קידום נשים בצה"ל: צעד קדימה – שניים אחורה ?

נושא קידומן של נשים לדרגות בכירות בצה"ל, ששב ועלה בימים האחרונים, דומה לריקוד טנגו; העיקרון המוביל אותו הוא צעד קדימה, שניים אחורה או יותר נכון צעד או שניים קדימה, ושוב אחד אחורה. כבר לפני כעשר שנים החלה הכנת הבסיס לקידום נשים לתפקידי אלוף; בזמן כהונתי כקצינת ח"ן ראשית, וגם בזמנה של מחליפתי תא"ל מיל. סוזי יוגב, הבאנו לרמטכ"ל "שקית פנינים" - עשרות קצינות מצוינות בדרגת סגן אלוף, העונות באופן מלא וגבוה במיוחד על הקריטריונים של צה"ל לקידום לאל"מ, שלא הצליחו להגיע לדיוני הקידום לדרגות הבאות ונעצרו לפני שמימשו את עצמן ואת תרומתן לצה"ל. כפועל יוצא מכך, בראשית שנות האלפיים חלה פריצת דרך: קצינות שובצו לתפקידים ברמת אל"מ שלא היו מקובלים בעבר – דוגמת ראש מחלקת בקרה ומעקב, פיקוד על הבקו"ם, פיקוד על בסיס ההדרכה של המודיעין, עוזרת הרמטכ"ל, תפקידי פיקוד בחיל מודיעין השדה ועוד. ואולם, עם הזמן, חלה נסיגה; אותן נשים שקודמו השתחררו ובמקומן מונו קצינים גברים. חלק גדול מהן פרש משום שלא ניתן להן אופק קידום לדרגת תא"ל, ואחרי ששירתו במספר תפקידים בדרגת אלוף משנה, בחרו הקצינות לצאת עם הידע והמשאבים שהושקעו בהן החוצה. כך, הצטמצמה השכבה המועמדת עד מאוד.

לפני כ-11 שנים, כשעוד שירתתי בצה"ל , היינו שתי קצינות בדרגת תת אלוף; אז עוד לא ידעתי שאמונה לתפקיד נציבת שב"ס והיה לי סיכום עם הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, לפיו אמלא תפקיד נוסף של תת אלוף ובהמשך אתמודד לדרגת אלוף (ואם אקבל, אזי אהיה האלופה הראשונה בצה"ל). כיום, ישנן שלוש נשים בדרגת תא"ל; כלומר, מתקופת שירותי ועד היום עברו 11 שנים, לא רק שטרם מונתה אישה לתפקיד אלוף בצה"ל, אלא נוספה רק אישה אחת למניין התא"לים בצה"ל. יותר מעשור עבר וזה כל מה שהשתנה. למרות פריצת הדרך ומינוי קצינות לתפקידי אל"מ, הוצב "המחסום הווירטואלי" על שלב הקידום לתא"ל. איך יכול להיות שעברו כל כך הרבה שנים ולא התקדם כלום בעניין הזה?

כדי לקדם את האפשרות שאישה תמונה לתפקיד אלוף, ולא כאירוע חריג וחד פעמי, צריך להרחיב את הבסיס של הקצינות המועמדות, ולאפשר מרחב בחירה בין הנשים המתאימות והמוכשרות שמשרתות בצה"ל. שמחתי לשמוע שאורנה ברביבאי מועמדת לתפקיד האלופה הראשונה בצה"ל; אם אכן כך יהיה, היא תהיה בהחלט פורצת דרך, כפי שעשתה בתפקידיה הקודמים. אולם, נדרשת הבנה בצה"ל ובציבור שיש למצות את הפוטנציאל האיכותי של הנשים בצה"ל גם בדרגות הבכירות ביותר, לרבות בדרגת האלוף, וביותר מתפקיד אחד. יש מספיק תפקידי אלוף במטה הכללי בהם ניתן ונכון לשבץ נשים מתאימות כמו: אגף כח אדם, אמ"ן, אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, אגף התקשוב והפיקוד על המכללות הצבאיות.

