לכל מורה, הורה ותלמיד יש לפחות דבר אחד שהיה רוצה לשנות בחינוך בישראל. ברוב הפעמים זה יותר. ההיתקלות היומיומית עם המערכת, על בעיותיה השונות, מייצרת דעות נחרצות אצל המעורבים מכל הצדדים. בשבועות האחרונים, נראה שאיום השביתה מאפיל על כל דאגה אחרת, וכשאף אחד לא יודע אם בתי הספר בכלל ייפתחו ב-1 בספטמבר - קל לדחות את העיסוק במהות לסיום המריבות.
למרות חוסר הוודאות, בשיחות עם וואלה! עולה כי גם עכשיו, אף צד לא מוכן לוותר על העלאת הנושאים הבוערים לו באמת.
רינת מוחה על הטיפול בילדים עם לקויות למידה, ג'האד מודאג מהפערים הלימודיים שהתעצמו בקורונה - במיוחד בחברה הערבית, משה מספר על "כאוס החברתי" שפוגם בערבות ההדדית ולאלינה מפריעות ההשלכות של חוסר בשיעורים העוסקים בהתנהגות ומיומנויות חברתיות. אלה הנושאים שמטרידים ארבעה הורים יותר מכל.
עוד בנושא משבר מערכת החינוך
ג'האד אבו פריח, אב לחמישה ילדים בני שנה עד 12. רהט
אני חושש מאוד מרמת ההשכלה של הילדים. בתקופת הקורונה, כשהם היו מאחורי מסכים ובקפסולות, היה חלון זמנים ריק שיצר פער לשנים הבאות. אני חושש לדור הבא באקדמיה וגם בחיים האזרחיים. אצלנו בחברה הערבית ממילא יש חוסר יציבות ברמת המורים ופספוסים בחומרים וברמת ההכשרה.
אני מפנה אצבע מאשימה למשרד החינוך עצמו - הוא צריך להחליט לנקוט בכל הכלים ולהכשיר את המורים בחברה הבדואית בדרום לקראת גישור על הפערים העצומים שנוצרו. כרגע, קשה לי להאמין שהילדים ישלימו את החומר החסר באופן הראוי, וזה יבוא לידי ביטוי בהישגים שלהם בכיתות. הבנים שלי עולים לכיתה ו' ו-ז' ואני אנסה לעקוב מקרוב אחרי ההישגים שלהם בבחינות. למרות שגם להן אני לא מאמין עד הסוף.
רינת גרין, אם לשבעה ילדים. בית שמש
אותי מטריד יותר מכל נושא הטיפול בילדים עם לקויות למידה, במיוחד עם דיסלקציה. לא רק שהם נופלים בין הכיסאות, מפילים אותם בין הכיסאות - הם מקבלים ממש מעט עזרה, ואפילו בשבילה צריך להוציא את הנשמה. משרד החינוך רוצה שילדים עם לקויות למידה יטופלו במערכת החינוך הרגילה. אבל שם המורים לא יודעים לתת עזרה בצורה נכונה, והילדים צריכים להוכיח כל פעם מחדש שהם בכלל צריכים את ההתאמות. מה שעברה הבת שלי, שיש לה לקויות למידה, היה סיוט עבורנו. בגלל שמשרד החינוך לא רצה לתת לה את הגדרת החינוך המיוחד, היא הייתה צריכה לעבור ועדת התאמות, בכיתה ט' ו-י' היא הייתה צריכה להיבחן בכל מקצוע פעמיים, עם ובלי התאמות, כדי להוכיח שהיא צריכה את אותן. לילדים האלה יש קשיים והם מראש נכנסים למבחנים לחוצים. זאת חוויה משפילה. הם מרגישים לבד ושהמערכת מחפשת איפה להקשות עליהם.
