פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המסדר יעבור לנוח

      צילום: AP

      הפוליטיקאים יכולים להירגע: חוק הצינון מיותר, הרמטכ"לים אינם מהווים איום

      גם בלי חוק הצינון: הרמטכ"לים לא מהווים איום לפוליטיקאים

      ככל שהבחירות לכנסת ה-22 מתקרבות והתזוזה לעומת בחירות אפריל מזערית, גוברים סימני השאלה בדבר המתאם שבין הרקע הצבאי לבין מידת ההצלחה בפוליטיקה. בשדה הקרב הפוליטי הפיות נפערים מפיהוקים, לא מהתפעלות, והמסדר עובר לנוח

      רק נבחר לראשות הממשלה, ב-1996, הזדרז בנימין נתניהו לזמן אליו אחד מחברי הכנסת של סיעת הליכוד ואמר להטיל עליו משימה. "שחק", סימן את המטרה, "בכל הופעה בטלוויזיה, תגיד 'שחק שמאלן'. ככה בכל פעם - 'שחק שמאלן'".

      הח"כ, ימני בעמדותיו מנתניהו אך מוסרי ממנו, נדהם. "שחק שמאלן? איזה שחק? אמנון ליפקין? הרמטכ"ל? המפקד המצטיין מהצנחנים? מסיירת דוכיפת? עם עיטור העוז? שחק שמאלן?"

      הוא סירב פקודה והפנים את הלקח: נתניהו ננעל בהקדם, שנים מראש, על מי שעלול להתייצב כיריבו הפוליטי, ואז אינו בוחל באמצעים כדי לכרסם במעמדו ולהביאו להתמודדות מרוט ושרוט, חבול ונבול. לפני עשור, לרגע, הדאיג אותו רב-אמן בתקשורת, שאובחן בעליל כשואף לראשות הממשלה, אבל זה היה מקרה פרטי. ככלל, האיום המסומן הוא רב-אלוף במדים, הרמטכ"ל המכהן.

      ההיגיון ברור: הציבור רעב לפרצוף חדש בפוליטיקה, אך לא לאלמוני, אלא לפרצוף מוכר מהתקשורת, מעיסוקו הקודם. גם נתניהו היה פעם פרצוף כזה, מהאו"ם, נואם ומלמד את הגויים כמה ישראל צודקת, ועוד במבטא מקומי מושלם, אפשר להתמוגג, גם אבא אבן וגם מפקד צוות בסיירת מטכ"ל. כך בחליפה, די מרשים, אבל לא מתחרה אמיתי לקצין בכיר במדים, א' עם כל הכנפיים או ב' עם אבק החזית והאימונים. מתחרה כזה צריך לקעקע כשהוא עדיין בשירות פעיל ואסור בהתכתשות עם הדרג המדיני, שכמובן לא יהיה נתניהו עצמו, רק הח"כ שיסכים ללכת בשליחותו לאולפנים, לשחוק את שחק.


      זה לא בהכרח אישי - פעם שחק, אם כי שם רעמה גם טינת שחק על רצח יצחק רבין; פעם גבי אשכנזי; רק על בני גנץ הרך והנינוח לא חשב. ולכן, נסיקתו הפתאומית של גנץ בסקרים וחבירתו לאותו שדר שהקים לעצמו מפלגה, יאיר לפיד, היוו סכנה רבתי לנתניהו, מה גם שלרמטכ"ל לשעבר נוספו שניים מקודמיו ויחד עם לפיד נראים כדיון מטכ"ל המארח את ראש ענף הווי ובידור בחיל החינוך לדיווח על מצב הלהקות הצבאיות.

      לכאורה, גנץ, אשכנזי ובוגי יעלון מקזזים את יומרת נתניהו לתואר מר ביטחון ועוד נותר עודף. "ליתר ביטחון", כסיסמה המביעה את טענתם בעדם ונגדו, לולא היו כה חדלי-אישים עד שלא השכילו אף להצליב השבוע את מראות הבהלה בשדרות המרוקטת עם ביבי המציל, "שומר עליכם, כמו תמיד" מכדורי פינג-פונג. אך למעשה, ככל שהבחירות לכנסת ה-22 מתקרבות והתזוזה לעומת בחירות אפריל מזערית, גוברים סימני השאלה בדבר המתאם שבין הרקע הצבאי של ראשי כחול לבן מינוס לפיד לבין מידת הצלחתם בפוליטיקה. עד כמה שהביאו איתם מצה"ל אשראי, לא עלה בידיהם להמיר אותו בנכסים ציבוריים, אזרחיים. הם והאלופים בגמלאות שהתפזרו בין המפלגות אינם מרשימים את המצביעים. הפיות נפערים מפיהוקים, לא מהתפעלות. המסדר עובר לנוח.

