פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ממזר או מלך?

      צילום: עיבוד תמונה

      בתקופה זו של מלחמת ישראל-איראן, הפורצת מדי פעם לאור יום ממחשכי הריגול וההתנקשויות, מסקרן להיווכח איזו התרגשות חוללה לפני יובל שנים שערוריה חרישית על השאה, רעייתו וטיפולי הפוריות בישראל

      ארכיון המדינה, החושף בשנים האחרונות שפע מסמכים, מיקד בשבוע שעבר אלומה דקה אל פינה מואפלת של יחסי ישראל-איראן: חדר המיטות של השאה מוחמד רזה פהלאווי, השליט שהופל במהפכת חומייני, גלה ובמהרה מת.

      בפרק נידח בחוק העונשין נחבא סעיף מיושן, שמקורו בשלטון המנדט הבריטי. לפנים היה זה סעיף 77. לאחר תיקונו הקליל זהו סעיף 168: "חילול כבודם של גדולי מדינת חוץ". האחראי ל"פרסום העלול להשפיל, לחרף, או לחשוף לשנאה או לבוז מלך, נשיא, שליט או שגריר או רמי המעלה האחרים של מדינת חוץ - דינו קנס; ואם הפרסום עלול או מכוון להפריע את השלום והידידות בין ישראל למדינה אחרת - דינו מאסר שלוש שנים".

      סייג הקבוע בחוק הוא שמחלל כבודם של גדולי החוץ יהיה פטור מעונש אם יצטייד ב"צידוק או הצדק שהיו מתקבלים במשפט לשון הרע על אדם פרטי". מאחר שאחת ההגנות הקבועות היא "אמת דיברתי", יוצא שישראלי המגלה ברבים עובדה שביכולתו להוכיח ושאינה נוחה לאישיות זרה, לא יורשע וממילא גם לא יואשם. העוקץ הוא שהזרים הרגישים לכבודם אינם מוטרדים כל כך מבדותות. האמת מפריעה להם. הסעיף די מיותר: על שקרים לא יטרחו להתלונן, והאמת תגן על מפרסמיה, גם אם לא מילאו את מצוות לשון הרע לפנות למושא הפרסום בבקשת תגובה.



      למעשה, זהו סעיף של הרתעה כפולה. הוא מיועד להרתיע מפרסמים פזיזים, נטולי הוכחות, שבלחץ שליט זר שנעלב מהם יועמדו לדין וישלמו (קצת), ולא פחות מכך להרתיע את הזרים, החייבים לשקול אם כדאי להם לאלץ את ישראל לנהל משפט פומבי שהעדויות והמסמכים שיוגשו בו יזיקו להם שבעתיים.


      בתקופה זו של מלחמת ישראל-איראן, הפורצת מעת לעת לאור יום ממחשכי הריגול והחבלות, ההתנקשויות והפיגועים, מסקרן להיווכח איזו התרגשות חוללה לפני יובל שנים פגיעה, כביכול, בכבודו של פהלאווי, שהכתיר עצמו למלך מלכי המלכים. עוד רגע, והיחסים החשאיים-למחצה, שהתבססו על נפט וכסף ושותפות צבאית נגד עיראק, יוקרבו על מזבח גבריותו המאותגרת של פהלאווי: רעייתו (השלישית), הקיסרית פארה דיבה, טופלה בישראל כדי שתוכל להרות מזרעו. בפרסום אף נזרע ספק, שמא האב, התורם, אינו הקיסר ירום הודו, אלא אלמוני, ישראלי, יהודי. אולי. לא בטוח. קשה לדעת. מה, אסור לשאול?



      מרס 1969. לוי אשכול מת, גולדה מאיר מוזעקת מהספסל הלאומי לראשות הממשלה, בבקעת הירדן מרדפים מדממים, מצרים פותחת במלחמת ההתשה - וטהראן הרשמית אינה יודעת את נפשה מרוב בושה והאשמה. מתביישים בפרסום ומאשימים את ירושלים. בבהלה נדבקים גם ישראלים, הפוחדים מנקמת השאה וסריסיו.



      היה לכך קדימון ב-1966, בעוד היחסים באחד משיאיהם ואנשי ביטחון ומדינה, מודיעין וכלכלה מבקרים באיראן תכופות ומתארחים אצל מקביליהם. כשדיברו על הגרעין האיראני, הנימה היתה חיובית. לפי מסמכים אחרים בארכיון המדינה, שליח משרד החוץ דוד תורגמן כתב מטהראן לשמואל בנדור, איש קשרי החוץ של הוועדה לאנרגיה אטומית, על חנוכת כור מחקר גרעיני באוניברסיטה בבירה ועל חיפוש מרבצי אורניום ברחבי איראן. בתמורה סיפר לו בנדור שבוועידה השנתית של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בווינה שוחח עם הנציג הפרסי על שיתוף פעולה גרעיני. "היוזמה בידם", סיכם בנדור.



      כך בצנעה, ואילו בעיתונות השתקפה לעתים, במסגרת הסיקור העולמי וללא עמדה עוינת למשטר בטהראן, התסיסה באיראן. כתבה ב"מעריב", שעסקה במצב הפנימי שם, לא התמקדה כלל אישית בשליט המלכותי. יצא שהעורך חיפש משחק מילים לכותרת ובחר דרך שגרה בשחמט: "הפגינו נגד השאה - וספגו מט". שעשוע קטן לעיתון, צרה גדולה לשלטון.

      הנציג האיראני בישראל, שגריר למעשה אם כי לא להלכה, הביע זעם קדוש. בטהראן זומן אחד הנציגים הישראלים למשרד החוץ ושמע מסר דומה: על שלטונות ישראל להסדיר התנצלות של העיתון. לחילופין, על משרד החוץ להכריז שהוא מסתייג מהכתבה. העיתונות שלנו חופשית, מילמלו הישראלים, אין סיכוי להתנצלות. הצחקתם אותנו, אמרו האיראנים. כשעיתון אצלנו כותב משהו נגדכם, אתם דורשים שנפעל נגדו. נוסחה פשרה: משרד החוץ ימסור לעיתון, שלא לפרסום, הודעה שוללת שהעתק ממנה יינתן לאיראנים. "יש בכך אלמנט של אחיזת עיניים, אך עדיין בגבולות הקורקטיות", האכיל משרד החוץ את עצמו בעוגה שנותרה שלמה.

      מגזין אמיר אורן (עיבוד תמונה)
      "בתו של קיסר חבש". שער השבועון "בול", 1966

      בסוף אותה שנת 1966 נרשם ציון דרך בתולדות העיתונות הישראלית: סיפור השבועון "בול" ופרשת מעורבות המוסד ברצח מנהיג האופוזיציה המרוקאית, מהדי בן ברקה, בצרפת. "בול" היה חיקוי של "העולם הזה", בעת ש"העולם הזה" נמצא בתנועה מהשוליים החתרניים למרכז המהוגן - עורכו אורי אבנרי היה לראש סיעה של שני חברי כנסת. השבועון החצוף אימץ את התערובת של עירום, פוליטיקה, ביטחון, שערוריות. הוא היה פטור מחשבונות קשרים עם הממסד וניסה להתעלם גם מהצנזורה הצבאית, המשרתת הצייתנית של הממשלה.

      לפרשת בן ברקה היו היבטים חיצוניים ופנימיים. צרפת ומרוקו היו מדינות חשובות לישראל, צרפת כספקית הנשק העיקרית, אם גם כצוננת מבעבר מאז שובו של דה-גול לשלטון, ומרוקו כמסייעת חיונית למאמץ האיסוף המודיעיני אחר תוכניות מדינות ערב להידוק טבעת צבאית סביב ישראל, בואכה מלחמת ששת הימים.



      שימור היחסים איתן היה יעד מובהק של המדיניות הישראלית. פרסום מלוא הפרטים על החלק הישראלי בהתנקשות שליחי מלך מרוקו בבן ברקה - מעין מהדורה מוקדמת של רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י באיסטנבול בהוראת מוחמד בן סלמן - הוערך כסיכון לקשרים עם פריס ורבאט ובכך גם לביטחון המדינה.



      זה היה הצד הענייני של מאמץ ההסתרה. היה גם צד פוליטי. מפלגת השלטון, מפא"י, שכרתה ברית עם אחדות העבודה, עדיין לא התאוששה מפרשת לבון, ששורשיה ב"עסק הביש" של אמ"ן במצרים ב-1954, באישור שר הביטחון או בלעדיו. המחלוקת שיסעה אותה והרחיקה ממנה את האליל המייסד, בן גוריון. אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון שעדיין לא ביצר את סמכותו, נקלע לפתע לפרשה מודיעינית חדשה של "מי נתן את האישור/קיבל את הדיווח", כשראש המוסד מאיר עמית הודף מתקפה של קודמו שואף הנקם איסר הראל. אשכול צמצם ככל יכולתו את חוג יודעי הסוד, בממשלה ובמפלגה. בעיתונות התלחשו רק בין חברים.

