את מסיבת העיתונאים שכינס אמש נתניהו בקריה בתל אביב הוא התחיל בתור ראש הממשלה וסיים בתור ביבי. לפרקים, זה היה אירוע פוליטי לכל דבר ועניין. התפרצות הכעס האותנטית והרגשנית שלו נגד שרי הקבינט בשלב השאלות לעיתונאים חשפה כי הוא מוטרד מבנט ומליברמן לא פחות ממה שהוא מוטרד מחמאס. זו הייתה הזדמנות נדירה לשמוע בבירור מה ראש הממשלה חושב על שותפיו הבכירים: לא קולגיאליים ("מצפה שינהגו כפי שאני נהגתי וייתנו כתף"), חסרי אחריות ("מצפה מכולם להיות אחראים, לא לזרוק מלל, סיסמאות ודברים ריקים ונבובים שלא עומדים בשיקולים הרבים שאנחנו צריכים לשקול", כשהוא רומז בבירור להצעת ליברמן למוטט את שלטון חמאס), ומדליפים סדרתיים (נתניהו אף רמז שלשרים שונים מוצגות גרסאות שונות של מידע כדי לדעת מי הדליף מה).
סיעת יחיד - לכל הטורים של עמרי נחמיאס
מי שחיפש חידוש לגבי אופן ניהול המבצע, התבדה. אם יש דבר אחד שברור ממסיבת העיתונאים של ראש הממשלה היא שנכון לאתמול בערב, אין כוונה לשנות אסטרטגיה. נתניהו דיבר על כתישה והתשה, לא על הכרעה. הוא גם לא התחייב שצוות המו"מ הישראלי לא יחזור לקהיר. אם יש בשורה מדברי נתניהו מאמש היא לא בפן המבצעי, אלא בפן המדיני. לראשונה, נראה ראש הממשלה כמי שעשה צעד פומבי לכיוון המרכז-שמאל.
במקום מיטוט ומיגור שלטון חמאס שעליהם ה?רבה לדבר כראש אופוזיציה, ראש הממשלה נזכר אתמול לדבר דווקא על אופק מדיני. אין לזלזל במשפט הזה, גם אם הוא נזרק כלאחר יד. האם ניסה לקרוץ ללבני לקראת שילוב כוחות? עוד מוקדם לדעת. אך מדובר לכל הפחות באיתות, גישוש, לקראת מהלך של היפרדות מהבסיס הפוליטי שלו בימין, וזה אך הגיוני. בשבועות האחרונים ליברמן ובנט נגסו ביסודיות ובהתמדה בבסיס הכוח הזה, והציגו אותו כרופס, פשרן והססן. בימין הקשה כבר לא יקנו בפעם הבאה את הסיסמה "חזק מול החמאס". דווקא בשמאל המתון, במפלגת העבודה למשל, לא הפסיקו לפרגן לו על ניהול אחראי של המערכה. האפשרות לשיתוף פעולה עתידי עם לבני והרצוג נראית טבעית יותר מאשר עם בנט וליברמן.
לא במקרה נוהג נתניהו להגיע לכל מסיבת עיתונאים מלווה אך ורק בשר הביטחון יעלון. קשה למצוא מישהו שיסכים להתייצב מאחוריו בתוך הממשלה בכלל ובתוך הקבינט בפרט. מבין ארבעת שותפיו הקואליציוניים, איש לא מגבה אותו, לא מימין ולא משמאל. אתמול נחשף בערוץ 2 כי נתניהו נזף (שוב) ביו"ר הבית היהודי על הביקורת שהוא מטיח בו. ממש "הנזיפה השבועית לבנט". זה קרה במהלך דיון בקבינט, לאחר שיו"ר הבית היהודי ניסה להוציא מראש הממשלה התחייבות שהמשלחת הישראלית לא תחזור למשא ומתן בקהיר. שר הכלכלה לא התרגש והגיב בהודעה לקונית ומזלזלת. למה שיתרגש? אם היה יכול, היה מפטר אותו מזמן, אבל הוא לא יכול. הרי ללא 12 האצבעות של חברי הבית היהודי אין לו קואליציה. אז מה שנשאר זה רק להתנהל מנזיפה לנזיפה.
באופן פרדוקסלי, ככל שנתניהו נוזף יותר, בנט מתחזק יותר. כשנזף בו לראשונה והאשים אותו ב"ירי בנגמ"ש", היה בנט יו"ר מפלגה אלמוני בקמפיין 2013 שנבנה מהמתקפות של נתניהו. מאז עבר בנט דרך ארוכה, ובסקרים הנוכחיים, שהושפעו מהביקורת הרבה שהטיח בהתנהלותו של נתניהו במבצע, כבר גירדה מפלגתו את 20 המנדטים. נתניהו ממשיך לנזוף, ובנט ממשיך להתחזק.
מחשבים את הקץ לאחור
גם עם ליברמן הדברים כבר מזמן לא גן עדן, ולא מן הנמנע שבשבועות הקרובים הוא יפרוש על רקע אידיאולוגי מהממשלה, גם במחיר הפלתה, כדי להרוויח קולות בימין. ליברמן אמנם נוטה להזכיר מדי פעם את יוזמת השלום הסעודית שפירושה חזרה לגבולות 67', אבל כשהוא מזהה הזדמנות להרוויח רבע מנדט, הוא בהחלט יכול לשכנע שהוא בעצם ימינה מבנט. ככה זה כשמילה שלך היא לא מילה.
