שוב השופט הפך עצמו לסיפור במשפט זדורוב: הפרוטוקול שנותן הצצה מבעיתה למה שהתרחש באולם

במשך ימים ארוכים המתין הציבור המתעניין בדריכות, חיכו השופטים הסקרנים, אנשי הפרקליטות הנבוכים, ועורכי דין הפרטיים ההמומים, למוצא פיו של השופט אשר קולה, ראש ההרכב במשפטו החוזר של רומן זדורוב. הם חיכו שיסגור את שני המעגלים המסתוריים והדרמטיים שפתח בדיון באולמו ב-26 באפריל. באותו דיון התגולל על התנהגותם של נציגי הפרקליטות, זה לא חדש, אבל אז הפתיע ודרש מהם, בהליך תקדימי ולא מוכר, שיבחרו אחת מהשתיים: או שיבקשו את פסילתו, או שיביעו בו אמון פומבי - אחרת לדבריו יקבל "החלטה דרמטית".

המעגל המסתורי השני שפתח היה כשפיזר באותו דיון אמירות מפחידות בחלל האולם, מהן אפשר היה להבין - או יותר נכון אי אפשר היה להבין אחרת, שגורמים חיצוניים מפעילים עליו לחצים סביב משפט זדורוב. נוכח הדברים התמוהים דרשו ממנו פרקליט המדינה, עמית אייסמן, ופרקליטת מחוז צפון, אילנה ירושלמי, את הפסקת המשפט עד שיבהיר למה בדיוק התכוון כשדיבר על אותם לחצים חיצוניים. בנוגע לדרישת הצהרת הנאמנות - השיבו לו כי לא מכירים הליך כזה, לא בסדר דין פלילי ולא בכלל. קולה סירב לבקשה והמשיך את הדיונים. דעתם של אייסמן וירושלמי לא נחה ואלה ביקשו מהשופט שוב הבהרות בדבר אותם לחצים, שכן אחרת מעל כל הכרעת דין שיקבל, תהיה אשר תהיה, תרחף עננה.

ביום ראשון האחרון פרסם השופט החלטה קצרה, שבה כתב: "למען הסר כל ספק, אבקש להבהיר כי לא ייחסתי לגורם כלשהו 'מעשים בלתי חוקיים", כשם גם שלא ייחסתי ל'גורמים עלומים' הפעלת לחצים פסולים. בדבריי לפרוטוקול הבעתי מורת רוחי מאמירות שנשמעו באולם והכל כמפורט לפרוטוקול". ובכן, טוב באמת שהגיע סוף סוף הפרוטוקול, כדי שנוכל לבדוק מה מפורט בו. ומה שמפורט בו, לא רק שסותר חזיתית את מה שקולה כותב בהחלטתו, אלא נותן הצצה מבעיתה למה שהתרחש בחודשים האחרונים באולמו של השופט. למקרא הפרוטוקול, עצוב להכיר בכך שהוא על אמת תמלול של דיון באולם בית משפט בישראל, ועוד בתיק רצח, ועוד במשפט כה רגיש, ולא איזה פיליטון של כותב יצירתי.

ובכן, בתום יום דיונים מתיש, שבו הופיע המומחה לכתמי דם, פול קיש, פתח השופט קולה את הסאגה עם הדברים הבאים: "מאחר שאני חש שלצוות הפרקליטות אין אמון בי, אז אני עשוי לקבל החלטה דרמטית בתיק הזה". בום. האיום הונחת באחת באולם. "אני לא יכול לשבת בדין כשארבעה פרקליטים מכובדים ככל שיהיו עושים כלפיי פעם אחר פעם פרצופים, ופעם אחר פעם מטיחים בי עלבונות, הטחות שאני לא ישר, שאני לא הגון, שבאתי עם דעה קדומה. אני באופן הזה לא יכול לשפוט בתיק הזה בנפש חפצה", הצהיר השופט קולה.

