עוד לא קם מנהיג כדוד המלך

משבר המנהיגות הקשה שבו שקועה ישראל בעשורים האחרונים נובע ישירות מהתופעה, שתוארה היטב על ידי ראש הממשלה המנוח לוי אשכול (הגם ששמעתי שיש אחרים הטוענים למימרא הזו): "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". ועליה הוסיף משה דיין: "רק חמור לא משנה את דעתו".

ראשי ממשלות בישראל נבחרים על סמך הכרזותיהם, הבטחותיהם והאידיאולוגיה הידועה שלהם ערב הבחירות, הופכים את עורם לאחר מכן. מנחם בגין ע"ה נבחר כדי ש"יהיו הרבה אלוני מורה", עקר לבסוף את היישובים בסיני והבטיח "אוטונומיה" לערביי יש"ע. יצחק רבין כתב בספרו ש"מדינה פלסטינית יכולה לקום רק על חורבותיה של מדינת ישראל", הביא עלינו את ערפאת ואת אסון אוסלו.

אריאל שרון נבחר כדי להילחם בערבים ולתקן את אסון אוסלו, והחריב את גוש קטיף וצפון השומרון והקים מדינת חמאס בעזה. אולמרט אמר ש"שטח משוחרר לא יוחזר", היה מוכן לסגת לגבולות 67 ולחלק את ירושלים. ועתה נתניהו, שאמר ש"מי שאומר כן למדינה פלסטינית אומר לא למדינת ישראל", אמר כן למדינה פלסטינית בלב המולדת, ועתה מקפיא את ההתיישבות ביהודה ובשומרון.

מול אפסות המנהיגים הנוכחיים, אי האמינות, החולשה, הכניעה והבוז שהם משדרים לכל מי שדבק באמונתו ובערכיו, אין לנו אלא להתגעגע לנעים זמירות ישראל, גדול מלכי ישראל מאז ומעולם: דוד המלך. מי שידע לקיים את דבר אלוהיו, להלחם בכל אויבי ישראל, וכאשר ניצח "וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות".