האנגלים אינם מורגלים במצבים כאלה. אחת מעמיתותיי לעבודה, בעמותה המסייעת למשפחות משכבות המצוקה בדרום לונדון, אמרה שזה קצת מזכיר לה את יום הפיגועים ב-7 ביולי 2005 בעיר. כישראלית, התחושה בלונדון בימים אלו מזכירה לי את תקופת הפיגועים היומיומיים בישראל: טלפונים מקרובים וחברים שרוצים לדעת אם הכל בסדר, ודיונים סוערים על "המצב". וכמו בישראל, גם כאן נשמעות קריאות בסגנון "צריך להשתמש ביותר כוח, רק את זה הם מבינים".
אבל זה בכל זאת שונה, כי בניגוד ל"אויב" המאוד ברור אצלנו בישראל, כאן לא ממש ברור לאנשים מי זה "הם", מה "הם" רוצים, ולמה כל זה קורה עכשיו? במסגרת עבודתי אני נתקלת יום-יום באותם "הם" - בני נוער שחלקם משתתפים עכשיו במהומות. אמנם נכון שרובם בני מהגרים (לא בהכרח מוסלמים כמו שחשבו רבים בישראל באופן אוטומטי, רובם דווקא ממוצא אפריקאי), אבל יש בינם גם לבנים רבים. הזעם הראשוני אולי התפרץ במחאה על הריגת הצעיר השחור בידי המשטרה בטוטנהאם, אך בתמונה הכוללת, המוצא או צבע העור ממלאים תפקיד משני.
הממלכה בוערת - כל הכותרות בוואלה!:
לונדון, עיר במצור. עדות מהאנרכיה ברחובות
הלילה: המוקד עבר מלונדון למנצ'סטר, 1,100 עצורים
אמש: 16,000 שוטרים נפרשו ברחובות
ישראלים בלונדון: "מפחיד, אי אפשר לצאת מהבית"
קמרון למתפרעים: "תחושו את עוצמת החוק"
אלבום מלונדון הבוערת: "הלילה בו האספסוף השתלט"
מדוע לדעתכם התפרצה האלימות בלונדון? בואו לדבר על זה בפייסבוק
המכנה המשותף העיקרי המחבר את אותם צעירים הוא מצבם הכלכלי, ובעיקר מצבם החברתי. הם מודרים מהקהילה ואינם מרגישים חלק ממנה. רובם נשרו ממערכת החינוך, הם אינם עובדים וחיים בעוני רב. את אלפי הבוזזים אמנם מובילים עבריינים מוכרים למשטרה, אבל אלפים נוספים נגררו אחריהם, מתוך תחושה שאין להם עתיד ולכן גם אין להם מה להפסיד.
מובן שאין הצדקה להתנהגות כזאת, אבל אי אפשר גם לפטור הכל בקביעה שמדובר בקבוצת עבריינים חסרי מוסר שנהנים לבזוז, כפי שעשה אתמול ראש הממשלה קמרון. מדובר במשהו עמוק בהרבה, ורבים באנגליה תוהים כעת מה הייתה החברה יכולה לעשות כדי למנוע את התפוצצות בועת הרעל שהלכה והתנפחה בשוליים נתמכי-הרווחה של החברה, שהפכו לבעיה הקשה ביותר עמה מתמודדת המדינה בשנים האחרונות.
"הלילה אין כנופיות, כולם תוקפים יחד בהאקני"
יותר מכל, הצעירים הללו לא מרגישים שייכים לקהילה שלהם - ולכן אין להם בעיה לתקוף ולבזוז חנויות באזור מגוריהם. לתפישתם, לקהילה אין מה להציע להם. במשך שנים הם הרגישו שהם נדחקים החוצה מהחברה, עברו השפלות חוזרות ונשנות כשנגררו על ידי הוריהם לעובדים סוציאליים שלא הצליחו לסייע להם, וסבלו מטראומות ועוני. שיעור הנשירה מבתי הספר באנגליה גבוה ביותר, והחלטות על הרחקת תלמידים מבתי הספר מתקבלות מהר מדי. על כל התנהגות שאינה במקומה הילדים מורחקים לשבועות ואף לצמיתות ממערכת החינוך, והם נשארים בבתיהם ההרוסים - או ברחוב. ללא חינוך, הם אינם מצליחים להתקבל לעבודה, ומערכות התמיכה והרווחה מסובכות מדי ואינן נגישות להם.
