נאום אובמה: לקראת דוקטרינה חדשה

נאומו המזרח-תיכוני של אובאמה אמור לסמל את סיומו של עידן החניכה שלו ואת השקתו של פרק חדש. בחלוף יותר משנתיים רצופות בגילויי הססנות, חולשה וחיפוש מעטפת רב-צדדית תומכת לכל מהלך אסטרטגי שיזם - ניצב כיום ההגמון העולמי על פרשת דרכים שהיא גם חלון של הזדמנות וגם אתגר עתיר סיכונים. מחד גיסא, חיסול בן לאדן מעניק לו קרש קפיצה לשכנע את מנהיגי ועמי האזור בנחישותו ובמחויבותו לממש את מסכת היעדים האסטרטגיים שהציב בראשית דרכו, ובכללם מאבק באיסלם הרדיקלי. מאידך, הגל המהפכני במדינות ערב מציב את וושינגטון בפני דילמה רוויה בסתירות. במרכז הדילמה: השאיפה לתמוך בקולות הרפורמה אך בלי לזעזע לחלוטין את הריקמה הפוליטית הרופפת ממילא בכמה מן המשטרים הידידותיים לארה"ב, בעיקר במרחב המפרץ, המהווה נכס אסטרטגי וכלכלי עבור הממשל.

אובאמה זקוק למיפוי ולשרטוט של פרמטרים וגבולות למרחב ההשפעה, לאינטרסים ולהתערבות האמריקנית כדי לשבצם כנדבכים נפרדים ושונים בתוך מעטפת אחידה ומשותפת. אחדות מחשבתית זו, לצד ההכרה בכורח להתקדם באופן בלתי סימטרי בנתיב יישומה של הדוקטרינה בפועל - ימנעו אלתורים מיותרים או עיסוק יתר בשולי המערכת הבינלאומית. קווי המתאר של הדוקטרינה אמורים להגדיר סדרי עדיפויות, אינטרסים חיוניים וקווים אדומים שאין לחצות.

אובאמה יתמרן בין שני יעדים מרכזיים ומסורתיים: שימור היציבות המשטרית, שלו העניק עדיפות בראייתו ההתחלתית (למרות דבקותו בהשקפת עולם ליברלית), ומנגד שינוי אופיים של המשטרים וכינונן של דמוקרטיות. גל המהפכות טרף את קלפיו וחשף את המתח בין השאיפה ליציבות לבין חזון הדמוקרטיזציה. כדי למזער סתירה זו, צפוי אובאמה המחוזק להגביר את לחציו על בעלות בריתו שטרם נענו עד כה לרחשי לב האזרחים, ולתבוע מהן רפורמות פוליטיות מרחיקות לכת. השאלה היא אם יצליח לשכנע את מנהיגי המזה"ת לקדם את הרפורמות ובמקביל להלך אימים על מנהיגים סוררים (סוריה ולוב) בענישה כלכלית (ובמקרה של לוב - גם צבאית), ולאלצם לחדול ממסע ההרג ולהסכים לפשרות.