בואו שניה נפרק את המשפט הזה: "פעם אחר פעם מטיחים בי עלבונות". אם בגן ילדים עסקינן, שיוכיח, היכן העלבונות? שיפנה ליום ועמוד בפרוטוקול, כי בכל הדיונים שבהם אני נכחתי במשפט הזה, ונכחתי בלא מעט כאלה, לא ראיתי ושמעתי הטחת עלבונות מצד הפרקליטות כלפי השופט אלא ראיתי בהחלט עלבונות הפוכים. הפרקליטים בהחלט התקוממו כשקולה שם מלים בפי העד, שמעתי את המלים הללו מפיו של קולה במו אוזניי. אם לא היו מתקוממים באולם על המלים הללו, הם היו מועלים בתפקידם, אבל מילא, נמשיך, אנחנו אפילו לא במתאבן של הדיון המופרע הזה.

בשלב הזה השופט הציב ברירה בפני הפרקליטות: "לכן, אחת מהשתיים, או שתגישו בקשה כזאת (הכוונה לבקשת פסילה, ב"ק), או שתודיעו הודעה אחרת (כאמור הפרקליטות הבינו כי כוונתו של השופט היא הבעת אמון פומבית בו, ב"ק). השופט קינח שוב ב: "אם לא, אז תצפו להודעה דרמטית". פחד אלוקים. ואז עבר השופט לסיפור ה"קמפיין" שמתנהל נגדו: "נוסף על זה, קמפיין שלם שמתנהל נגדי, נוסיף על זה, שיש לו (לקמפיין, ב"ק) טביעות אצבע של מישהו כזה או אחר". רגע, רגע, עצרו. כפי שכבר ציינתי בעבר, השופט בראש ובראשונה מתכוון לפרסומים הביקורתיים של הח"מ בחדשות 13 וכאן בוואלה, שכזכור עד כדי כך הכעיסו את השופט, שבאופן חסר תקדים החליט לדבר עליהם עם דובר הפרקליטות, נעם שרביט.

השופט, עיניכם הקוראות, רומז בחלל האולם לכך שאותם פרסומים הם פרי "קמפיין" של הפרקליטות נגדו, שכן הוא מזהה "טביעות אצבע". כמה עצוב שהשופט הזה דן בתיק שעוסק כל כך הרבה ב"טביעות" כאלה ואחרות. אם זו דרך הסקת המסקנות שלו וקביעת הממצאים העובדתיים, אבוי לנו, ולא משנה אם ירשיע או יזכה. היות ובמקרה זה, מטבע הדברים, אני מכיר את העובדות טוב יותר מהשופט, אני קובע כי איש מהפרקליטות לא ביקש ממני לבוא לדיונים. הגעתי, כי המשפט העניין אותי, כי הוא חשוב, כי קראתי את הפרוטוקולים שלו. וכשהגעתי, ראיתי והאזנתי, פשוט נדהמתי, והתחלתי לפרסם את מה שרואות וקוראות עייני ושומעות אוזניי. הטענה כי הפרסומים הללו הם תוצאה של "קמפיין" היא לא פחות מהפצת שקר קונספירטיבי מכס כבודו. לצערי אין דרך אחרת לתאר את דברי השופט הבלתי מבוססים. מכאן הדיון - שהוא במסגרת תיק רצח, כן?, רק הולך וצולל אל מחוזות ההזיה הפסיכודלית.

"אני שופט מספיק ותיק", נאם השופט על אודות עצמו, "מספיק מנוסה, אבל גם בן אדם, וכשאני מרגיש מה שנושב מכם, במשך הרבה זמן, אפשר להגיד עליי כך, אפשר להגיד אחרת, אלף ואחד דברים אפשר להגיד עליי, להגיד עליי שאני באתי בדעה קדומה, בדעה מוטה...שאין בי יושרה...זה דבר שאני לא יכול להסכים אתו, גם אם המחיר שאני אצטרך לשלם יהיה מחיר אישי כבד, וגם אם התיק הזה יילך לאן שיילך, אך אינני יודע".