      חלפה שנה, מסתיו 1965 עד חורף 1966, תחת שמיכת הצנזורה - וכש"בול" משך אותה, וגליונותיו הוחרמו בידי השב"כ והמשטרה, נוצר סוד חדש, משפטם החשאי של המו"ל שמואל מור והעורך מקסים גילן. כל סוד משווע לגילויו: המידע על הרשעת מור וגילן בהסדר טיעון (נידונו לשנת מאסר, ריצו כשליש ממנה) הועבר בפברואר 1967 ל"ניו יורק טיימס" ופרסומו אילץ את הממשלה להסכים להופעתו גם בארץ. אשכול פעל להנמיך את הלהבות. לשמע הצעת שרים מחוץ למפלגתו לחקור את ההדלפות, אמר - כנראה ברמז לאיסר - "הבירור הפנימי יכול להגיע לאנשים חשובים ביותר, ועל כן מציע לא לטפל בזאת עכשיו".

      מגזין אמיר אורן (עיבוד תמונה)
      "הנדון: פגיעה בשאה הפרסי". מסמכי משרדי המשפטים והחוץ

      מפרשת "בול" נשאר משקע, אך אירועים חדשים ומסעירים - מלחמת ששת הימים והמצב הביטחוני המחריף בעקבותיה - השכיחו את קודמיהם. מפקד משקיפי שביתת הנשק של האו"ם, שמטהו בארמון הנציב בירושלים, היה בעת המלחמה הגנרל הנורווגי אוד בול. עוד "בול", לעומת זאת, הוא הכינוי המתבקש לקליע ששיגר השבועון, מאקדח עם משתיקול, מתחת לחגורה של השאה.

      הסיפור נתפר טלאים-טלאים. הוא נמרח בכותרת הראשית על פני כל השער, אבל נזכר רק כדרך אגב בכתבה שהוקדשה ברובה לטיפולי פוריות בבתו של קיסר אתיופיה היילה סלאסי. בהזדמנות חגיגית זו של הבאת מידע טרי, שיתף השבועון את קוראיו בחדשה עתיקה יותר, בת עשור. באופן תמוה גם נאמר בכתבה שהידיעה הופיעה חודש לפני כן, לא ברור האמנם והיכן. לאיראנים היה די במעט שהתפרסם. לא רכילות, בעיניהם, אלא חתרנות. הכותב וקוראו אולי רפרפו על פני זוטה. האיראנים התפלצו.

      מוחמד רזה פהלאווי היה בן 40 כשהתגרש מרעייתו השנייה, סוראייה אספנדרי בחטיארי, ונישא לפארה דיבה בת ה-21. סוראייה לא הצליחה להרות וללדת, בשמונה שנות נישואיהם. אשתו הראשונה, הנסיכה פאוזינה מבית המלוכה המצרי, אחותו של המלך פארוק ששודכה לפהלאווי כפעולה פוליטית של חיבור שתי משפחות המולכות על מדינות חשובות באזור, ילדה לו בת. רק בת. לא מספיק להמשכת השושלת. נדרש בן זכר. אם גם המלכה השלישית לא תצליח ללדת אותו, תקבל שאלת העקרות תפנית והמבטים יופנו לשאה. הוא ירש בשעתו, בנעוריו, את כסאו של אביו שהוכרח להתפטר ולצאת לגלות. מי יירש אותו? האם המשטר יציב?



      האימהות הראשונה, אמר אתמול רופא נודע המטפל בהריונות ובהולדה, מתרחשת בשישה מכל שבעה מקרים בתוך השנה הראשונה להחלטת בני זוג שרצונם בילד. מדעית או עממית, בחלוף שנה זו מתחילות תהיות. פארה דיבה נישאה לשאה בסתיו 1959. לאחר כשנה ילדה, בשעה טובה אם לא לשאה טוב, את רזה, נסיך הכתר. דאגה גדולה אחת נמחקה מפנקסו של פהלאווי. הוא התפנה לחזור לתחביביו - ניאופים (רצוי עם אשכנזיות תמירות) ומטוסים. רזה הוכנס למסלול הכשרה שנועד להתקין אותו, בעתיד הרחוק, להנהגה כוחנית. כמקובל במלוכות עכשוויות, מלונדון עד עמאן, נשלח לקורס טיס, שנסיכים חסינים בו מדאגת הדחה. במסלול כזה, באדיבות חיל האוויר האמריקני, היה כשההדחה לא פסחה על אביו. הוא נהנה מפירות השחיתות וזמן-מה גם ממימון הסי-איי-אי, אך אופיו לא הלם הנהגה קשוחה של מהפכת-נגד. האיראנים השואפים להיפטר מהרודנות האסלאמית מחפשים קברניט חילוני תקיף יותר.

