אפקט ערצב: "התזמורת" שניצחה על המבצע המיוחד בלבנון הראשונה

"אנחנו המצאנו פטנט איך להשמיד סוללות של טילי קרקע־אוויר", התגאה ראש הממשלה מנחם בגין בחודש דצמבר 1982. חצי שנה קודם לכן, בשעתיים לחימה, הצליח חיל האוויר הישראלי להשמיד 15 סוללות טילי קרקע-אוויר (טק"א) מתוצרת ברית המועצות, בשירות צבא סוריה. ביומיים הבאים הושמדו ארבע סוללות נוספות. טייסי חיל האוויר גם הפילו במהלך המבצע בין 82 ל-86 מטוסים של חיל האוויר הסורי, בעוד שישראל לא איבדה אפילו מטוס אחד.

"הפטנט" עליו דיבר בגין היווה למעשה את סופן של תשע שנות עבודה מאומצת בחיל האוויר, ששיאן המבצע באותו יום, 9 ביוני 1982, מבצע שהשם שניתן לו היה "ערצב 19".

מלבד הטייסים והנווטים, קצינים וחיילים רבים מחיל האוויר היו שותפים במבצע שנחשב פורץ דרך. לא אחת המשילו את מימוש המשימה לתזמורת שחבריה ניגנו בהרמוניה ובתיאום מושלם באותו יום. שני קצינים בולטים באותה תזמורת היו יצחק אמיתי (ז'טלני) ויונתן לרנר, אז נשאו השניים על כתפיהם דרגת רב-סרן.

אמיתי, נווט קרב, פיקד על תא השליטה של מבצע השמדת סוללות הטק"א. לרנר, איש מודיעין חיל אוויר, עמד בראש צוות מודיעין אופרטיבי (צמ"א) שהיה אחראי על גיבוש תמונת המודיעין והעברתו לתא השליטה של אמיתי. עבור שניהם אותו יום היה יום משמעותי בקריירה הצבאית שלהם. שניהם בוגרי מלחמת יום כיפור - אמיתי היה שותף לארבע הפלות מטוסי קרב ומסוקים מצריים במלחמה, בנוסף להפלת מיג 21 מצרי עוד לפני המלחמה. באחת התקיפות נאלצו אמיתי והטייס לנטוש את המטוס בשל תקלה, ונפצעו.

לרנר היה בזמן המלחמה קצין מחקר במודיעין חיל אוויר. שבוע לאחר שהסתיימה עבר להיות קצין מודיעין של מבצעי תקיפה בחיל האוויר ונטל חלק פעיל בהקמת תפיסת הלחימה החדשה והיה איש הקשר בחיל בין המבצעים למודיעין.

"באותו יום הרגשתי שהולכים ליום מיוחד", הגדיר לרנר את תחושתו בבוקרו של תחילת היום הרביעי של מלחמת לבנון, כמעט תשע שנים אחרי אוקטובר 1973. אמיתי, שאיבד חברים במלחמה, מבהיר כי לא הרגיש משהו מיוחד ביום המבצע. "לא הרגשתי את פעמי ההיסטוריה", הוא מגדיר זאת ומסכים שרק באותו ערב, בזמן התחקיר הראשוני, "הרגשנו שאכן קרה משהו אמיתי. ברטרוספקטיבה אני מבין שיש כאן הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם", אמר.

השניים אמרו כי הוצאתו של המבצע אל הפועל "היה באוויר" במשך שנה שלמה; לשיא הגיעו הדברים במה שכונה "משבר הטילים" בחודש אפריל 1981, אחרי שצבא סוריה הכניס ללבנון שלוש סוללות טק"א מדגם 6-SA ובהמשך גם סוללות נוספות, כתגובה על הפלת שני מסוקי מיג-8 סוריים על ידי מטוסי F-16 ישראליים.