בשלב מסוים ביקש עו"ד ירום הלוי, הסניגור, את רשות הדיבור וסיפר לשופט קולה, אם החמיץ, איך יצא להגנתו מול הח"מ בעקבות אחד מפרסומיו. "כעסתי על אותו כתב וגם צעקתי עליו פה בדיון ולפני הדיון כמובן", התגאה הלוי, "כי באמת זה היה שערורייתי מבחינתי". כן, במסגרת הדיון ההזוי הזה, מבקש הסניגור לקבל נקודות מהשופט על עמידתו מול הכתב המרושע. בשלב זה החל להפציר בשופט שלא יפרוש: "אם כבודו יפרוש כי הוא לא יכול להחזיק מעמד בלחץ, הם (הפרקליטות, ב"ק) אלופים". חשבו על הסיטואציה. בשלב ראשון השופט הופך את עצמו לסיפור, הוא הקורבן שזקוק להגנה, ומי שנותן לו את החיבוק וההגנה זה הסניגור שמגן על הנאשם, שהשופט צריך להכריע בשאלה אם אכן רצח את תאיר ראדה. מה שעצוב הוא, שזה רק הלך והחמיר. אנא הישארו עמי, גם אם זה לא קל.

"אין לי עסק עם התקשורת", אומר השופט קולה לירום הלוי, כשהשניים מדברים על נציגי הפרקליטות הנזופים לצידם. "נכון עם הפרקליטות", מחזק אותו הלוי, והשופט ממשיך: "תוך עבירה על החוק, לא עבירה על החוק", הוא תוהה בקול ומעלה את האפשרות הברורה - בניגוד למה שכתב בהחלטתו, שהפרקליטות עברה על החוק. הלוי חרד מה אם כן השופט מתכוון לעשות. "אז מה", הוא שואל, "אז אני לא יודע", משיב השופט קולה. אוי ואבוי, מה יהיה עם התנהגות הפרקליטים הרעים הללו, תוהים להם יחדיו השופט קולה והלוי. רק שתבינו את עוצמת הבדיחה: הלוי, דרך קבע, מתנהג באולם כאילו הוא הסלון הביתי שלו, מטיח דברי בלע בעמיתיו, מדבר וצועק כל אימת שבא לו, לרבות מופע מופרע ובלתי נשכח שלו במהלך עדותה של א"ק, שעקב קיומו בדלתיים סגורות לא נפרט על אודותיו, וכל זה מבלי שבית המשפט עוצר אותו, פרט לפה ושם הערות חצי משועשעות.

נחזור לדיון שלנו: הלוי מביע בפני השופט את חששו מה יקרה אם יפסול את עצמו: "כבודו יחשוב על זה, זה יהיה עונש לא לי, גם לי, זה יהיה עונש לרומן (זדורוב, ב"ק). כבודו יחשוב על נאשם, איזה עינוי דין יש לו". הלוי צודק בטיעון הזה כסנגור. מה שמטריד זו תגובתו של השופט: "משום שהפרקליטות משדרת כלפיי חוסר אמון מוחלט, מה אני יכול לעשות", הוא מסביר לסניגור. האם יש איש משפט הגון בישראל שיכול לשים יד על הלב, ולומר שהדיון הזה בבית משפט, בתיק רצח, הוא דיון הגיוני? זה לא נגמר. קולה מתרגז שהפרקליטות לא משתתפת בדיון הדמיוני הזה שהוא מקיים עם הלוי, ומנסה להרים לה: "אף אחד גם לא מכחיש את זה, הם יושבים, שותקים כמו דג, אף אחד לא מכחיש את זה".

"עוד לא הצלחנו לקום ולהכניס מלה אדוני", מגיבה התובעת שרון הר ציון, "לא אמרתי לכם שתגיבו? לא רצים להגיב", ואז מוסיף קולה את משפט המחץ המסתורי שלו: "אמרתי את מה שאמרתי, ויש עוד דברים. יש עוד דברים שלא את כולם אני רוצה לחשוף עכשיו. מי שצריך לדעת יודע. מי שלא צריך לדעת לא יודע, שנעשו כאן באופן שלדעתי אסור שייעשו במדינה מתוקנת".