      מגזין אמיר אורן (עיבוד תמונה)
      "למי שייך יורש העצר?". השבועון "בול", 1966

      דמיונו החיצוני של רזה בן ה-58 לאביו, ערב מותו בגיל 60, מבטיח שהוא פרסי למהדרין. לא מלך, אבל גם לא ממזר. לכאורה, די היה בכך גם אז, לפני יובל, למרות הגילוי ב"בול" על פרופ' יוסף אשרמן, מבכירי הגינקולוגים בישראל, שטיפל בפארה דיבה בהזרעה מלאכותית בסמוך לנישואיה עם השאה. בנוסף לאשרמן הובלט ב"בול" פרופ' דוד סר, שטיפל בנסיכת אתיופיה. בצד הגברי, באורולוגיה שבהצלחתה היא גם פסיכולוגיה, הזדקר באותן שנים פרופ' משה מני.



      תיירות המרפא - כשתכופות המרפא הוא התייר - של מלכים, שייח'ים וראשי שבטים היתה ובודאי עודנה תעשיה פורה למטפלים ולמדינה. מומחיותם הייחודית של ישראלים בבעיות כוח-גברא ועקרות קסמה לשליטי מדינות, גם עוינות, בכלל זה על שתי גדות המפרץ. מעצמות אדירות לא הצליחו להביא מזור כזה לחרדות הביצוע, הכבוד והשושלת; והגמול בהתאם ולא אחת בלי שיתוף שלטונות המס. בהווי העממי היה עושה הנפלאות הישראלי, שמטופליו עשירי הנפט אסירי תודה על החזרת עטרה ליושנה, לדוקטור מזומני.



      אלוף-משנה יעקב נמרודי, נספח המודיעין הצבאי בטהראן, לא רווה נחת למקרא העדכון מהארץ אודות "בול". ארבעה ימים לאחר הפירסום הוטס אליו עותק ונמרודי הבריק את התרשמותו למשרד החוץ, עם העתק למפקדו, ראש אמ"ן אהרן יריב: "נפשע ומחריד". לימים היה נמרודי לאיל עיתונות, הבעלים של "מעריב". בחובשו את כומתת אמ"ן, עדיין לא קידש את חופש התקשורת. הוא דרש "להחרים את כל גליונות ההוצאה".

      מאיר עזרי, השגריר בפועל, דיווח לאחר חודש שזומן לשיחה במשרד החוץ האיראני עם "מנהל המחלקה המטפלת בארצות קומוניסטיות". המסר: "שר החוץ ארדשיר זאהדי והנהלת משרדו מביעים מורת רוח והזדעזעות עמוקה מהפגיעה החמורה וחסרת התקדים בראש המדינה. הממשלה כולה רואה בכך תופעה הרסנית העלולה לסכן את היחסים הידידותיים בין שתי המדינות, מה גם שלא נעשה דבר וחצי דבר נגד עורכי העיתון, בטענה שחוקי המדינה והדמוקרטיה לא מאפשרים נקיטת צעדים יעילים".

      השאה, נאמר לעזרי, "רגיש לדברי השמצה אישיים נגדו" והעלבתו "עלולה להיות לרעת המצב הקיים בין המדינות". הנציג האיראני בישראל נקרא הביתה להתייעצויות ולקבל "הוראות מתאימות להגבה ולפעולה". מה שעושים האמריקנים, הצרפתים, האנגלים והסקנדינבים, ב"פעולות מיידיות ומרתיעות נגד מקורות ההשמצה שהביאו להפסקה מוחלטת של הפגיעות באיראן בכלל ובראש המדינה בפרט", מצפים בטהראן שגם הישראלים ישכילו לעשות.



      הערוץ המעשי ביותר התקיים בין המוסד למודיעין לבין מקבילו, הסאוואק (ראשי תיבות בפרסית עם קרבה מקרית לחלוטין לשב"כ). ראש הסאוואק נמטולה נסירי, נאמנו של השאה, שיגר תלונה חריפה לראש המוסד צבי זמיר. ההסכמה איתו וההצבעה על "אופיו הצהוב" של השבועון לא ריצו את האיראנים. הם קראו הכל ונעלבו גם כשסיפורי המשפחה המלכותית העסיקו את "לאשה".



      בירושלים השתתפו בהתייעצויות הדרגים המדיניים והמשפטיים הבכירים ביותר מתחת לגולדה: שר החוץ אבא אבן, שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר, פרקליט המדינה צבי בר-ניב (ערב פרישתו לצורך הקמת בית-הדין לעבודה, שבראשו עמד כמעט 17 שנה), סמנכ"ל משרד החוץ שלמה הלל (ח"כ לשעבר ובקרוב שר בממשלתה הבאה של גולדה) ועוד מקצועני חוק ודיפלומטיה.



