות שם באופן ברוטאלי מדי יום ביומו והפערים בין עניים לעשירים ממשיכים לגדול. 31 שנים לאחר המהפכה שואל את עצמו האזרח הפשוט: "האם לילד הזה פיללתי?".
"התשובה של מרבית אזרחי אירן לשאלה הזו היא 'לא', וה'לא' הזה מוביל את האנשים לרחובות", פוסק פרופסור דוד מנשרי, ראש המרכז ללימודים אירניים באוניברסיטת תל אביב ומומחה בעל שם עולמי לאירן. "מתחת לפני השטח הכעס על המשטר המהפכני הוא אדיר. הזעם הזה הולך ומתעצם כי המהפכה לא נועדה כדי לחזור לאיסלם, אלא כדי להפוך את חייהם של האירנים ושל הילדים שלהם לטובים יותר. הם שואלים את עצמם, אם יש כל כך הרבה כסף מנפט - לאן הוא הולך, אם לא אלינו ואל ילדינו?".
"הציבור האירני הוא ציבור מאוד פוליטי", מסביר פרופ' מנשרי, במה שונה העם האירני מעמים אחרים בשכונה המזרח-תיכונית. "הוא יודע לקחת את גורלו בידיים בניגוד לעמים אחרים במזרח התיכון שלא מקיימים הפגנות ברחוב ושאין בהם תנועות עממיות. החברה האזרחית באירן מאד בוגרת. ב-130 השנים האחרונות היו באירן ארבע תנועות מהפכניות גדולות, כאשר במאה העשרים היו שתיים: ב-1906 אירעה מהפכה חוקתית וב-79' אירעה מהפכה איסלמית. אני לא רוצה לומר שמה שקורה היום הוא עוד אחת מהתנועות המהפכניות האלה, אך זו התחלה של גל".
בשם הלחם
באחת ההתכתבויות שלנו, שאלתי את הסטודנט האירני בזהירות על פרויקט הדגל של אירן בשנים האחרונות, פרויקט הגרעין. "מה דעתך?", שאלתי אותו. "אנחנו לא מעוניינים בכלל בגרעין!", השיב בתסכול. "האזרחים באירן הופכים להיות עניים בגלל הגרעין. את כל הכסף האדיר שלנו בזכות הנפט אנחנו מעבירים לחמאס ולחיזבאללה, במקום להעביר אותו לצעירים באירן". אמר וצדק. מאות מיליוני דולרים מועברים מדי שנה לגרעין, לחמאס, לג'יהאד ולחיזבאללה רק כדי לבסס את כוחה של אירן כמעצמה אזורית. לכך ניתן להוסיף אינפלציה משתוללת ואבטלה גואה. הרי על כך היה אמור אחמדינג'ד להפסיד בבחירות (או שבעצם הפסיד, והתוצאות זויפו).
"כשקמה אופוזיציה ב-79' והשאה החליף את ראש הממשלה, אנשים יצאו לרחובות וזעקו: 'ביקשנו להחליף את הסוס, והחליפו את האוכף'", מזכיר פרופ' מנשרי. "השאלה רלוונטית גם להיום: הרי את מי צעירי אירן רוצים להחליף? את אחמדינג'ד או את המשטר? כשהם אומרים 'מוות לדיקטטור' למי הם מתכוונים? לאחמדינג'ד או לחמינאי? אני חושב שהתשובה ברורה. הם רוצים להחליף את המשטר. אני חושב שיש פה פוטנציאל של זעם ציבורי רחב שאיננו יודעים בהיסטוריה מתי הוא מתחיל להפוך לתנועה עממית. כמו השיר 'פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת' כך גם תנועות עממיות. הן מתחילות פתאום".
הנושא הכלכלי, לטענת פרופ' מנשרי, חייב לתפוס גם הוא תאוצה במחאה העממית האירנית על מנת שהתנועה העממית תצליח במשימתה: "התנועה הזו (מפגיני האופוזיציה נ.י) מדגישה יותר מדי את עניין החירות אבל עם חירות לבד אי אפשר לעורר מהפכה במזרח התיכון. הם צריכים לדבר בשם הלחם, של הכלכלה. ולכן הציבור האירני צריך לשאול לא רק 'איפה הקול שלי שנגנב בבחירות' אלא גם 'כיצד יכול להיות שכל כך הרבה כסף מהנפט מוזרם לאירן והילד שלי עדיין רעב'. כשנחבר את המרירות הפוליטית למרירות חברתית-כלכלית, הפוטנציאל יכול להיות יותר גדול".