רבים מהמשתתפים במהומות משתייכים לכנופיות שבדרך כלל נלחמות בינן לבין עצמן. הפעם, כפי שרבים מהם צייצו בטוויטר, הם התאחדו: "הלילה, ללא קשר לצבע הצעיף (המאפיין את הכנופיה אליה הם שייכים - ל.ט.), כולנו תוקפים בהאקני (שכונה במזרח לונדון)". תחושת הסולידריות תוך התעלמות מהכנופיות המקוריות להן הם שייכים נותנת להם תחושה עצומה של כוח. הם מצאו דרך לבטא את זעמם באופן אנרכיסטי נגד "השאר". לא תמיד ברור מי הם השאר - זה יכול להיות משפחתם, מערכות החינוך והרווחה, אנשים שיש להם יותר מהם, והמדינה באופן כללי.
אל מול שכרון הכוח הרגעי הזה, ניצבו בימים האחרונים רשויות חסרות אונים. רבים טענו, ובצדק, שהמשטרה לא עושה מספיק. למי שעדיין לא הבין: השוטרים באנגליה לא מורשים להחזיק בנשק חם. רבים בעולם הוכו בתדהמה מכך, אבל זה המצב. רק שוטרים מכוחות מיוחדים רשאים לשאת אקדח, ויכולת האכיפה מוגבלת. למעשה, עד אמש, השוטרים לא עשו כמעט כלום חוץ מכמה מאות מעצרים. אמש כבר דיברו על שימוש, לראשונה, בכדורי גומי וב"תותחי מים", אבל ממש לא ברור אם זה יצליח לעצור את המהומות, או רק יחריף אותן.
בלונדון כמו בתל אביב - דורשים צדק חברתי
האנגלים מספרים שתמיד יש טענות כלפי השוטרים בממלכה. אם הם אינם מפעילים כוח, אז טוענים שהם לא עושים די. אם הם מפעילים כוח, טוענים שהם מפעילים יותר מדי. ברור שבמקרה הזה, המשטרה נכשלה כישלון חרוץ, ותגובתה האיטית והנרפית תרמה להתעצמות הביזה. המבקרים טוענים כי ביום הראשון והשני של המהומות הבעיה הייתה העדר מנהיגות במשטרה, שעדיין המומה מהתפטרות המפכ"ל וסגנו בעקבות פרשת ההאזנות. לתחושת העדר בעל הבית תרמה כמובן גם חופשתו באיטליה של ראש הממשלה, שרק אחרי יומיים התעשת, חזר והודיע על כינוס ישיבת חירום ושליפת אמצעים תקיפים יותר.
ישנה הסכמה רחבה שיש צורך להפעיל יותר כוח כדי לעצור את המהומות, ללא קשר למקורן, ולטפל באופן נקודתי בכל העבריינים - אבל ברור גם שזהו לא תחליף לטיפול בשורשי הבעיה החברתיים. השאלה היא איך. המחלוקת היא כמובן פוליטית: הממשלה השמרנית בראשות קמרון קיצצה בחודשים האחרונים באכזריות בתקציב שירותי הרווחה, כמו גם במערכת ההשכלה הגבוהה. הראשונים למחות היו הסטודנטים, שיצאו להפגין בחודש דצמבר, וגם אז הייתה אלימות מסוימת, אך לא ביזה.
בחודשים האחרונים כבר הורגשו גם גילויי מחאה נקודתיים על הקיצוצים ברווחה, וכעת, כך נראה, הם מתפרצים לראשונה בהיקף נרחב. היות שהפעם המגזר הזועם מגיע מתחתית הסולם החברתי, מאנשים שאינם עובדים למחייתם ואין להם מה להפסיד, גם מידת האלימות היא בהתאם. בכך שונה המחאה הזו מ"מחאת מעמד הביניים" שמתרחשת ביקום המקביל בתל אביב, אבל המסר, בסופו של דבר, הוא אותו המסר: דרוש צדק חברתי.
בריטניה אמנם פתחה את שעריה למהגרים וגאה בהיותה רב-תרבותית, אך עושה רושם שהיא נכשלה בשילוב אוכלוסיית המהגרים בחברה. הפערים החברתיים באנגליה גדולים אף יותר מאלו שבישראל, וקשה שלא לתהות אם בסופו של דבר, בשני המקרים, ההתעוררות החברתית נובעת מאותו משבר שחווה בימים אלו הקפטילזם העולמי.
ביום שאחרי כבר מתחילים כאן הדיונים על כמה זה יעלה למדינה, שתצטרך לשלם הון על השיפוץ, הניקיון, הפיצויים והתשלומים לשוטרים בעקבות המהומות. 100 מיליון ליש"ט הוא הסכום שנזרק לאוויר. אולי, אם ההון הזה היה מושקע באוכלוסיה הזו מראש, כל זה היה נמנע?
לימור טבת היא יועצת חינוכית בעמותת Kids Company, המשמשת כמדריכה ויועצת למשפחות במצוקה בדרום לונדון
האם גם בישראל יכולה להתפרץ מחאה אלימה? בואו לדבר על זה בפייסבוק