הכנסת הטק"א ללבנון היתה הפרה של סטטוס קוו ישראלי-סורי, פגיעה מוחשית בחופש האווירי של חיל האוויר בשמי לבנון ונגיעה בעצב חשוף של חיל האוויר; אחרי מלחמת ההתשה וביתר שאת אחרי מלחמת יום כיפור, הדהדה האמירה של עזר ויצמן כי "הטיל כופף את זנב המטוס". צבאות סוריה ומצרים הבינו כי הצבת מערכים גדולים וצפופים של טק"א, מצליחה להגביל מאוד את חיל האוויר הישראלי ולבטל את העליונות האווירית שהפגין במלחמת ששת הימים.

בעוד שבסוריה ובמצרים נקלעו לשאננות ונחו על זרי הדפנה בתחושה שהצליחו לנטרל את העליונות הישראלית באוויר, הרי שבחיל האוויר הישראלי החל חריש עמוק של הפקת לקחים ופיתוח תורת לחימה שתיתן מענה לסוללות הטק"א. בסופו של תהליך גובש מה שבגין הגדיר "הפטנט". מדובר היה בשילוב של כמה מרכיבים במקביל.

היתה הבנה כי חייבים לקצר את זמני התגובה מרגע איתור הסוללות ועד לתקיפתן באמצעות קפיצת מדרגה בחיבור מהיר בין הצד המודיעיני לצד המבצעי. בנוסף, הוכנס חימוש חדש בעל יכולת דיוק גבוהה ואפשרות לשיגור מרחוק. לצד אלו פותחו ושוכללו יכולות שיבוש מערכי הגילוי של האויב. ועל המכונה המורכבת הזאת פיקד תא שליטה ייחודי שעשה שימוש פורץ דרך במחשוב תהליכי השליטה.

"מה שקרה מהבוקר שאחרי מלחמת יום כיפורים היא ההבנה שעלינו לדעת איך תוקפים מערך טילים ניידים - לדעת איך עושים זאת מודיעינית, מבצעית, בשליטה ובעוד היבטים", הסביר לרנר את מה שהדריך אותם כל אותן שנים, עד אותו יום שבו השתחרר הקפיץ והמבצע יצא לדרך.

"הסורים חשבו שבמלחמת יום הכיפורים הם באמת כופפו את כנף המטוס על ידי מערך הטק"א", אומר אמיתי. לדבריו, "הם מאוד נסמכו עליו וחשבו שהם כנראה מצאו את הפתרון לעליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי, עד כדי כך שנתפסו בממד כלשהו של שאננות. אנחנו הקדמנו אותם בכמה צעדים מול מה שהיה להם, והם לא עשו את צעדי הנגד ודי קפאו על שמריהם וכאילו אמרו: רגע, זה עבד ביום כיפור, זה בטח יעבוד בהמשך. אנחנו אמרנו: לנו לא כל כך הצליח ביום כיפור, אנחנו צריכים לתקן והתחלנו בתהליך מאוד גדול של סידור את כל בניין הכוח".

בראשון, 6 ביוני 1981, יצאה ישראל למלחמה בלבנון. כעבור יומיים, בלילה שבין יום שלישי לרביעי, הוחלט בדרגים המדיניים והצבאיים על תקיפת סוללות הטק"א של צבא סוריה בבקעת הלבנון. המשמעות של כך היתה - הכנסה של צבא סוריה למלחמה.

"מהרגע שיוצאים למבצע בלבנון, יש היערכות חירום. הבור של חיל האוויר מאויש באופן מלא. עוזבים את המשרדים ועוברים למוצב החירום. אני בצוות מאמץ עיקרי שאוסף כל פריט מידע על מערך הטילים כדי לראות מה עושות הסוללות", נזכר לרנר באותו שבוע לפני ארבעים שנה.