לפני כמה ימים אמר בכיר האופוזיציה והמועמד לשעבר לנשיאות מהדי כרובי שהוא מכיר בשלטון אחמדינג'ד. האם זו לא מכה קשה למחאה?
"כל אחד מהמנהיגים האלו מבין את המצוקה שאליה הם נקלעו. לרפסנג'אני, כרובי ומוסאווי יש משפחות, רגישויות, שיקולים אישיים. כרובי לא יכול להגיד שהוא לא מכיר בכך שיש נשיא. הוא לא מכיר בלגיטימיות שלו. הבעיה היא לא כרובי אלא הנוער האירני. אלו אנשים שנולדו אחרי המהפכה. לא אכפת להם מה היה קודם, הם יודעים שרע להם היום. אני חושב שהנוער הולך הרבה יותר רחוק מההנהגה שלו משום שזו הנהגה חצויה חלקה מזדהה עם המהפכה וחלקה לא. כשאתה עושה מהפכה אתה צריך לבוא עם מסר קליט וברור, כמו שחומייני אמר 'השאה חייב ללכת, האיסלם הוא הפתרון'. לתנועה הזו אין סיסמאות חד משמעיות וברורות, וזו אחת הבעיות שלהם. הם רוצים לשנות מבפנים בלי להרוס את השיטה".
מה עם ההנהגה שלהם? היא לא מהווה בעיה?
"אכן, יש להם בעיה של הנהגה לא כריזמטית. מוסאווי בעצמו, שהוא אדם לא כריזמטי, היה ראש ממשלה בשנות השמונים במשך שמונה שנים. הוא חלק מהמהפכה האיסלמית. המשטר הזה מונהג על ידי אליטה שמרנית קיצונית שהחליטה שהיא לא הולכת לתת לאופוזיציה לעשות להם מה שהם עשו לשאה. הם לא מתכוונים לוותר על המשטר בהתנדבות. ולכן המאבק שלהם באופוזיציה הוא מאד אלים. כמות הכוח שהם משתמשים מול אזרחים חסרי ישע הוא דבר מדהים".
הפספוס של אובמה
אחת הבעיות שעליהן הצביע הסטודנט האירני היא היעדר תמיכה מצד ארה"ב ומדינות אירופה. לאובמה, לדוגמא, לקח עשרה ימים לאחר הבחירות לנשיאות אירן כדי לפצות את פיו ולמלמל כמה מילים על הזכות למחות. בעיני פרופ' מנשרי, אחד הדברים החשובים ביותר שהיו צריכים להיעשות הוא לתת לנוער האירני תחושה של תמיכה מבחוץ וזה, לדעתו, פספוס אמריקאי: "נכון שזה לא קל לחבק את הנוער האירני, אבל אובמה לפחות היה צריך לומר משהו בזכות הדמוקרטיה ובגנות האוטוקרטיה. זה לא נשמע".
הצעירים האירנים נמצאים בקשר עם כל העולם בבלוגים, בפייסבוק, בטוויטר. הם יודעים שיש להם תמיכה אדירה.
"נכון, אבל אני מדבר על העולם המאורגן. עכשיו זה לא יעזור להם גם אם וושינגטון תחבק אותם, כי הם צריכים את אירופה. מדינות אירופה צריכות כעת לדבר על זכויות אדם, על מה שקורה בבתי הכלא באירן, על דיכוי הכוח באירן. כל המדינות הללו דואגות לאינטרס הכלכלי שלהם ומשלמות מס שפתיים לעניין החירות והייתי מצפה שכמו שהם תוקפים את ישראל בנושא זכויות אדם, שיתקפו גם את אירן. הם לא טובים יותר מישראל".
אתה חושב שישראל שוגה במדיניות מול אירן?
"המדיניות ההצהרתית עד כה לא היתה נכונה. ישראל היתה צריכה לשתוק יותר בנושא האירני ולא להפוך את אירן למדינה כל כך חשובה כי היא באמת לא כזו חשובה. הבעיה שבפניה אנחנו ניצבים היא בעיה אמיתית: הצירוף של אידיאולוגיה כל כך רדיקלית ונשק להשמדה המונית זה דבר נורא. אני מכיר בחומרה של האתגר האירני. אבל העובדה שישראל קופצת לראש התור ועושה הצגות לעולם כאילו שיש לה את היכולת והרצון לפעול, בסוף יגידו לנו 'לכו לעשות את העבודה'".