      הצהרה של לפיד וגנץ, בגני התערוכה, תל אביב (ראובן קסטרו)
      האשראי מצה"ל לא הומר. צמרת כחול לבן (תצלום: ראובן קסטרו)

      גנץ, אשכנזי ויעלון במפלגתם, ואיתם האלופים אלעזר שטרן ואורנה ברביבאי; אהוד ברק ויאיר גולן במחנה הדמוקרטי; יואב גלנט ועוזי דיין בליכוד, ואפילו אותו גנרל תמהוני של רבנות, רפי פרץ, סגן-אלוף במילואים שהוקפץ בשתי דרגות כשצה"ל נאלץ לאייש את תפקיד הרבצ"ר - כולם מסייעים לנגוס בשיירי מה שהיה אי-פעם המיתוס של צה"ל.

      רק לאביגדור ליברמן אין ברשימה אלוף. נזנח רעיון שילובו של ראש השב"כ לשעבר, יורם כהן, שאחד מפטרוניו בשירות, ישראל חסון, היה לפנים ח"כ של ליברמן. מייחסים לליברמן רצון לשכנע את האלוף במילואים יואב (פולי) מרדכי, המתאם הקודם של הפעולות בשטחים, לזנוח את עסקיו חובקי האזור ולהתמנות למנכ"ל משרד הביטחון, היה וליברמן ישוב ללשכת השר שם. מרדכי לא יתחייב לקבל הצעה שעדיין לא הוגשה מטעם מי שלא ברור אם יהיה בעמדת מינוי, אבל אם כל התנאים יתממשו, ומרדכי יבוא על מקומו של האלוף במילואים אודי אדם, שהוכנע על ידי ועד עובדי המשרד, הוא צפוי לצקת בתפקיד מנכ"ל הביטחון תוכן מדיני ולעשותו לעמדת-מפתח כבימי שמעון פרס ודוד עברי.

      עדיין, מנכ"ל הביטחון הוא רק מקבילו האזרחי של סגן הרמטכ"ל, ובנסיבות קיצוניות של הרמטכ"ל. הוא אינו שר. המעבר מהצבא לפוליטיקה נועד להקפיץ אלופים ורבי-אלופים מהדרג המבצע לדרג המחליט; וכאן האכזבה, שהבולט בסמליה כיום הוא גנץ.

      שלושת הגורמים העיקריים לכך הם האישיות, התקופה והגיל. אין יותר יגאל אלון מול משה דיין ואריק שרון מול עזר ויצמן, לא באופי, לא במטען הרעיוני (כמו במחלוקת על פתרון "פונקציונלי" או "טריטוריאלי" בשטחים - עם ירדן, כמחסום לאש"ף), לא ביכולת למשוך תומכים. הסתיים עידן המלחמות הגדולות, המייצרות בתנופת כיבושים ומחץ מול עוצמת אויב דמויות צבאיות מהוללות, גם בזכות בורות, צנזורה ואיחורה של רוח מי-טו לנשב קרירה ולרסק קריירה. והגיל - יגאל ידין חדל לכהן כרמטכ"ל בהיותו בן 35, דיין בן 42, רבין בן 45. כל האקס-רמטכ"לים של כחול לבן נטועים בעשור השביעי לחייהם וניראים כפקידים עייפים ולא כמפקדים סוחפים.

      הגנרל האמריקאי צ'רלס בונסטיל, מהמתכננים העיקריים של הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה, סיפר בזכרונותיו על סגולותיהם של פאטון ומונטגומרי, עמיתים-יריבים, אמריקני ובריטי, קצר-רוח וזהיר להפריז, שחלקו ביניהם תכונה משותפת - היכולת לגרום לגייסות להעריץ אותם ולהתאושש תחת שרביטם ממפלות בדרכם לניצחון. הילה פיקודית כזאת שווה מוראל שווה קימה מהחפירות להסתערות. היא אינה מבטיחה הצלחה במטכ"ל הסולד משאפתנות ראוותנית והיא גם גורמת לממשלות שלא לסמוך על ויצמנים ושרונים לתפקיד הרמטכ"ל, בדרכם לדרוס גם את מי שמינו אותם. אייזנהואר, קצין קרבי בינוני שידע לפשר בין הפאטונים והמונטגומרים, היה פוליטיקאי מוכשר מהם.

