מדוע שובתים הרופאים?

תארו לעצמכם מצב כזה: מדינת ישראל הולכת בוודאות לקראת מלחמה, ומשרד האוצר מונע רכישת תחמושת, כי לדעתו יש מספיק. החיזבאללה יורה קטיושות, ומשרד האוצר אוסר על גיוס מילואים, כי זה יפגע באיזון תקציב המדינה. נשמע הזוי? זה בדיוק מה שקורה במערכת הבריאות.

מערכת הבריאות שלנו חולה. חולה מאוד. תקני הרופאים נקבעו בפעם האחרונה בשנת 1977. מאז אוכלוסיית המדינה גדלה כמעט פי שניים, תוחלת החיים עלתה, הצורך ברפואה גדל, אך כמות הרופאים ומספר מיטות האשפוז לאלף נפשות רק פחת. בעבר, מרבית ההוצאה הלאומית לבריאות באה מתקציב המדינה, שמימנה רפואה ציבורית מהטובות בעולם בצורה שוויונית לכולם. כיום, עקב מדיניות האוצר, 43% באים מכיסם הפרטי של החולים.

לא צריך להתמצא הרבה בכלכלה כדי לראות את המציאות בשטח: את שעות ההמתנה הארוכות בחדר המיון, את סבתכם המאושפזת במסדרון המחלקה הפנימית ללא כל פרטיות או כבוד עצמי, או את הרופא התורן הבודד במחלקה שצריך לקבל לטיפול 15 חולים חדשים במהלך לילה אחד. אם במרכז הארץ המצב קשה, בפריפריה יש קריסה מחלטת. כמות הרופאים בצפון ובדרום היא כמחצית מאשר במרכז, דבר הגורם למוות מיותר וניתן למניעה של אזרחי המדינה, שכל חטאם שבחרו לגור בגליל ובנגב ולא ברעננה.

שמונה חודשים ניהלנו משא ומתן ממושך עם נציגי המעסיקים, ובראשם משרד האוצר. התשובות שקיבלנו לדרישותינו היו מעליבות, ומשקפות בעיקר את חוסר היכולת של מנהיגי המדינה לקבל החלטות, מבלי שהציבור ייפגע. כולנו זוכרים את שביתת הפרקליטים בה שוחררו פדופילים ממעצר כי האוצר סירב לדון עד להתערבות בג"ץ, או את שביתת עובדי משרד החוץ שגרמה לנזק מדיני עצום, לפני שהכירו בצדקת דרישותיהם. מדוע הסיפור הזה צריך לחזור על עצמו שוב ושוב? משרד האוצר החליט ככל הנראה להרוג את הרפואה הציבורית בישראל, אנחנו שובתים כדי להצילה.