הסדר ניגודי העניינים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שעליו הורתה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, היה הכרחי כמובן, ומאידך היה ברור שייצר פלטפורמה מושלמת למפיצי ספינים מיומנים שעובדים בשירות נתניהו. נתניהו, נזכיר, מנוע לחלוטין מעיסוק כלשהו בתוכנית ההרס של השר יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן עקב משפטו הפלילי; ולכן, לפי הספין התורן, אין גם לצפות ממנו שיעצור את ה"רפורמה". כלומר אם אסור לו לקדם, אז אסור לו לעצור.
ועכשיו לאמת. לנתניהו אכן אסור לעסוק בתוכן המתווה. כלומר אסור לו להסכים, או לא להסכים, לפשרה זו או אחרת, לא בפומבי ולא בחדרי חדרים. למשל, אסור לו לומר ליריב לוין: 'אוקיי תתפשרו בפרט זה או אחר בסעיף הוועדה לבחירת שופטים, אבל תתעקשו על סעיף אחר', ולהיפך. לכן, כשנתניהו פנה בעניין זה ליועצת המשפטית לממשלה היא אמרה לו את המובן מאליו - זה אסור.
ואחרי שאמרנו את זה, חשוב שלא תהיה טעות - נתניהו הוא האחראי הבלעדי לרפורמה המופרעת הזאת, והוא זה שצריך לעצור אותה. האם סתרתי את עצמי? ממש לא, זה פשוט. אף גורם משפטי לא יאסור בפועל על נתניהו לומר ללוין ורוטמן 'תקפיאו את החקיקה ותלכו למשא ומתן ארוך עם האופוזיציה, שאני לא אהיה שותף בו'; משא ומתן שישתתפו בו מיטב המומחים ושיהיו בו ניסיונות אמיתיים להגיע לפשרה (שבהמשך נדבר על גבולותיה הברורים).
אף אחד לא ימנע ממנו להנחות שכל מתווה צריך להיות מקובל על חלק מחברי האופוזיציה, נניח לכל הפחות עשרה. אם יעשה זאת, לא רק שלא יחטא בניגוד עניינים, אלא יקבל קרדיט על תרומתו להגעה להסכמות חוקתיות היסטוריות במדינת ישראל (גם אם בפועל לא היה שותף להן).
מה הסיכוי שזה יקרה? באזור האפס כמובן. נתניהו מתגלה בימים אלה כאחד המנהיגים החלשים שהיו לישראל, דווקא באחת התקופות הקשות ביותר שלה. הוא כבוי, לא קוהרנטי כפי שהוא יודע להיות, ובעיקר לא לוקח מנהיגות היכן שהוא עוד יכול. הוא משאיר את ההגה בידי שני שני פוליטיקאים פנאטיים ואטומי מבט, בדרך להפיכת ישראל למדינה לא דמוקרטית.
נאומו של נשיא המדינה לאומה היה מהלך מנהיגותי חשוב וראוי, גם אם לא כל המילים שהשמיע נעמו לאוזניו של כל אחד. אפשר להניח שהוא מבין היטב, כמו רובנו, את הסכנה המידית שמרחפת מעל ישראל כמדינה דמוקרטית, אם תוכנית ההרס תעבור כפי שלוין ורוטמן רוצים.
עם זאת, הוא בחר היטב את מילותיו כדי למקם עצמו כמתווך לגיטימי בין הצדדים. הגיוני. חשבתי גם שהליכה של ראשי האופוזיציה באותו ערב לבית הנשיא, לא היתה פוגעת בחומה האנושית מול שיירת ה-D9. פשוט משום שבאותה פגישה היו צריכים לומר את מה ממילא הם אומרים בהתבטאויות הפומביות שלהם, ומה שהלכה למעשה גם הנשיא אמר בנאומו: את המו"מ אפשר לקדם רק אם הליכי החקיקה יוקפאו.
אתמול הודיעו יו"ר הקואליציה, ח"כ אופיר כץ, וח"כ משה ארבל על החלטתם להקפיא לשבוע את חקיקת "חוק דרעי 2", וח"כ משה סעדה פעל באופן דומה עם הצעת החוק שלו שתהפוך את מח"ש לכפופה לשר המשפטים (מח"ש בשירות פוליטיקאים). לא התרשמתי מהקפאת שתי הצעות החוק המושחתות האלה, ומי שניסה לשווק אותן כמחווה של רצון טוב חוטא לאמת. שתי ההצעות הללו אמנם מושחתות מאין כמותן, אך הן לא נמצאות בליבת האיום על הדמוקרטיה הישראלית.
