געגועיי לשמיר-אשכול

למשמע האתגר לאיזה מנהיג בישראל אני מתגעגע, העליתי בדמיוני את הרעיון הבא: מדוע לא אלמד עתה, באיחור רב, את מקצוע הגנטיקה ואברא לי מנהיג, כלבבי, אם כי דמיוני?

ניטול רקמות וגנים מן האחד, ובמעבדה נכליא אותם עם הרקמות והגנים של האחר, בערך כפי שעושה השף בתוכניות הבישול: וכך אנו בוראים ראש ממשלה וייקרא שמו:"שמיר אשכול". הרי בין כה וכה, לוי אשכול ויצחק שמיר, באופיים ובחיצוניותם, מגלמים את כל מה שאין באישיותם של מי שמנהיגים אותנו כיום, ויש להודות כי אלה הם געגועים ומשאלות-לב, שנראה כי לא יתממשו: שניהם, אומרי-אמת, בליבותיהם ובפיותיהם, ובהבט זה, אכן מיותר לעשות הכלאה למען בריאתו של היצור, שמיר אשכול. כי גם כאשר אמר יצחק שמיר, כי למען ארץ-ישראל מותר לשקר, אמירתו זו היתה אמת שעל פיה גם הנהיג. וכאשר גימגם לוי אשכול, בנאומו לאומה לפני מלחמת ששת הימים, הוא רק החצין את התלבטותו המבורכת, בין יציאה למלחמה, לבין ריסון הכוח. רק אחר כך, לאחר מאבק האיתנים בין הנחישות להתלבטות, מחליטים.

אם כן, בנפש המנהיג שמיר אשכול יתרוצצו גנים של נחישות והיסוס. וזה טוב. אנו, במהלך תהליך ההכלאה הדמיוני, לא ניטול גנים של צניעות. אין בהם צורך, בתהליך הבריאה הנוכחי. כי גם מי שלא יכיר אישית את היצור החדש, שמיר אשכול, בוודאי יוכל להעריך כי לא היה מתגורר במגדלי-אקירוב. אולי היינו מוסיפים עוד קורט של צניעות, לקוח ממנהיג אחר, מנחם בגין. אבל גם כך, יצור מעוות בוודאי לא היה נברא. יצחק שמיר היה נחרץ. לוי אשכול, כבר אמרנו, היה מתלבט. ביצחק שמיר, כראש-ממשלה, היתה נסוכה יותר מטיפ-טיפה של "יחסי מפקד-פקוד", בנוסח הצבאי של יחסים אלה. אולי, על שום שנותיו כמפקד מחתרת לח'י. לעומתו, הגזים לוי אשכול, כראש-ממשלה, במידת האורך-רוח שבו, אם כי החלטות שקיבל הוכיחו כי בהיותו יורשו של בן-גוריון, חש כי יש לשחרר מעט את הרסן שהטיל קודמו על החיים הציבוריים.

בשמיר-אשכול יהיו מעט יותר גנים מתחום המנהיגות של יצחק שמיר, על פני אלה של לוי אשכול. יהיו ביצור החדש, לפי התערובת שלנו, מעט יותר סממנים של שררה, של הטלת-מרות ועמידה יותר נחושה על עקרונות, נוסח יצחק שמיר. אבל שמיר אשכול, ראש הממשלה המושלם, יציר-המעבדה שלנו, יוכל להנחיל לעמו ערכים אמיתיים של דמוקרטיה שידרבנו פיוס פנימי. הרי לוי אשכול, כיום אחד משני מרכיביו של ראש-הממשלה הנברא והולך, החליט בימי כהונתו על ביטול המימשל הצבאי לציבור הערבי במדינה ועל העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי, היריב הגדול, ארצה, כמילוי צוואתו.

התהליך המעבדתי שניסינו לעשות מוביל למסקנה שלא היה לנו, הישראלים, מנהיג מושלם. ובעצם, לאיזו אומה היה מנהיג מושלם, שכל תכונותיו נאצלות, ויאות להנהגה, כפי שהיא מתוארת, בוודאי, בספרים? השם צ'רצ'יל בוודאי מזדקר: אבל האם היה הוא מנהיג אידיאלי גם לעת שלום, ולא רק לעת מלחמה? האם, לפני שנהיה לראש-ממשלה, לא החליף צ'רצ'יל מחנות פוליטיים, ולא היה עקבי ואמין? האם סתם כך החליט הציבור הבריטי להדיח אותו, בבחירות, מהגה השלטון, מיד לאחר הניצחון הגדול במלחמת העולם השניה? לפיכך, גם אם ישנו אחד ויחיד, ולא יציר-כלאיים, שאליו כלתה נפשנו, לעולם לא יהא זה יצור פוליטי, אידיאלי. וכנראה שיצור כזה עדיין לא נברא.

אולי ייברא, אולי ינחת, ביום מן הימים, על אדמת כדור-הארץ. כי כנראה שגם בתחום ההנהגה, אין לנו אלא להתגעגע. משאת הנפש תהיה תמיד פשרה, ממש כמו הנסיון ליצור את התרכובת המכונה: שמיר אשכול.