בפועל- כנראה שללא "איום" של חקיקה או פסיקה של בית משפט – קידום נשים לתפקידי אלוף פשוט לא יקרה (גם השינוי המשמעותי בשירות נשים בצה"ל – פתיחת קורס טיס לנשים – אירע בעקבות החלטה של בית המשפט העליון לפני כ -15 שנים).

אני מברכת על יוזמתו של הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ לשקול קידומה של תא"ל אורנה ברביבאי לדרגת אלוף בתפקיד ראש אכ"א, יוזמה שצומחת כאשר ברקע הצעת חקיקה של ח"כ תא"ל במיל. מירי רגב בנושא. לטעמי, לא נכון שהתהליכים ייקרו באמצעות התערבות חיצונית, אולם לעיתים כנראה שהאיום בתהליכים אלה משמש כזרז לתהליכים פנימיים בצה"ל. גם בכנסת כיום חסר פיקוח, בקרה או אכיפה מספקת בנושא מעמד הנשים בצה"ל. בעבר, גם בארץ וגם בעולם, החילו בחקיקה העדפה מתקנת לנשים בחברות ממשלתיות, בדירקטוריונים, בפוליטיקה ובוועדות חקירה ממלכתיות; רק בצבא טרם יישמו עיקרון זה. באופן אישי, גם לא הייתי רוצה שזה מה שיגרום לשינוי בצה"ל, אך עם השנים שחולפות ללא שינוי של ממש במצב הנשים, ייתכן שחקיקה היא הכרחית, כדי ליצור נקודת התחלה, ממנה ההתקדמות וההתפתחות יצמחו בהמשך באופן טבעי.

מניסיוני, על מנת לקדם שינוי בלתי הפיך בקידום נשים לתפקידים בכירים, יש ליצור מסה קריטית של נשים בשתי הדרגות שנמצאות מתחת לדרגה הגבוהה ביותר אליה שואפים. כך גם פעלתי, כשנכנסתי לתפקידי כנציבת שב"ס בשנת 2000, לא היתה קצינה אחת בדרגת תת גונדר (המקבילה לתא"ל), וכן היו רק שתי מפקדות בתי סוהר. במהלך כהונתי התחלתי לקדם נשים לתפקידי ליבה, בדרגות גונדר משנה (המקבילה לאל"מ), מיניתי כשבע מפקדות בתי סוהר ואף הענקתי לקצינה אחת דרגת תת גונדר. והיום – אחרי כ – 7 שנים מסיום תפקידי מכהנות בשב"ס חמש נשים בדרגת תת גונדר, ולהערכתי בטווח של שנה שנתיים תקודם הראשונה לדרגת גונדר (המקבילה לאלוף).

החשיבות בקידום נשים בצה"ל אינה בשם השוויון או המגדר בפני עצמו, כי אם בשל הצורך במיצוי מלא של פוטנציאל הכוח שלנו בצבא, שמורכב מגברים ונשים כאחד. נשים ממלאות מעל ל-50% מדרגות הקצונה הזוטרות, אך ככל שעולים בסולם הדרגות שיעור זה מצטמצם משמעותית.

ישנן נשים שמוכנות לעשות כל שנדרש על מנת למצות עצמן ולהתקדם – אבל לא תמיד מתייחסים אליהן כאל אופציה רלוונטית באמת. אל לנו לשכוח כי בסופו של דבר, האישה היא זו שצריכה לבחור את אורח החיים הצבאי המלא. למרות האתגר בשילוב חיי הצבא וחיי המשפחה, חלוקת התפקידים המסורתית משתנה לאיטה ומאפשרת יותר מבעבר. אסור לשכוח – האישה עצמה היא שצריכה לבחור אם היא מעונינת להתקדם ומוכנה לקחת את האחריות על החלטתה, בשונה מהיום, כשלעתים, גם אם לא במישרין ובגלוי, מראש מחליטים עבורה שזה בלתי אפשרי או רלבנטי.

ולסיום, יישר כוח לרמטכ"ל בני גנץ, ב"משמרת שלך" תשובץ, כנראה, האלופה הראשונה!

* רב גונדר בדימוס ותת אלוף במילואים אורית אדאטו היתה נציבת שב"ס וקצינת ח"ן ראשית.
.