      אין קשר בין תעוזה והקרבה בדרג המסתער לבין התאמה לפיקוד עליון, שהוא כביכול - והמציאות ממעטת להוכיח - מנבא טוב גם למנהיגות ללא מדים. אף לא אחד ממקבלי עיטור הגבורה בצה"ל ששרדו הגיע לכהונת הרמטכ"ל (מהמעוטרים בעוז ומופת - ארבעה, כולם מהצנחנים או מסיירת מטכ"ל). שני האלופים היחידים עם עיטור הגבורה פיקדו על חיל הים: יוחאי בן-נון ועמי אילון. בליבת קצונת השדה, ערוגת צמיחתו של הרמטכ"ל, ככל שהגיבור לפי הגדרת צה"ל - אמנם עניין שרירותי למדי, לעומת אחרים עם עיטורים נמוכים יותר - מטפס במעלות הפיקוד, הוא נתקל בחיכוך גובר, ויעיד אביגדור קהלני.

      הרמטכ"ל יצחק רבין, מאי 1967 (GettyImages)
      פגיעה בתחומים סבירים שלא יגררו למלחמה. הרמטכ"ל יצחק רבין, מאי 1967 (תצלום: GettyImages)

      אומה נבונה מחפשת מנהיגים שיחסכו ממנה מלחמות ויממשו את מאווייה בלעדיהן. בכל חשיפה חדשה של מסמכי העשורים הקודמים, מתאשרת שוב המסקנה שהנסיבות האסטרטגיות והטכנולוגיות משתנות, אך מה שהיה תחת השמש הנצחית ובתוך המוח האנושי הוא מה שהווה. לא נתניהו ולא הבנטים והסמוטריצ'ים המציאו דבר. מלחמת מנע, סיכול התעצמות, עריפה (האם להתנקש בחיי הקוסם מארץ קודס, קאסם סולימאני, היה וייחשף ללא מגן אנושי של בלתי-מעורבים), הרתעה, מבצעים המתקרבים למפתן המלחמה בתקווה לעצור שם אך בלי לדעת מה יעשה הצד השני הנשען על הצד השלישי, הכל כבר היה.

      כך נשמעו ראש הממשלה לוי אשכול, שלושה מיורשיו (שרת החוץ גולדה מאיר, סגן שר הביטחון פרס והרמטכ"ל רבין) וארבעה חברים נוספים בממשלה בדיון ועדת השרים לביטחון באביב 1965. על סדר היום: הפעולות בסוריה להטיית מקורות הירדן.

      גולדה, לאחר רגע של מודעות עצמית לנוקשותה ועיקשותה ("אני חשבתי, חושבת ובודאי לא אשנה את דעתי"): אני מודה ומתוודה, אני רוצה עד כמה שאפשר שלא תהיה מלחמה. אם יהיה צורך - תהיה. אבל אני רוצה כי עד כמה שאפשר, גם אם תהיה מלחמה, שאחדים מידידינו בעולם יהיו איתנו. אנחנו מוכרחים לשרוף כל אפשרות של תמיכה על ידי זה שנוציא שני בולדוזרים מכלל פעולה?

      רבין: הקו שנראה לי, לנסות לפגוע ככל האפשר בתחומים סבירים שלא יגררו למלחמה, באמצעים שהם עדיין לא מלחמה, מתוך תקווה שאולי יהיה בהם כדי למנוע.

      שר הפנים וראש המפד"ל, משה חיים שפירא: לזמן יש ערך מכריע בשבילנו. יש כלל, אין מקדימים בפורענויות. עד כמה שאפשר לדחות פורענויות, צריך לדחות. מלחמה זו פורענות, בייחוד בשבילנו.

      אשכול: הם לא יודעים את הכלל שאין מקדימים פורענות, והם מקדימים אותה.

      שפירא מתחפר ("אבל אנחנו יודעים את הכלל הזה") ומסייעים לו גולדה ("ואנחנו עכשיו עומדים גם במשא-ומתן על נשק מאמריקה", הסקייהוקים) ושר החינוך ממפא"י זלמן ארן ("מה שמציעים עכשיו זה 'שמונצע' עם תסבוכת בין-לאומית על לא כלום").

      תידרש גם עילה להתקפה הישראלית. "ואל תשכח," אומרת גולדה לרבין, "כי כאשר פגענו אז (בנובמבר 1964) בבולדוזרים, ביימת איזו פעולה".

