חיים פוטבול, חיים בסרט

בפרוייקט אמצע העונה ניסינו לדמות את קבוצות ה-NFL למכוניות. מכיון שהמציאות עולה על כל דמיון, הפעם אנו תוהים באיזה סרט או סדרת טלוויזיה היינו משלבים אותן ובתור מה. לקרוא, ליהנות וכמו בכל סרט – נא להוסיף ביקורת.

בפאלו בילס: אין אף קבוצה שהמשפט "בדיוק כשנדמה לי שהייתי בחוץ הם משכו אותי בחזרה" של מייקל קורליאונה מתאים לה יותר. הם כבר הלכו לישון עם הדגים וחזרו עם "הסנדק" בדמותו של וויליס מגאהי.

בולטימור רייבנס: חשבנו על "החבר'ה הטובים", "רוצחים מלידה" או "אוז" אבל מה יותר בולטימורי מ"רצח מאדום לשחור"?

סט. לואיס ראמס + מינסוטה וייקינגס: לסרט הזה צריך שניים. מייק מארץ ומייק טייס הם אחד מייק בורשטיין ו"שני קוני למל".

קליבלנד בראונס: בוץ' דייויס היה המפקח שניסה להיכנס בחניכים שלו והם עשו ממנו צחוק. בסוף יצאה מהם קומדיה שאפילו לא הצחיקה אף אחד. הקליבלנד בראונס הם "תרגיל לשוטרים" (עם ג'ף גארסיה בתפקיד מאהוני).

ניו אינגלנד פטריוטס: "משפחת בריידי" זה קל מדי ואפילו נדוש. חבורה מלוקקת ונדושה עם דיאלוגים צפויים ומתקתקים עד מיאוס וסוף טוב. "משפחת קוסבי" מתאימה להם עם ביל אחד, בליצ'יק, בתפקיד ביל אחר, קוסבי.

סיאטל סיהוקס: הם תיכננו את הפשע המושלם עם בוס מהוקצע שיודע את העבודה וחבורת שכירי חרב אבל הכל השתבש כי לא הכירו אחד את השני בשמות, עבדו בחובבנות והיה להם אינסיידר (קורן רובינסון) שהפיל את כל האופרציה עם השמטות כדורים. הסיאטל סיהוקס הם "כלבי אשמורת".

קרוליינה פנת'רס: הנג אובר של קבוצת הסופרבול. סוג של סרט המשך שההתחלה שלו צפויה ומשעממת ובסיום רואים קצת אפקטים חדשים שלא היו בראשון. הקרוליינה פנת'רס הם "נשק קטלני 2".

סן פרנסיסקו פורטי ניינרס: הם חלמו שהם בסיוט וכשהתעוררו גילו שהם בסיוט גדול יותר. דניס אריקסון הוא פרדי קרוגר ומשפחת יורק (הבעלים) הם "הסיוט ברחוב אלם" על כל 804 חלקיו.

מיאמי דולפינס: הם היו מסוממים (ריקי ובוסטון) ודפוקים (מקמייקל) שהראשי שבהם ארז את הפקלאות ונסע להתרחק מעברו לעתיד טוב יותר. ומכיון שמקמייקל זה שם של סקוטי, מה יותר מתאים לריקי וויליאמס מלהנהיג את חבורת "טריינספוטינג"?

סן דייגו צ'ארג'רס: דרו בריז כבר היה עמוק בקבר אבל חפר את דרכו חזרה והתנקם בכל מי שכבר חשב שהסיפור שלו גמור. הצ'ארג'רס ובריז סקסיים כמו אומה טורמן ב"קיל ביל 2" אע"פ שלדניאן הרוצח עם המשקפיים השחורים מזכיר דווקא את "רובוקופ".

פילדלפיה איגלס: הם חושבים שהם הכי קולים ומוצלחים, אבל משהו תמיד מחזיר אותם לפרופורציה. מצד שני יש להם אחד שהוא באמת נוצץ ומוצלח וכמובן שחצן. הפילדלפיה איגלס הם "ימים מאושרים" עם טרל אוונס בתפקיד הפונז (אע"פ שאת טוד פינקסטון מצאנו דווקא בליהוק ל"נערות שעשועים").

אינדיאנפוליס קולטס: אקשן ברמה גבוהה, לא נחים לרגע, אחרי כל סרט מחכים להמשך. פייטון מאנינג הוא ברוס וויליס בסדרת "מת לחיות".

טנסי טייטאנס: פעם הם היו קבוצת פוטבול, היום לא, אבל בילי וולק ודרו בנט הראו ניצוצות. מסתבר ש"גברים לבנים גם יכולים".