"אני רואה את אירן כבעיה מזרח תיכונית, כבעיה עולמית. היא בעיה של ערב הסעודית, מצרים, וירדן לא פחות משל ישראל. לכן יהיה עדיף אם בנושא האירני, המנהיגים הישראלים ישתקו אך יבהירו את עמדותיהם בצורה ברורה היכן שצריך להשפיע. לא בהכרח צריך לקבל כותרות בעיתונים. ההתלהמות הפומבית הישראלית לא במקום. מנהיגים בישראל אומרים 'איום קיומי'. המושג הזה נותן לאירן קרדיט יותר ממה שיש לה. איזה מסר זה מעביר לילד שלי? שברגע שלאירן יהיה נשק גרעיני עליו לקום ולעזוב את המדינה? אני לא חושב שאירן בכלל מסוגלת להרוס מחר את ישראל".
זילות השואה
פרופ' מנשרי יליד טהרן בעצמו סבור כי המשטר באירן משדר אמנם מסרים מאיימים וקיצוניים, אך בסופו של דבר מקבל החלטות ריאליסטיות: "כל משטר, במעבר מאופוזיציה לשלטון, הופך להיות פרגמטי", הוא קובע. "כמו שנאמר 'דברים שרואים משם לא רואים מכאן'. עם השררה באה האחריות, והאחריות הזו מחייבת אותך להיות נאמן לאינטרס הלאומי הקיומי של המדינה שלך. אני לא חושב שאירן תנקוט יום אחד בצעדים שיביאו להרס של אירן. יחד עם זאת, אני לא חושב שהייתי רוצה לראות את אירן מחזיקה ביד אחת אידיאולוגיה קיצונית וביד השנייה מחזיקה בנשק גרעיני".
לפרופ' מנשרי יש ביקורת קשה גם על ההשוואה שעושים מנהיגים בישראל - ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו - בין אירן לבין המשטר הנאצי: "בימי חיי הספיקו להשוות את נאסר, סדאם חוסיין, מועמר קדאפי ויאסר ערפאת להיטלר. הרי מדובר בזילות השואה. האם אירן היא באמת המשטר הנאצי? מה ישראל מרוויחה מההשוואה הזו? אם בדור אחד היו חמישה היטלרים, אז מי זה היטלר בכלל? לפני כמה שנים נשא נתניהו נאום בו אמר 'השנה היא 1938 ואירן היא גרמניה'. אני דיברתי באותו כנס ואמרתי 'השנה היא לא 1938 ואירן היא לא גרמניה'. זה לא שאירן היא לא בעיה חמורה. יחד עם זאת, אני חושב שצריך כמה שפחות להשתמש בנאציזם כדי לעשות הסברה לישראל".
מה ממשל אובמה צריך לעשות כעת בנוגע לאירן?
"ממשל אובמה בא עם מסר של דיאלוג שהוא, לדעתי, מסר נכון. אני לא מאמין שדיאלוג יפתור את הבעיה מול אירן אך באמצעות דיאלוג אתה מאותת לנוער האירני שיש אלטרנטיבה ויש סיכוי למדיניות שונה. אנשי הדת באירן ראו שאובמה משתמש בדיאלוג ככלי לשכנע את הנוער האירני שארה"ב היא לא כזו גרועה. על העולם צריך להבהיר לאירן שיש גבול לסבלנות האמריקאית. יש להעלות את נושא זכויות האדם, לשכנע את אירופה שעליה לנקוט בצעדים דיפלומטים נגד אירן בנושא זה, לחשוב על סנקציות כלכליות יותר חמורות, ולבקש מהם לבוא לשולחן המשא ומתן".
"איזה מין דיאלוג זה כשאתה אומר שהדד-ליין של אירן הוא בחודש ספטמבר, ואחרי זה דוחה לדצמבר, ואחרי זה פברואר? אירן צריכה לדעת שגם לדיאלוג יש סוף. בשנת 67' אחרי שישראל ניצחה במלחמת ששת הימים, אחד המקורבים של נשיא מצרים נאסר אמר: 'בעוד שאנחנו שיחקנו שש-בש, ישראל שיחקה שחמט'. היום אירן משחקת שחמט והעולם המערבי משחק שש-בש".
לפניות לניר יהב: nir_yah@walla.com