צריכים לתת התאמות בלי לשים את החסמים האלה, הם צריכים אותן כמו אוויר לנשימה. אנחנו יודעים מבחינה מחקרית שהתאמות עוזרות בעיקר לילדים שצריכים אותן ולא מאוד משפיעות על מי שלא. בחטיבת הביניים משרד החינוך מפעיל תכנית שגויה שנקראת "מלקויות ללמידה", שלא באמת עוזרת. היא מערכתית, כוללנית, ולא מותאמת לכל ילד. המשרד מנסה לזוז מהמודל של תמיכה פרטנית להרבה ילדים יחד, ואז הילד לא מקבל את התמיכה שצריך. בכיתה רגילה הם מקבלים רק 2.4 שעות שבועיות של מענה. זה כלום עבור ילד שמתקשה עם איות והבנת הנקרא. משרד החינוך צריך לאתר את הילדים האלה עוד בגן ולהתערב, לפני שהילד צובר כישלונות ועלבונות. זאת הדרך לצמצם פערים בעתיד.
אנחנו נמצאים בכאוס חברתי. אני חרד מהאלימות בבתי הספר, אבל היא רק מתופעה שנראית גם בבתי החולים ובכבישים. הכול הפך להיות אלים ואגרסיבי. זו תוצאה של השנאה, הגזענות האיבה שיש בתוך החברה הישראלית. כששרי ממשלה משדלים לשסע, לאלימות, לפילוג, כשאנשי הציבור מושחתים, כשהמרכז הוא תוכניות ריאליטי ומותגים, אלה המסרים והדוגמה שמקבלים הילדים שלנו - וזה מדאיג.
בית הספר נמצא בתחרות למצוינות, אבל אין מצוינות בערכים. הבן שלי לא יצא לפעילות חשובה ביום המעשים הטובים כי הוא שכח להביא אישור הורים, לא משנה שהצעתי להגיע במיוחד. זה מראה על חוסר בחשיבות לסולידריות. אני יוצא אתיופיה. בעיניי צריך לחזור ללכידות החברתית של חיי הכפר, כמו לפני מאה ומאתיים שנה. לחיים הרמוניים של קהילה ומעורבות הדדית, שבהם כולם ערבים זה לזה - ההורים של הילד, אבל גם הדוד, השכן וכל השאר. שבהם מותר להעיר לילד שעושה משהו לא בסדר באוטובוס. אילו הייתה עצירה וחשיבה מעמיקה, ואומץ לעשות את השינוי הנדרש, היה אפשר לקיים מסגרת חינוכית ברוח חיי קהילה, שיכללו פעילויות לא פורמאליות, מפגשים עם אנשים מעוררי השראה. זה יכול להיות מסלול הריפוי של החינוך בישראל. למערכת החינוך קשה לשנות, אבל צריך לנסות.
למורים אין כוח להתמודד עם תלמידים בעייתיים. תלמידים מרשים לעצמם להתחצף למורים, להרביץ להם ולתלמידים אחרים. אנחנו רואים סרטונים של זריקת כיסאות. זה הדבר הראשון שפוגע באיכות השיעור ומוריד מהמוטיבציה של המורים ללמד. אפשר להוציא מהשיעור, אבל כרגע הדרך האמיתית היחידה להתמודד עם זה היא להשעות אותם מבית ספר, וגם, צריך לקרות משהו חריג מאוד כדי שזה יתאפשר. הכלי הטיפולי הזה לא באמת עוזר, הוא רק יוצר פערים לימודיים. מלבד עונשים אחרים, צריך יותר שיעורים שמלמדים איך להתנהג, כישורי חיים, התמודדויות עם קונפליקטים, השקעה בעולם האישי של הילד. כרגע ילדים יוצאים מבית הספר בלי ידע בסיסי על התנהלות בעולם. זה כולל גם חוסר בשיעורים כמו חשיבה כלכלית.
כשלומדים תנ"ך לא באמת חשוב לדעת מי אמר למי, מתי ולמה, מספיק להבין את המקרה. בשיעורי מתמטיקה מלמדים לחשב תרגילים כשבימינו כולם משתמשים במחשבון. אפשר לצמצם שיעורים כאלה ולהגביר את השיעורים שמכינים את הילדים לחיים. בבית ספר שלנו, למשל, היה קורס בחירה שבו הילדים ראו סרטים מצוירים ודנו במוסר ההשכל שלהם. אבל בדרך הכלל המורים כל כך עסוקים בבעיות משמעת שפשוט אין להם מוטיבציה לפתוח את הראש. אני מרגישה שזה מאוד חסר, ויכול למנוע גם בריונות וחרמות.