ואכן, ממילא הודעת רוטמן ולוין לא איחרה לבוא, והניחה את מצב הדברים כפי שהוא, באופן ברור וקליט: "החוקים שהורדו אינם שייכים לחקיקת הרפורמה המשפטית שמתנהלת בוועדת חוקה, והורדו לפי החלטה של חברי הכנסת המציעים אותם. חקיקת הרפורמה המשפטית נמשכת בלי הפסקה".
ראש האופוזיציה יאיר לפיד הציע מצדו מתווה למו"מ - 60 יום הקפאת חקיקה לצורך מו"מ. אני לא שותף לביקורת כלפיו לפיה הצעתו נועדה "להכשיל את המו"מ". הניסיון למצב אותו כסרבן, ככזה שתוקע את מאמצי הנשיא הוא ספין בוטה. הרי הקואליציה יכולה להציע מתווה נגדי למו"מ בפרק זמן קצר יותר. היא בינתיים לא עושה זאת, אלא טסה עם החקיקה קדימה. עצירת חקיקות סעדה ודרעי 2, שממילא לא נעשו על דעתם של רוטמן ולוין, היא לא מחווה של רצון טוב ולא נעליים. לכל היותר הסחת דעת.
היכן סף התהום?
אז לאיזו פשרה אפשר להגיע? גם כאן כדאי לסמן את הגבולות כבר עכשיו. רבים המנסים באופן מאולץ להרגיע, זורקים לחלל האוויר אמירות ערטילאיות, כמו: "ברור שלוין ורוטמן בסוף יתפשרו על חלק מהרפורמה, על 20% ממנה, 30% ממנה...", או: "לא כל אחד יקבל מה שהוא רוצה בסוף...", וכו'.
כדאי להיזהר מהאמירות הללו, שכן הן זריית חול בעיניים. המבחן הוא פשוט - היכן סף התהום? גם בסעיף הוועדה לבחירת שופטים וגם בסעיף פסקת ההתגברות, קצה המצוק מסומן בקו אדום ברור ובוהק. כל חקיקה שתותיר את בחירת שופטי ישראל בידי הקואליציה לבדה, משמעותה הפיכת ישראל להונגריה ופולין - דמקורטיה על הנייר, אבל לא באמת. ממש כמו כל חקיקה שתותיר בידי הכנסת, ברוב קואליציוני רגיל, את הזכות לבטל פסיקה כלשהי של בג"ץ (ביטול חוק, או כל פסיקה אחרת). לכן, הדיבור על "פשרה כלשהי" בורח מהסכנה הקיומית שאנחנו נמצאים בה כדמוקרטיה.
היכן מרחב התמרון? שנו את הרכב הוועדה איך שאתם רוצים, אך באופן שבו שופטי ישראל לא ימונו על ידי פוליטיקאים לבדם. הסדירו את היחסים בין הכנסת לבין בית המשפט איך שאתם רוצים, אך באופן שבו קואליציה לא תוכל להתגבר לבדה על החלטת בית המשפט. פשוט.
אתמול נאמר על לפיד שהוא "חי בסרט" אם הוא חושב שהוא יקבל עכשיו הקפאה של 60 יום. גם כאן כדאי לעשות מעט סדר: צריך להבדיל בין מו"מ בזק שיאתר אולי קווי מתאר שיאפשרו להגיע להסכמות בעתיד, לבין המו"מ על חוק יסוד: החקיקה, שהוא ליבת מתווה הנשיא. שלא תהיה טעות, הסדרה של היחסים בין הרשויות לא תימשך שבוע, לא שבועיים, וגם לא 60 יום. זו חקיקה רצינית ומורכבת, שתהווה נדבך חוקתי דרמטי מרכזי לעתידה של מדינת ישראל.
ובחזרה לנתניהו. איך הוא יכול לנצח על כל זה אם הוא בניגוד עניינים? התשובה היא שהוא לא יכול. לכן, אם נשארה בו טיפת מוסר ציבורי הוא היה צריך להבין עכשיו את מה שלא הבין עד היום - הוא חייב להתפטר מתפקידו. אם הוא לא יכול להנהיג בפועל את מדינת ישראל באחת התקופות הקשות בתולדותיה, הוא צריך לפנות את מקומו. כיוון שאנחנו לא נאיבים, ברור לכולנו שאין שום סיכוי שיעשה זאת.
לכן, כל מה שנותר לו הוא לחייב את לוין ורוטמן לשבת למו"מ עם האופוזיציה עד שתימצא הסכמה לאומית רחבה לבניית התשתית החוקתית של מדינת ישראל (שאליה לא יהיה שותף עקב ניגוד העניינים שלו). אם לא יעשה זאת, ריסוק הדמוקרטיה הישראלית יהיה אות קלון על מצחו לדיראון עולם. קלון חמור בהרבה מזה שיוטל עליו, או לא יוטל עליו, בתום משפטו.