נשיא בדרך לכלא: בין האדם לביזוי הסמל

בבוא יום גזר הדין של הנשיא לשעבר משה קצב, כדאי להתייחס לשאלה של היחס בין האדם – משה קצב, לבין הסמל – נשיא המדינה. בית המשפט קבע שהסמל של המדינה, התפקיד הרם ביותר (גם אם לא בעל הכוח הרב ביותר), הופקד בידי אדם מושחת; האדם שנבחר להיות הסמל של מדינת ישראל, ביזה את הסמל. נוסף על פשע הפגיעה בשורה של נשים, בוצע כאן גם פשע נגד הציבוריות הישראלית - ביזוי של הסמל הגבוה ביותר במדינה.

העונש שייגזר על משה קצב, כאחד האדם, יוצר את המרחק הראוי והנכון בין האדם המושחת לבין הסמל של נשיא המדינה. את הסמל לא ניתן להעניש או להאשים. חלק מהקולות בישראל התבלבלו, והם חושבים שבגלל שקצב כיהן כנשיא, זה לא מכובד שהוא ייכנס לכלא. אני רוצה לומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמאסרו של קצב דווקא ייצור את הפער והמרחק הנכון בין האדם הזה לבין הסמל והמוסד של נשיא המדינה ותגן על הסמל מפני הביזוי, שלדאבוננו הוא בלתי הפיך, שהתנהגותו הפלילית כפתה על ההיסטוריה של מוסד הנשיאות בישראל.

הוויכוח אם להשאיר את פסלו של קצב במשכן בית הנשיא או לנתצו מתייחס גם הוא לסוגיית הסמל. מצד אחד, הנזק למוסד הנשיאות נעשה, ולא ניתן למחוק אותו; מצד שני, אחרי ההרעלה של קצב, יש לעשות כל שניתן כדי להגן בעתיד על מוסד הנשיאות. מספיק להיזכר בנשיאים דגולים כמו הנשיא וייצמן, שזר , קציר ובן צבי, ואני מוסיף גם את הנשיא פרס, כדי להבין מה הנזק שנגרם כשלתפקיד נבחר אדם שכלפי חוץ - כולו מכובדות, אך כלפי פנים – כולו שחיתות.

ישנו גם צד שאינו שלילי לחלוטין בכל השתלשלות פרשת קצב והנשיאות; דמוקרטיה אמיתית אינה מבוססת על אמון והערצה עיוורים ואוטומטיים בשלטון, אלא גם על קורטוב ספקנות כלפי העומדים בראש המדינה. דמוקרטיה תוססת היא דמוקרטיה שיש בה ספקנות בונה, המונעת מהדרישה והציפייה שהמנהיגות תוכיח את עצמה כמנהיגות שמשרתת את הציבור. תקדים קצב עשה זאת: הכניס אלמנט של ספקנות כלפי ראשי המדינה. המספר ההולך והגדל של מנהיגינו בעבר ובהווה המצויים בחקירות פליליות מעיד על כך שהאיזון ההכרחי בדמוקרטיה, בין ספקנות לאמון במנהיגות, הופר בצורה דרמטית לרעת האמון; צריך להחזיר את האיזון בין הדברים תוך שימור הספקנות כמרכיב חיוני של תרבות אזרחית דמוקרטית.

ישנו הקשר נוסף אליו ראוי להתייחס – הזירה הבינלאומית. נשיא מדינה, שייצג את כולנו מול מדינות ומנהיגים רבים בעולם, הורשע בבית המשפט כאנס סדרתי. אי האמון של העולם בישראל מתגבר, הן בשל ריבוי החשדות והאישומים הפליליים כנגד מנהיגי המדינה בעבר ובהווה, והן בשל פערים אחרים בין הצורה בה ישראל מציגה עצמה לבין הזהות שלה באמת. כך, נוצר מכלול של גורמים הפוגע בלגיטימציה הישראלית; לא רק נשיא אנס, לא רק ראש ממשלה המואשם בלקיחת שוחד, אלא גם דמוקרטיה כובשת, מרובת פערים חברתיים בין עשירים ועניים, וממשלה שלא מפסיקה להכריז על דבקותה בשלום אך לא מוכנה לקחת שום סיכון ולשבור את הקיפאון מדיני. גם עם נשיא מאחורי סורג ובריח, הדעה הטובה שיש לנו על עצמנו היא מגוחכת: "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" אפילו לא עשתה ג'סטה אחת של ברכה כלפי הצעירים הנלחמים על חירותם סביבנו ולקראת האפשרות שיהיו פה בעולם הערבי באזורנו בעתיד עוד דמוקרטיות.