      רבין: גם פה נצטרך לעשות זאת.

      סגן ראש הממשלה יגאל אלון: ההחלטות שלנו לא להרשות להם לעבוד מוסיפות לכושר המיקוח בתחום הפוליטי. טוב שעשו את הפעולה ההיא, פעולה יפה, גם הביום היה יפה וגם הביצוע היה מוצלח. אני מציע לאשר את הפעולה.

      פרס (רגע לפני שייאלץ להתפטר ולהצטרף לדיין במפלגתו החדשה של בן-גוריון, רפ"י, ובקרוב בחירות): במשך 17 שנות ביטחון לא טיפלנו כהלכה בסוריה. אנחנו סובלים מהסורים בגבול איתם בגלל שהם לא קיבלו מספיק על הראש. אם רוצים לעשות את סוריה קצת יותר אחראית, צריך להרביץ בה מכות. אם רוצים לשנות את הסורים, צריך לעורר בהם מורא כלפי ישראל. צריך להרביץ גם בלבנון.

      אשכול: חברים, אני בטוח שאנחנו עושים משגה פטאלי אם נחכה. ארן רגיל רק לפעולה שבה לוקחים את דמשק, ופעולה (נקודתית) היא לדעתו 'שמונצע'. הנה, דווקא בשמונצעס כאלה סוריה ממררת לנו את החיים שבועות וחודשים. ניתן להם לעבוד שנה שלמה באין מפריע?

      ארן: מדוע לא להשתמש באווירונים בעת הצורך?

      אשכול: מדוע כן? מדינת ישראל זו לא אמריקה שיש לה (בוייטנאם) צי שביעי. אמרנו שאנחנו משתמשים באווירונים רק באין ברירה אחרת. כשהם יפציצו ישובים שלנו, נגיב באווירונים. עכשיו הם עובדים באדמתם, במרחק ארבעה-חמישה קילומטר מהגבול. על יסוד מה נבוא ונפציץ אותם באווירונים? ברור שעל הפצצה באווירונים ישפטו אותנו יותר מאשר על כל דבר אחר.

      ארן: האם בכלל זה לא בא בחשבון, ושאנחנו בשביל עניין זה נצטרך להשתמש רק בנשק קונבנציונלי?

      במונח "קונבנציונלי" התכוון ארן רק למקלעים, תותחים וטנקים, אבל אשכול בחר לפרש אותו - ואת היפוכו - אחרת, באופן שגרם לצנזור למחוק מילה או שתיים.

      אשכול: שאלתך היא שאלה, ויש תשובה נפלאה. הממשלה צריכה להחליט סופית, שאם אין מנוס, יוצאים למלחמה, עם אווירונים ועם ——, ונראה מה שיחליטו אז.

      אלון: דעתי היא שעלינו לא להרשות להם להמשיך לעבוד. באיזה אמצעים צריך לאחוז? נבקש את הרמטכ"ל שיתייעץ עם חבריו וישקול את הדבר.

      דוגמה זו לדיון במה שכיום מכונה "קבינט" ממחישה שהעמדות במחלוקת אינן נחתכות לפי קווים מפלגתיים. בדיון קודם אמר אשכול על הסורים, "אנחנו יוצאים לחרוש והם מרביצים לגגות של דגניה א'" ודיין הגיב בהכרזת אחדות קיבוצי עוטף כנרת, "יושבים כאן חבר דגניה ב' (אשכול), חבר גינוסר (אלון) ויליד דגניה א' (דיין) - הוכרע העניין". כאן, אשכול ואלון ופרס הלוחמניים נגד חבריהם המתונים (ארן והפעם גם גולדה) ממפא"י ושפירא מהסבתא של ימינה; ובסוף מבקשים מהרמטכ"ל לחזור לקרייה, להתייעץ עם האלופים ולהביא לשרים הצעות.

      עימותים ברמאללה, ספטמבר 2001 (GettyImages)
      רדפנים, לא רחפנים. עימותים ברמאללה, ספטמבר 2001 (תצלום: GettyImages)

      הבולדוזרים פשטו צורה ולבשו צורה, השיקולים אותם שיקולים. עכשיו אלה הרחפנים - הרעים של האיראנים, שצה"ל השמיד בסוריה במבצע "משחק גומלין", והטובים של ישראל - שעמדו במוקד ההתעניינות, אף שברגיל, וזה 32 שנה, מאז פרוץ האינתיפאדה (מי שנולדו אז כבר הספיקו להיפלט מיחידות החוד במילואים, מפאת קשישותם הקרבית), החיילים הם בעיקר רדפנים בשטחים, שוטרים, זקיפי מחסומים ומשתתפי מעצרים ליליים, המפחיתים פיגועים אך אינם מכבים את הנחישות להמשיך ולתחבל חבלות.