"הסורים הופתעו. הם לא ידעו שישראל הולכות למלחמה בכוחות הסורים בלבנון. לקחו להם יומיים להבין שהמלחמה גם נגדם. לכן ביומיים הראשונים הסוללות עמדו במקום ולא היה תגבור. ביום שלישי הסורים כבר מכניסים דיוויזיה של כוחות קרקע ובעקבות זה מכניסים עוד סוללות לתוך לבנון. הם הורידו חמש סוללות מדרום רמת הגולן לתוך לבנון. קצת הופתענו, היה בזה מעין איתות מצדם שלא תהיה מלחמה ברמת הגולן. אנחנו מצדנו הפעלנו את כל אמצעי המודיעין כדי לדעת איפה הסוללות. הטראומה שלנו היא מבוקר 7 באוקטובר 1973 שבו הלכנו לתקוף את סוללות הטילים ברמת הגולן והסוללות לא היו במקום שבו חשבו שיהיו. מאז המאמץ העיקרי שלנו היה לדעת איפה כל סוללה נמצאת. באותו יום אנחנו מפעילים את כל האמצעים - גיחת צילום, תצפיות, אמצעים אלקטרוניים - כדי לבנות את התמונה. כשהבנו שהסוללה נוסעת ללבנון, נערכנו לקבל אותה בלבנון. היתה עבודה טובה מאוד של מפענחי מודיעין חיל אוויר וידענו מראש לאן הסוללות עומדות להגיע", מתאר לרנר.

לרנר, ראש הצוות שאחראי על גיבוש תמונת המודיעין, ישב בראש שולחן המודיעין כשלצדו היו כעשרה אנשים שמחוברים לכל מקורות המודיעין. היה עליהם לראות שיש מתאם בין כל חלקי המידע שזורם לשולחן שלהם ולראות שהוא מספיק מפורט ברמה כזאת שאפשר לתקוף. לרנר נזכר בחיוך בבקשות שהופנו אליו בתחילת המלחמה מצד אנשים שבעבר נמנו על הצוות ושעברו לתפקידים אחרים, ומציג דימוי מעולם הספורט שמוכר היטב לאוהדי כדורגל וכדורסל: "כשאתה מקורב לקבוצת ספורט, לקראת משחקים חשובים פתאום פונים אליך ושואלים אם יש לך כרטיס למשחק... מכיוון שזה צוות שתורגל במשך מספר שנים היו אנשים שבעבר היו חברים בצוות ובינתיים התחלפו בתפקידים ומה לעשות - עכשיו הם עומדים לראות את זה מהצד. התחלתי לקבל פניות מאנשים: 'יונתן אפשר לקבל תפקיד כלשהו סביב השולחן?'".

מין הסתם היו שרצו להימנות גם על תא השליטה שעליו פיקד אמיתי. הדימוי שהוא מציג מזכיר יותר משליך מברים מאשר מישהו שמקורב למועדון ספורט. "אצלנו היה תא קטן בכוונה", הסביר אמיתי. "לא טוב שיהיה תא גדול, אחרת מגיעים 'קיביצערים' שלא נושאים באחריות ורק רוצים לשבת ולראות כדי אחר כך לרכל אם הדבר הזה עבד או לא. היה שם איש אחד רשע שגירש אותם ולא נתן להם להיכנס והאיש הזה היה אני", סיפר בחיוך.

בראשו של לרנר צרובה תמונה מהבור שבו ישב הצוות שלו: "ישבנו סביב שולחן בקצה של אולם ענק. בשלב מסוים אני מרים את הראש ורואה שבצד שני של האולם עומדים עשרות אנשי מודיעין ומסתכלים עלינו, בשקט. היתה תחושה שזה לא סתם מבצע ושאנחנו חווים משהו מיוחד. הם באו לעמוד בשקט, בלי להפריע, ולראות שכל מה שעבדנו עליו כל כך הרבה שנים עומד להתממש ולהצליח. זה צד אנושי, רגשי; בכל המערכת המשומנת שמקבלת מידע, נותנת הוראות לטייסים, יודעת לתקן בעיות שפתאום צצות ורואה שהכל עובד בעבודה שאתה כבר מתורגל אליה, היתה גם סוג של הבנה שאנחנו בפני רגע מיוחד".

שניהם מדגישים כי בשנים האינטנסיביות של ההכנות לאותו יום ערך חיל האוויר אין סוף תרגילים ואימונים, שלדבריהם חלקם אף קשים מהמבצע עצמו.