עכשיו תקראו שוב את החלטתו האחרונה של השופט קולה, שמופיעה בתחילת המאמר, לפיה כלל לא דיבר על לחצים מסתוריים ובלתי חוקיים, ותשאלו את עצמכם אם כתב דברי אמת? עובדה שגם הלוי הבין את הדברים בדיוק כמו הפרקליטות. "כבודו אומר יש דברים שאנחנו לא יודעים", מגיב הלוי בחרדה מובנת, "תמיד חששתי מדברים שהם לא משפטיים וזה איום ונורא. אני אומר, אסור שזה יקרה, פשוט אסור שזה יקרה, ואני אומר לכבודו, אסור לתת פרס לשיבוש הליכים. אין לי מושג מי פנה לכבודו ומי העז להגיד דברים לכבודו. אולי מתוך המערכת. זה עכשיו הדמיון שלי, ואני לא מבקש תגובה. מתוך המערכת, אל תעשה ככה, תעשה ככה, זה דברים איומים. אסור להיכנע, אני יכול להגיד לכבודו".

קולה לא רק שלא מפריך את חששותיו של הלוי, אלא מגיב לו באופן הפשוט הבא: "תודה רבה, עורך הדין הלוי". אי ההכחשה כמוה כאישור הקונספירציות שפיזר השופט באולם. הלוי הנרגש משיב לשופט: "לא דמיינתי שאני אגיע לנאום כזה חריג. בי נשבעתי, בי נשבעתי, אשתי יושבת לידי, גם הייתי יודע שירצחו אותי, הייתי ממשיך את התיק הזה עד הסוף. לא מעניין אותי כלום, גם אם אני יודע שירצחו אותי. אם היה מגיע אליי מידע שהולכים לרצוח אותי, אני הייתי ממשיך ומנסה לזכות את רומן, ואם אני מדבר ככה אל כבודו אז כבודו לא יעזוב את כס השיפוט וימשיך בהתאם לראיות". אם כן, הסניגור בהמשך לרמזים של השופט, מדבר כבר על רציחות פוטנציאליות, והשופט במקום לעצור את זה, ממשיך את הדיון המופרע. רק נזכיר, עד עכשיו הפרקליטות עדיין לא אמרה מלה. הלאה.

"אני אתייחס בקצרה", מנסה את מזלה התובעת מיטל חן רוזנפלד. "אתם רוצים להגיב משהו? אתם לא חייבים", עוצר בעדה השופט הנעלב, "אני רוצה להגיד שאנחנו מכבדים את בית המשפט גם אם לפעמים זה נראה אחרת. אני מניחה שיש הדדיות. הטענות שלנו הן חלילה לא אישיות נגד מי מכבודכם, אז זה צריך להיות ברור. ויחד עם זאת, אני חושבת שכבודכם יודעים שדעתנו אינה נוחה מהדרך שבה לפעמים דברים מתנהלים במסגרת ההליך הזה ואני לא מרחיבה. הכול אמרנו תמיד לפרוטוקול".

"שניה שניה", מתפרץ השופט קולה, "זה שני דברים שונים. שהדרך לא נאותה, מה שאת אומרת, אני יכול לקבל את זה, אני יכול להבין. אמרתי לכם כבר אלף פעם, אני לא האחות תרזה. מי שמכיר אותי, מכיר אותי". גם זה משפט בלתי נתפש. השופט מודה בכך שהוא מנהל משפט בדרך לא נאותה? ועוד משפט כזה רגיש? כתעודת ביטוח שולף השופט את הטיעון הבא: "כשצריך להתנפל על ההגנה, אני מתנפל על ההגנה". ואני שואל, אלוקים אדירים, למה בכלל להתנפל על מישהו? שיטת המשפט הישראלית מאד פשוטה. כל צד מביא עדים, מעלה טיעונים, השופטים צריכים להכריע. איך הגענו להתנפלויות? בשלב זה מסנן השופט הערה לחלל האולם בדבר חוויות חג הפסח שלו: "כבן אדם, לא היה לי פסח, לא היה לי חג, לא היה לי חג, לא היה לי חג". שוב השופט הפך את עצמו לסיפור במשפטו של רומן זדורוב. מילא היה פורע את שטרות הרמזים שפיזר. ספויילר, הם לא ייפרעו גם בהמשך הדיון.