סינסינטי בנגאלס: הם סיימו להיות בדיחה אבל התלבושות שלהם עדיין מזכירות דראג קווינס. עשו כמה סיבובי הופעות מוצלחים ברחבי הליגה ומתאימים מאוד לקאסטינג של "פריסיליה מלכת המדבר".

וושינגטון רדסקינס: הם עשירים, תמיד יש שם תככים והסאגה שלהם לא נגמרת. מצחיק ואירוני, אבל הם דווקא נראים כמו "דאלאס".

דאלאס קאובויס: ביל פארסלס מסוגל להיות שמוק גדול, יש לו פה בלי עין הרע ולמרות הכל אנחנו עוקבים אחריו באדיקות. פארסלס הוא ארצ'י באנקר ואצל הקאובויס שלו "הכל נשאר במשפחה".

ניו יורק ג'טס: האוהדים שלהם קוראים להם "שרק" על היותם מכוערים בצבע נזלת. אפילו לא היינו צריכים להתאמץ, הם עשו עבורנו את העבודה.

ג'קסונוויל ג'אגוארס: לא היה לנו רעיון עליהם אבל הפיצוץ של דונובן דריוס לרוברט פרגוסון הפך אותו אוטומטית ל"קרטה קיד".

יוסטון טקסאנס: מה שמצחיק בדייויד קאר הוא שהוא אמר שיוריד את הליפא מהראש אם הם ינצחו שניים רצופים. הם הצליחו והוא דווקא לא הוריד, אבל כמו "שמשון ודלילה" הכח אבד לו בכל זאת.

דנבר ברונקוס: הם חושבים שנרפאו מהמחלה ותמיד סובלים מפחד גבהים כשמגיע הזמן להוכיח. טוב, בגובה מייל מעל לפני הים אתה תמיד מרגיש "ורטיגו".

שיקאגו ברס: החבר'ה שם למעלה עושים הרבה שטויות, כשהראשית שבהן היא להביא את ג'ף ג'ורג'. ג'וקרים רציניים ו"טפשים ללא הפסקה".

אטלנטה פאלקונס: משחק אחד הוא נראה כמו קלארק קנט אבל כשהוא רוצה, מייקל ויק מייד מחליף פנים ל"סופרמן".

ניו אורלינס סיינטס: אנחנו כבר מזמן אומרים שהסיינטס וארון ברוקס נראים כמו הקומדיות של מל ברוקס. "שיגעון בחלל".

אריזונה קרדינלס: כל הסרט שלהם מתנהל במדבר והוא ארוך ומשעמם. הם אמנם לא שווים אף פרס אבל מצד שני גם "הפצוע האנגלי" על כל אוסקריו לא.

טמפה ביי באקנירס: פעם הם היו סרט טוב אבל עבר זמנם וכל המשך שהם עושים נכשל. אם ג'ון גרודן הוא צ'אקי, הבאקס הם "כלתו של צ'אקי" ומה שבטוח שהוא שמה שקורה בקבוצה הזו הוא "משחק ילדים".

אוקלנד ריידרס: המורשת שלהם רבת שנים, קרי קולינס הוא בוודאי לא האמפרי בוגארט אבל אל דייויס עדיין חמום מח כמו מרוקאי והקבוצה הזו נראית כמו "קזבלנקה" – קלאסיקה של המון שנים שמתחילה להתיישן.

קנזס סיטי צ'יפס: מערב פרוע, יורים ללא הפסקה. פריסט הולמס הוא הטוב (כשהוא משחק), ג'וני מורטון (בשפת העם "חמורטון") הוא הרע וכל ההגנה שלהם היא המכוער.

דטרויט ליונס: לא מצאנו עליהם יותר מדי אבל אנחנו חולים על סטיב מריוצ'י שמבטו לפעמים מבולבל ותועה מהקרקס שסביבו, סימפטי כמו מקאולי קאלקין ב"שכחו אותי בבית".

גרין ביי פאקרס: יש להם אקדוחן שתמיד מעמיד אותם על חבל דק. ברט פארב הוא צ'רלס ברונסון ב"משאלת מוות".

פיטסבורג סטילרס: שולפים כל פעם טריקים חדישים מהשרוול, מלאים בהפתעות, כל פרק של בן רות'לסברגר נראה כמו סרט מסדרת "ג'יימס בונד".

ניו יורק ג'איינטס: תמיד יש שם תככים, כל מיני יצורים שרבים אחד עם השני עד הסוף המר. קופלין מגיע לנקודת רתיחה וכל הסיטואציה הופכת ל"בוילר רום". בגרסה הישראלית שלהם הם פשוט "צלילה חוזרת".