"האמת? זה היה מבצע מסובך", מודה אמיתי, אבל לדבריו "מדובר בתשע שנים של בניין כוח שכלל הרבה מאוד אלמנטים; הצד המודיעני שמורכב מהרבה נדבכי משנה, פיתוח אמצעי לחימה שישמידו את הסוללות, אמצעים שיאפשרו שרידות ויתירות של המטוסים ופיתוח של תורת השליטה. כל הזמן היינו עסוקים בלהתאמן ונכנסנו למלחמה מאוד מאומנים. למדנו להכיר היטב את הגזרה; איפה הסוללות יכולות להיערך, את תוואי השטח ועשינו אימונים בצורה יבשה. נכנסנו למלחמה במצב שבו תפיסת העולם איך לתקוף טילים מגובשת מאוד ואנחנו מכירים את 'מגרש המשחקים' שאליו ניכנס", הסביר.

הוא אגב לא הופתע מכך שלא הופל אפילו מטוס אחד של חיל האוויר. "נערכנו בשיטת תקיפה שחלק ממנה עסק בבניין כוח עם יתרות ושרידות. טיפלנו בשרידותו של הכוח עד לרמה של מקסימום הישג עם שרידות מרבית. כלומר - השמדת המערכים האלה תוך כדי הבטחת שרידותו של הכוח. הערכנו שבפרק הזמן הראשון, לפחות, לא יפלו לנו מטוסים".

לדבריו, "תחושת הביטחון שלנו בתור מתכננים מאוד חזקה, אבל עדיין מלחמה זה אירוע של אי ודאות. לא ברור אם השיטה שפיתחנו טובה, אם היא תעבוד, היא היתה מורכבת, ואולי למודיעין תהיה הפתעה כלשהי; תשע שנים אחורה הופתענו - מה יהיה הפעם? נופתע, לא נופתע? יש עדיין הרבה אלמנטים של אי-ודאות", אמר אמיתי.

לסיפור הגדול של המבצע התווספו גם סיפורים שאמיתי ממגדיר "קוריוזים". אחד המשעשעים שבהם היה תרגיל לפיזור מוץ. מדובר באמצעי שהיה בשימוש חילות האוויר בעולם במשך עשרות שנים מאז מלחמת העולם השנייה; מטוס מפזר כמות גדולה של פסי מתכת דקים וארוכים ובכך מצליחים להטעות ולעוור את המכ"מים שתפקידם לזהות את המטוסים.

באחד התרגילים פוזרה כמות מוץ גדולה מאוד מעל הים התיכון, ממערב למפרץ חיפה. אלא שהרוח נשאה את ענן המוץ עד מעל ליבשה ופסי מתכת רבים "התיישבו" על חוטי חשמל באזור מפרץ חיפה והדבר גרם להפסקת חשמל גדולה. "התהליך שעברנו במשך תשע שנים בנה סיפור מורשת קרב וכל פעם מספרים סיפורים שנחמד לספר", אמר לרנר. בזמן אמת, במבצע עצמו, אכן פוזר מוץ שאכן הצליח להטעות את המכ"מים הסוריים, יחד עם אמצעי הטעייה נוספים בהם נעשה שימוש.

למבצע יוצא הדופן היו השלכות רבות ואחרי התוצאות שלו עקבו בעניין רב גם שתי המעצמות הגדולות באותה תקופה - ארצות הברית וברית המועצות. במבט פנימה, בקרב "חברי התזמורת", לרנר מסביר ש"יצאנו מהמלחמה לא כמו שיצאנו מששת הימים; היתה לנו הבנה מלאה שהשיר לא תם הוא רק מתחיל. היה ברור שהסורים והסובייטים ילמדו ממה שקרה וינסו לשפר המערכים שלהם ואסור לנו להניח שהבעיה נפתרה אלא יש לנו סיכוי לאויב שיודע למה אנחנו מסוגלים ושינסה כעת להשתפר. הבנו כבר בבוקר שאחרי שגם אנחנו צריכים להתחדש ושלא נגמר העניין".