גם עם לפיד המצב לא פשוט: התמשכות הלחימה מקרבת את ממשלת ישראל לדיונים על תקציב 2015 עם פערים מובנים שלא ברור כיצד, אם בכלל, ניתן לגשר עליהם מבלי ללכת לבחירות: הדרישות של מערכת הביטחון צפויות להאמיר למספר דו-ספרתי של מיליארדי שקלים. תוסיפו לזה את ההאטה המתמשכת במשק ותקבלו תקציב בעייתי מאוד. אין דרך להעביר אותו מבלי להגדיל את הגירעון דבר שיפגע בדירוג האשראי של ישראל או לחלופין, לבצע קיצוצים במשרדים החברתיים: בריאות, רווחה וחינוך, הנמצאים בידי "יש עתיד". וזה עוד לפני שהזכרנו את תכנית "מע"מ 0" השנויה במחלוקת, את מסקנות ועדת גרמן בנוגע לרפואה הציבורית ואת מסקנות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני - כל אלה יוזמות הקשורות בלפיד ובשרי מפלגתו. לפיד, שרגע לפני מבצע "צוק איתן" נראה היה כי מעמדו הציבורי מתייצב, ודאי לא ינדב את הראש שלו, וסביר שייצא בדיוני התקציב לקרב נגד נתניהו על חייו הפוליטיים.
ממשלת נתניהו השלישית נראית כמי שמחשבת קיצה לאחור. זה ככל הנראה לא יקרה מיד: לבנט, החבר בקבינט וחולש על משרד השיכון ועל ועדת הכספים אין כל מוטיבציה לפרוש בעצמו. את השיקולים של ליברמן לא בטוח שאפילו שר החוץ בעצמו יודע או מבין, ולבני לא מסתמנת כמגנט הקולות מספר אחת של הבחירות הבאות. אבל המגמה, מבחינת נתניהו, מדאיגה. מי שמחפש הוכחה ממשית לחוסר היכולת של הממשלה לתפקד, מעבר להצהרות לוחמניות, יכול למצוא זאת בדילול עקבי ומתמשך של מספר ישיבות הממשלה. כבר זמן רב שהן לא מתקיימות (זו של ראשון הקרוב, למשל, בוטלה), וכשהממשלה כבר מתכנסת, השרים דנים אך ורק במבצע "צוק איתן". במערכת הפוליטית ישנה הערכה מבוססת שלפיה נתניהו מבקש להתחמק מישיבות ממשלה "רגילות", שבהן עולים לדיון נושאים שנויים במחלוקת, כמו למשל חוק הגיור שהיה אמור לעלות בסוף יוני, ואשר משמעותו הנפיצה עלולה להזיק באופן משמעותי לניסיונות של נתניהו להתקרב חזרה לחרדים.
הרבה סימפתיה, מעט קולות
מבצע "צוק איתן" הוא, בלשון המעטה, לא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות למשה כחלון. רק לפני שלושה חודשים, כשהמדינה מי זוכר עסקה בשקיפות, הצהרות הון וטוהר מידות של נבחרי ציבור, כשכל מהדורת חדשות עסקה בשאלת השר"פ בבתי החולים הציבוריים ובהנחה על דירות לזוגות צעירים, היה נראה כחלון כמועמד הטבעי לכבוש בסערה את הכנסת הבאה בראשות רשימה חברתית.
בהופעה ציבורית נדירה שלו השבוע הוא נראה לא חד ולא ממוקד. ניכר היה שקשה לו עם הסיטואציה החדשה. "הנושאים החברתיים בוערים בעצמותיי גם כשהתותחים רועמים", פתח בנימוק מוצלח, אבל לא הצליח להסביר במשך כ-20 דקות של נאום מה הבשורה הגדולה שהוא מביא אתו. הוא האשים את "המנהיגות" בחוסר יכולת לקבל החלטות, ומיד סייג זאת בכך שהוא "לא מדבר רק על השנים האחרונות". הוא תקף את המדיניות הממשלתית לא להוציא לפועל החלטות שהתקבלו, ואז אמר: "גם אני הייתי חלק מהחלטות כאלה". לסיום, השמיע אמירה מאוד לא ברורה על שימוש פוליטי בחיילי צה"ל. בלי להסביר מי עשה מה ומתי. הכול מגומגם, מתנצל ועמום. כחלון הוא פוליטיקאי מוכשר ואיש עשייה אמיתי, אבל אם ימשיך לנסות להיות נחמד לכולם, הוא יקבל המון סימפתיה ומעט קולות.
ההסבר המוזר של שטרית לבחירה של ריבלין לנשיא
חבר הכנסת מאיר שטרית התארח השבוע בתכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10. מי שהיה מועמד לנשיאות המדינה, סירב לפרסם את הצהרת ההון שלו (ובמקומה רק סיפר כמה דירות יש לו), וסירב לחשוף את ההסכם הסודי שעליו חתם עם עוזרת הבית שלו, הוא ללא ספק לא אביר של שקיפות, וסימני שאלה רבים עדיין מרחפים מעל המועמדות ההיא. זה לא הפריע לו, יותר מחודשיים אחרי, למצוא את הסיבה שבגינה נבחר רובי ריבלין לנשיא: סגירת המרכולים בשבת.
על פי הקונספירציה של שטרית, ההחלטה של שר הפנים וראש המטה של ריבלין במרוץ לנשיאות, גדעון סער, לסגור את המרכולים בשבת, היא תולדה של הבטחה מוקדמת של סער לחרדים, שא?פשרה את ניצחון ריבלין. חבל שגם הפעם לא נהג שטרית בשקיפות. גילוי נאות אחד, חשוב למדי להבנת העלילה, הוא כי רעייתו של שטרית, רותי, היא בעלת משרד יחסי ציבור גדול, שבין לקוחותיו נמנית גם רשת AM:PM התל אביבית, שנפגעת ישירות מההחלטה של סער.
לפניות לכתב עמרי נחמיאס: omri_n@walla.net.il