      בלי שהדברים נאמרו במפורש, היה ברור ש"בול" 2 אין כאן. איש לא נרצח, רק נולד. לא הרי בן ברקה כבנו של השאה, ואין להיסחף בהפרזות נוסח המליצות המסולסלות וזעקות השבר של חנפני השלטון בטהראן. הזורעים ברינה, בדמעה יקרוצו.

      מגזין אמיר אורן (עיבוד תמונה)
      "נפשע ומחריד". מברק נמרודי

      המסקנה המשותפת של משרדי המשפטים והחוץ היתה שאין טעם בפעולה כלשהי. הפעם, בניגוד לפרשת בן ברקה, לא נחשף סוד ביטחוני ובפרסומו ללא הגשה לצנזורה לא הופר חוק כלשהו. אם יועמדו עורכי השבועון לדין לפי אותו סעיף 77 משנת 1936, על פגיעה בגדולי מדינות זרות, ייקנסו לכל היותר ב-1,000 לירות, ולפי גרסה מפליגה באכזריותה, ב-1,500. המשפט ייערך בהכרח בדלתיים פתוחות ועל המיטה בצורת דוכן ייפרשו חייהם האינטימיים של פארה דיבה ובעלה, מהרחם המלכותי ועד לאשך הפרסי. לא לכך התכוון בודאי המשורר.

      שמגר, משוחרר טרי מתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי למערכת הביטחון, העדיף גישה תכליתית, מפיקת לקחים מהאירוע וצופה פני עתיד. נחוצים שני שינויים, הינחה: ליטוש הסעיף המעניש על פגיעה במלכים וכו', והידוק קשרי הצנזורה עם משרד החוץ, למתן התרעה על פרסום קרוב של חומר העלול לפגוע ביחסי החוץ של ישראל.



      גם הפקידים האיראניים הבינו, מתחת לקליפת החרון הרשמי, שטיפול נוסף בסיפור של "בול" רק יגדיל את תפוצתו וכי עדיף להתרכז בסיכול "פרסומים פוגעים ומשמיצים בעתיד נגד איראן וראשיה, ובייחוד נגד ראש המדינה, שהינו ידיד גדול של ישראל והעם היהודי". לבסוף הסתפקו ב"חיפוש דרך למנוע הישנות הדברים".

      השאה התגבר כארי, סמל קיסרותו, על מהומת ההזרעה המלאכותית של רעייתו. מהומה מדומה, חרישית, כי לא נציגי המוסד באיראן אז ובהמשך ולא מי שגדלו במקום וזוכרים את האווירה והשמועות קלטו אי-פעם רמז לפקפוק בפרסיותו של יורש העצר רזה או לתהייה שמא יש בו מהישראלי/יהודי. זה היה רק ציקלון בצלוחית, משבר במבחנה.



      פארה דיבה, פוריות או דיבה? בעיקר תאווה מוטרפת של השאה לשלטון מוחלט, שתורגמה בפי פקידיו לדרישות אוויליות. היא עצמה, אלמנתו, לדברי ישראלים שנפגשו איתה בתקופת גלותה, סבלנית וטובת מזג ונושאת בהשלמה את תהפוכות 80 שנותיה, הנחלקות שוויונית בין הפאר הבזבזני והרודני ובגידותיו המתמידות של בעלה לבין הנפילה - המרופדת בעושר - שלאחר המהפכה. לאחר רזה (ששמו הנוסף, כורש, ייצג את רצונו של אביו להתרפק על התרבות הפרסית העתיקה), וללא כל דיווח על מעורבות ישראלית, נולדו לה מפהלאווי בזה אחר זו בת, בן ובת. שני האחרונים מתו ה-2011, בתוך חצי שנה.



      החוק הישראלי ממשיך להכיל את זרע הפורענות של האירוע. אילו, למשל, בתקופת נשיאותו של ברק אובמה, היה אמצעי תקשורת בישראל מהדהד את הכזב של דונלד טראמפ, כאילו אובמה זייף את זכאותו לאזרחות אמריקנית ולכן גם את כשירותו לנשיאות, אפשר היה להעמיד אותו לדין. ועכשיו, אם דיוויד פרידמן גוזר ושומר את קטעי העיתונים המלעיגים על אדונו ומפקפקים באיזונו הנפשי, הוא מסוגל לתבוע ממארחיו לנהל משפט נגד העיתונות המרושעת ולאלץ אותה להוכיח שאמת דיברה. יכול להיות מעניין.