"אנחנו שמענו דברים קשים מצד כבודו", עונה התובעת חן רוזנפלד לשופט, "שמעתי שאנחנו לא הולכים בדרך הישר", הוסיפה הר ציון, "שאני מביישת את המדינה שאני מייצגת, את זה אני כן שמעתי בפרוטוקול". "מתי", שאל השופט קולה, "לפני כמה חודשים, ממש כמה חודשים", השיבה הר ציון, "אז אני אראה לך את זה אדוני בפרוטוקול, אני מביישת את המדינה שאני מייצגת 23 שנה, מביישת את המדינה שאני מייצגת, שאני אראה". מה שמטריד את השופט באותו רגע, בדבריה של הר ציון, הוא בכלל הפניה אליו בטעות בגוף שני: "'תראי לי', את מבינה? את מדברת אתי בגוף שני".

אין מה לומר, לשופט באמת צריך לפנות בגוף שלישי, אבל בואו נסכים שמשלל הדברים שקורים באותו רגע באולם, פליטת הפה של הר ציון היא הכי פחות מטרידה. כבודו מנהל דיון הזוי, לא מכובד, מביך, ילדותי, חסר תקדים בסדר דין פלילי ובמשפט בכלל, שבו הוא מפריח קונספירציות לאוויר ומבקש הצהרת נאמנות מהתובעים, ומה שמטריד אותו, שכשהתובעת משיבה לו על תחושותיה, נפלטת לה בטעות פניה אליו בגוף שני. מצחיק.

הר ציון שרק באחרונה סיימה ייצוג מפואר של המדינה בתיק הדגל שלה 512 נגד ארגוני הפשיעה, מוסיפה: "אני מביישת את המדינה שאני מייצגת? פרקליטה שמאוימת, שמנהלת תיקים נגד ארגוני פשיעה, אני מביישת את המדינה שאני מייצגת"? ואופס, שוב נפלט לה: "ואני אראה לך (את הציטוטים, ב"ק) אדוני". "אל תגידי 'אראה לי', דברי אתי בגוף שלישי", כבודו נוזף, "ובאותו יום בסוף הדיון, ניגשתי אלייך וביקשתי ממך סליחה", זוכר השופט, אלא שהתובעת זוכרת אחרת: "לא אדוני, ממש לא, ממש לא באותו יום", "ממש כן", מתעקש השופט. נפלא. למי ששכח אנחנו בעיצומו של משפט חוזר על רצח של נערה בת 13 בתא השירותים בבית הספר שבו למדה. מביך.

לאחר הדברים הללו, מסכם השופט קולה באכזבה: "מאה אחוז, אז אני צודק שאין לכם אמון בי, למה אתם אומרים שאתם מכבדים אותי? תגידו את האמת, אין אמת". לקראת סוף האירוע הפנטסטי הזה, התובעת מנסה לחדד עם השופט את סוגיית הרמזים על מעשים בלתי חוקיים: "אדוני רמז פה על דברים שנעשים שלא כחוק, קשה מאד לשמוע", תוהה הר ציון. "לא כלפיכם, לא כלפיכם", מרגיע אותה קולה. במלים אחרות, השופט לא מתקן את דבריה של הר ציון כי התכוון למעשים לא חוקיים. פשוט לדבריו לא מדובר במעשים של הפרקליטות, זאת בניגוד למה שכתב בהחלטתו ביום ראשון לפיו כלל לא טען שהיו מעשים לא חוקיים. כן, כנראה קשה לרדת מעצים דמיוניים. אין איך לסכם את המאמר הארוך הזה, חוץ מלכתוב שאת הפרוטוקול הזה צריך ללמד בהשתלמויות שופטים. זהו.