שפת הגוף בראיון של גלנט: שקרים לבנים

לאחר צפייה בראיון של גדי סוקניק עם יואב גלנט, אפשר לומר שגלנט אכן שיקר בברור, וביודעין – אבל גם שהשקר הזה הוא שקר לבן, לגיטימי ומקובל. כשגלנט טען שיש יד שמסובבת את הדברים ומושכת מאחור את המסע נגדו, ואת תזמונו, הוא נשאל: של מי היד? גלנט ענה: אין לי מושג.

למי שמיומן בשפת גוף, השקר הידוע והגלוי הזה צריך לשמש כנקודת מוצא. זהו שקר לגיטימי, וגלנט רצה להאשים, אבל מבלי לזהות במפורש את האשם - הוא הזכיר מפקדים מראשי הצבא, חברים מהמושב, ופוליטיקאי שעושה מסע נגדו, לדבריו. שפת הגוף של גלנט היתה שונה בעת השקר הזה מאשר ביתר הראיון. כדי לשאול את השאלה, גדי סוקניק קטע את דבריו של גלנט, ולכן הוא נדרש לענות לשאלה בטרם הכין את עצמו אליה. תגובתו השלילית היתה מוקצנת באופן בולט ביחס לתנועות המינוריות של גלנט במשך השיחה. תנועת הידיים לצדדים היתה בולטת, וכך היו תנועות הראש לשלילה לצדדים, והפניית עיניו הצידה כדי להדגיש אותה. בהמשך, כשנדרש לפרט ("האם יש לך הערכה?"), הוא כבר היה שוב בשליטה, והתנועות היו אותן תנועות, אלא שהיו מודגשות פחות. ולמען האמת, גם השקר היה קטן יותר, כי גלנט התייחס בתשובה לרצונו לחשוף, ולא למצב ידיעתו ("לא, אני לא רוצה לתת הערכות").

שקר ברמה כזו, אי אפשר היה לראות ביתר דבריו של האלוף גלנט. גלנט מאופק, שומר על הבעה קפואה, פרט לחיוך קטן, שהופך להיות חיוך פגוע במקומות שבהם הוא חושף עלבון, וזוויות שפתיו משוכות אז כלפי מטה. כמו למשל, כאשר הזכיר משכנתא, "שני אי דיוקים קטנים", או "אני דובר אמת". האמת? גם לו גלנט היה משקר במצח נחושה, זה לא צריך להפתיע שלא רואים את השקר. זיהוי שקר אינו מופע קסמים. קשה, וכמעט בלתי אפשרי לזהות שקר בוודאות אצל אדם שיודע לשלוט בעצמו כפי שראוי שאלוף בצה"ל ידע. זה נכון פי כמה כאשר אדם מדבר על נושא שעליו דיבר כבר פעמים רבות, בפורומים מחייבים, ובניסוחים מדויקים שעבר עליהם עם עורכי דינו, כפי שעשה גלנט. כל מי שיאמר אחרת, לא מבין את שפת הגוף של האמת והשקר.

בענייני אי עקירת עצי הזיתים בזמן, השביל אל הבית העובר בשטח ציבורי, והתצהיר השגוי שנעשה בכתב ידו – הטענות העיקריות נגדו, גלנט לא משקר - הוא מורח. כלומר, הוא מודה בעובדות, אומר שהן קרו בעקבות טעויות ולא בשל כוונה להטעות ("ואין מי שלא טועה"), ושהוא מצר על כך. ובעיקר הוא טוען שמדובר בזוטות - "חבל ארץ קטן, נקודה קטנה" ביחס "למה שעומד על הפרק, כשרותי כרמטכ"ל", וגם – שזו נורמה לטעות טעויות כאלה ("עוד הרבה מאד אחרים עשו שגיאות"; "ניקח כל אדם 18 שנה אחורה – אני אצא יותר טוב מכולם") – ובכלל זה הוא כולל גם את מבקר המדינה ואת יתר שופטיו).

עם זאת, גלנט מרגיש שלא בנוח להודות באותן טעויות, ובעיקר עם הצורך במריחתן. אפשר לראות זאת בשינויי חשיבה תוך כדי חיפוש ניסוח מתאים. פעם, הוא מקדים אמירה: "בוא אני אומר לך משהו", המאפשרת לו עוד רגע לניסוח מדויק, מוסיף "כשאתה..." ומיד קוטע כדי לשנות טקטיקה – "קודם כל זאת היתה שגיאה. במקור היה צריך לעשות את זה מיידית". פעם אחרת, הוא מקדים: "אני אוכיח שאני דובר אמת", לפני שהוא מוסיף בזריזות, הרבה יותר מאשר המרווח הרגיל שבין משפטים, "אינני אומר שלא היו טעויות". גם כאן, הזריזות מעידה על שינוי חשיבה וטקטיקה תוך כדי דיבור. אלה אינם דברים שרואים בדבריו במקומות אחרים. והאסטרטגיה ברורה – אלו היו טעויות ולא התנהלות מגמתית וכוחנית, כולם טועים ואני אולי פחות מכולם, ואלה הם דברים חסרי חשיבות, ובודאי ביחס למה שעומד על הפרק – מינוי רמטכ"ל.

האם, בדיעבד ולאחר מעשה, גלנט ראוי לרמטכ"לות? – אולי. התשובה לכך תלויה באמת המידה של הנורמות הציבוריות שלנו. מצד שני, נדמה לי שכולנו היינו רוצים רמטכ"ל שיהיה ישר כסרגל, אשר יודע לשקר. בסופו של דבר, הרי אף אחד לא רוצה שהרמטכ"ל של מדינת ישראל יהיה תמים.

* ד"ר אורן חסון הוא מומחה לשפת גוף ולפסיכולוגיה אבולוציונית, ועוסק ביעוץ זוגי ופרטני