הפרלמנט הוא מד חשוב אך לא יחיד לבחינת מצבה של מדינה דמוקרטית. מדיניותה וכלכלתה לא בהכרח באות לביטוי בזירה הבין-סיעתית הגועשת, אבל יש הקשר. לא אחת ממשלה מבצעת או מחדילה צעדים בתחומי המשק והביטחון הלאומי והחקיקה בהתאם למצבה במליאת הכנסת, או לנכונותה להגיע ליעד תוך ירידה משמעותית בכוחה.
נתונים אלה ביצבצו בימים אלה במלאות שנתיים לכינון הממשלה בראשות בנימין נתניהו ועם סיום מושב הכנסת היוצאת לפגרה עד לאחר חג הפסח. החוקים השוללים אזרחות ממי שהורשעו בעבירות בגידה (רעוע, להערכתי) או מאשרים הפעלתן של ועדות קבלה (נסבל, להערכתי) הם פרי הנסיבות של המאמץ לשמר את שלמות הממשלה.
יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נפרד ממנה השבוע בהבעת צער על חולשותיה, שהן פגיעה בדמוקרטיה. הוא הביע את תמיכתו בכמה מההצעות שהועלו על ידי הקבוצה לחיזוק הדמוקרטיה שבראשה השופט מאיר שמגר, אבל לא היתה בפיו בשורה שהשיפור כבר בפתח.
הממשלה יצאה יציבה מהמושב
מבחינת הממשלה נרשם הישג שמעיד כי מסגרתה אולי נסדקה, אך לא יותר מכך והיא יוצאת לפגרה יציבה. שכן לא התקבלה אף לא הצעת חוק אחת בניגוד לעמדת הממשלה. אין זה קל בכנסת בה הלעומתיות באה לעיתים לכלל ביטוי ביריבות בתוך הקואליציה, כפי שאירע כמה פעמים בין ראש הממשלה לבין אביגדור ליברמן.
צליל הסיום שלה היה דווקא מרנין. המאבק על אישור המלצות הוועדה בראשות פרופ' איתן ששינסקי לא היה רק על תמלוגים וכסף, וחלוקתו בין קופת האומה לבין הטייקונים. במשך כמה שבועות התחזקה התחושה המכבידה כי השפעת בעלי ההון חילחלה בקרב חברי הכנסת. אי אפשר היה להבין מה עושה מירי רגב בצד ההוא של המתרס. גם לא ד"ר עוזי לנדאו.
טייקונים הם בעלי כוח במשק, וזה טבעי. יש להם נגישות לראש הממשלה ולשר האוצר. ברור שהם גם השפיעו עליה. זה טבעי. אך בסופו של דבר, לאחר התנגשויות וחיכוכים וכאבי בטן וזעקות משם ומכאן, ואולי אפילו איומים סמויים וכמעט גלויים, שפקדו את הקואליציה והאופוזיציה גם יחד, עלה בידי נתניהו ויובל שטייניץ מזה ושלי יחימוביץ' מזה לגבש לא רק רוב בעד ששינסקי אלא רוב מאסיבי.
המהלך הזה עורר תקווה, שכאשר הכנסת רוצה היא יכולה, ולפיכך יצאה אמש לפגרה עם טפיחה על השכם.