המבוכה הפוליטית של הקואליציה המחישה אתמול (רביעי) את הפער בין המיתוג השקרי של התוכנית שלה - "הרפורמה המשפטית" - לבין האינטרס האמיתי שלה: עריצות הרוב. צמד המילים האופטימי הזה, "רפורמה משפטית", מייצר את הרושם כי הרפורמה באה להיטיב עם האזרח במשעוליה הבירוקרטיים הרעים והמיושנים של מערכת המשפט, ובעיקר לקצר את ההליכים הארוכים והמתישים הבלתי נסבלים. בפועל, לא רק שב"רפורמה" אין זכר לכל זה, אלא שמסתבר שכדי להגיע למטרה האמיתית של ה"רפורמה" - עריצות הרוב - מוביליה מוכנים לרמוס עוד יותר את האזרחים האומללים שהסיכוי שלהם לקבל סעד בזמן הגיוני מבית המשפט הולך ומתרחק.
מערכת המשפט שלנו אכן חולה. לצורך המחשה, אדם שמגיש היום תביעה פשוטה לבית המשפט יזכה, אם יש לו מזל, להעמיד לאחר שנתיים עדים באולם בית המשפט, כלומר להגיע לדיון הוכחות. הדיונים בתיקים שמתנהלים נסחבים פעמים רבות במשך שנים ארוכות, לעיתים יותר מעשור. בשל כך רמת עשיית הצדק מידרדרת. מעל השופטים מרחפת אימת הסטטיסטיקה: הם קורסים, ולכן עושים הכול כדי לסיים תיקים בפשרה.
האולמות נראים כמו שווקי רוכלים, כל אחד זורק מחיר, והשופט מנסה לסגור עניין, העיקר להעיף ממנו את התיק. אזרח שחושב שנגרם לו עוול כלשהו יצטרך לרוב להתפשר ולקבל משהו, רחוק ממה שציפה, כי הוא יודע שאחרת יהא עליו לסחוב את התיק המשפטי הזה במשך שנים ארוכות; וכל זה עוד לפני שדיברנו על עינויי הדין בתיקים הפליליים.
כמה עזות מצח צריכה לגייס חבורת מנותקים כדי לעכב הקמה של ועדה לבחירת שופטים שיכולה לאייש תקנים במערכת החולה הזאת. 16 שופטים חסרים ממש עכשיו בתת התקינה הנוכחית; 26 יחסרו עד סוף השנה. בנוסף, 52 תקנים נוספים שאושרו לא יכולים להיות ממומשים כי אין ועדה. במילים פשוטות, בעקבות התרגיל הפוליטי הכושל של נתניהו, לוין ורוטמן, כרגע לא ניתן להזרים לבית המשפט 94 שופטים חדשים שיספקו מעט אוויר לנשימה במערכת הזאת; והכול בשביל הסיכוי להעביר את "הרפורמה", את הפרויקט החולני, המגלומני, המבעית ביותר שייצרה קואליציה פרלמנטרית בישראל, שיהפוך את המדינה למדינת סף דיקטטורית.
תוכניתם של לוין ורוטמן להפוך את מערכת המשפט לזרוע קואליציונית לא נגוזה אתמול בעקבות התרסקותם מאחורי הפרגוד. במידה רבה להיפך, הם הבינו עכשיו כמעט סופית שבמבנה הקיים של הוועדה לבחירת שופטים, לא יעלה בידם לבצע את זממם. הסיכוי התיאורטי היחידי שלהם במבנה הקיים נטוע באפשרות שהמועמד החוזר לראשות לשכת עורכי הדין, אפי נוה, יפתיע בשבוע הבא בבחירות לראשות הלשכה, כלומר יצליח להשתחל בחזרה לממסד הפוליטי-משפטי, ממש כפי שהשתחל ארצה במרמה עם בת זוגתו. על מערכת הבחירות הזאת עמדנו בהרחבה בשבוע שעבר. רק נדגיש כי משעה שלוועדה נבחרה אתמול חברת אופוזיציה, נוה חייב להכניס לוועדה שני נציגים משלו כדי להתגבר על שלושת השופטים שחברים בה. זה יהיה קשה וכרגע נראה רחוק.
אפשרות נוספת שנידונה בקואליציה היא לנסות לגייס את אחד השופטים החברים בוועדה לבחירת שופטים לטובתה. גם הסיכוי הזה הפך לבלתי ריאלי. השופט נעם סולברג, שנחשב לשמרן וכנראה גם איש ימין, כבר הבהיר למי שגישש אתו שלא רק יסרב להיות הנשיא הבא של בית המשפט העליון, כלומר לדלג על השופט יצחק עמית שאמור להיבחר לפי שיטת הסניוריטי, אלא שגם לא יתמוך בכל אחד אחר שלא ייבחר על פי הנוהג הקיים.
כאן דרוש הסבר: כעיקרון, נשיא בית המשפט העליון הבא אמור להיבחר לפני פרישתה של הנשיאה הנוכחית, אסתר חיות. שלושת השופטים החברים בוועדה לבחירת שופטים הם שלושת השופטים הוותיקים של בית המשפט העליון. כיום אלה: חיות, עוזי פוגלמן ויצחק עמית. עמית, מן הסתם, לא יוכל להיות חבר בוועדה שתעסוק במועמדותו. לכן, בזמן ההצבעה על הנשיא הבא כנראה שסולברג יהיה חבר בוועדה. פעם הייתה ציפיה מופרכת שיתיישר לכיוון הקואליציה. היום כבר ברור שזה לא יקרה, וגם כחבר ועדה, סולברג יכבד את נוהג הסניוריטי ויצביע לעמית.
ויש גם נקודות מעודדות
אם כל הדרכים במבנה הנוכחי חוסמות את לוין ורוטמן להגיע אל תמונת הניצחון המיוחלת שלהם באוקטובר, הרי שהדרך היחידה שנותרה להם היא חזרה מהירה לתוכנית ההפיכה המשטרית המוקפאת שלהם - שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים להרכב עם רוב קואליציוני.
לפי הקולות שנתניהו השמיע בתקופה האחרונה, נראה שהוא לא שם, אבל מצד שני ברור לו שהתנערות סופית מהפרויקט המופרע הזה - משמעותה זעזועים קואליציוניים שאחריתם אין לדעת. כפי שוודאי הבחנתם, קשה להעריך אצל נתניהו של היום אם חשובה לו יותר שרידותו הפוליטית, או כל השאר - הדמוקרטיה, הכלכלה, וושינגטון, איראן, וכ"ו.
שתי נקודות מעודדות לסיום. הראשונה, מספר חברי קואליציה, כנראה ארבעה, החליטו שאינם רוצים לוותר על ישראל כמדינה דמוקרטית. חברי הכנסת האלה, אפשר להעריך, לא שינו את תפישותיהם הימניות, הלאומיות, לא החליפו מחנה. הם פשוט מעוניינים לשמר את ישראל כמדינה דמוקרטית. נכון, הם עדיין עושים זאת רק מאחורי פרגוד, עדיין לא משמיעים את קולם באומץ, אבל זה עדיין משמח.
הנקודה המעודדת השנייה היא שקרב הבלימה לא היה מגיע לרגע הזה לולא המחאה שקמה כאן ברחובות בחודשים האחרונים. לולא המחאה, כנראה המפוארת בתולדות המדינה, לא היו שיחות בבית הנשיא, האופוזיציה לא הייתה כה לוחמנית, וחברי הקואליציה המורדים לא היו מעזים להצביע כפי שהצביעו אתמול, גם אם עשו זאת מאחורי הפרגוד.