      את הגיבור המרוסק של השבוע, המערבל ("הפלנאטרי", להבדיל מ"הספיראלי") של חיזבאללה, מין צנטריפוגה לעניים, אפשר להזמין בגירסה תעשייתית במשלוחי עלי אקספרס. הפעולה נגדו היא המחצית הצבאית של מאמץ מניעת המלחמה, כשהמחצית המדינית נמסרה בקבלנות לשר החוץ האמריקני מייק פומפיאו ובמיוחד לנשיא צרפת עמנואל מקרון, כנציג הידידות המסורתית של פריז עם ביירות הנוצרית. הם הבהירו לראשי לבנון שטיל מדוייק אחד לעבר תל אביב ימיט חורבן על המדינה השבויה בידי חיזבאללה. בה בעת, בעזה, משתכללות יכולות הייצור העצמי של הג'יהאד האיסלאמי, ולא רק של חמאס, עד לנקודת אל-חזור בנתיב ההסלמה.

      כשהמולדת בצרה גדולה, היא מריעה למושיע ומזהה אותו עם הבנים המחרפים את נפשם. אז גם אזרחים, מצ'רצ'יל עד דיין, לובשים מדים או לפחות חקי. אלא שבחלוף הצרה ובשוב השגרה נדרשת אישיות אחרת. הקצינים, ברובם, חסרים אותה, מה גם שזה יובל שנים, מאז מלחמת ההתשה ועוד יותר מכך בגלל ועדות החקירה המשמשות לפוליטיקאים כיתות יורים לקצונה, צה"ל מזוהה עם מחדלים וכשלונות, או לכל היותר עם הצלחות חלקיות וחולפות, שאינן מהוות המלצות מפתות למעסיקים האזרחיים של המפקדים הפורשים.

      משום כך חלפה אופנת גיוסם של גמלאי הצבא לניהול כלכלי ותעשייתי ולראשות עיריות. יש גם מתאם הפוך בין המקצועיות הצבאית לבין הנכונות להשתכשך בהמשך בפוליטיקה. המינהל האזרחי בממשל הצבאי, הגוף הכי פחות תכליתי בצה"ל, ייצא לממשלות שני שרים שהיו תת-אלופים, פואד בן אליעזר ואפרים סנה. מהארגון המשוכלל, המיומן והמדיד ביותר, חיל האוויר, לא טסים לפוליטיקה; ויצמן היה חריג.

      רמטכל"ים
קצינים (עיבוד תמונה , לע"מ, ראובן קסטרו)
      מה מותר בני ורבע ממוישה וחצי? החוליות הלאות בשרשרת הפיקוד של צה"ל

      לגנץ היה בצבא - ויש עדיין - מנהג שהפעיל את בלוטות הרכילות אצל פקודיו: להקדיש לעצמו שעה-שעתיים פרטיות, למחשבה או למנוחה, בעיצומו של יום עבודה גדוש ישיבות, פגישות ונסיעות. "הזמן הצהוב", לכבוד צבעו של המלבן המסומן בלו"ז. קצין בכיר שלא כבש את סקרנותו ותהה באופן פולשני מדי, מה קורה בזמן הצהוב, נענש בכרטיס צהוב, השעייה קצרה מתפוצת הלוח.

      אלא שהזמן הצהוב, או האפור, אינו מאפיין את גנץ לבדו, וגם לא רק את האופן המבולבל עד שערורייתי של ניהול מערכת הבחירות במועדון הקצינים - לא הכת הצבאית, חונטה עם שלפשטונדה - של כחול לבן. זה מה שצה"ל מנפק. אם כל רמטכ"ל הוא חוליה לאה בשרשרת מתארכת, ממשיך את קודמיו ומכין תשתית ליורשיו, איך אפשר לדעת מי מהם נא, בינוני או עשוי היטב? היכן נגמר בוגי ומתחיל גבי או גדי? מה מותר בני ורבע ממוישה וחצי? האם הם רק יצירי מנגנון, או גם מסוגלים לשלוט בו?

      הרמטכ"לים של כחול לבן שכנעו את המשוכנעים שמאסו בנתניהו שריענון השלטון חיוני. הם לא שכנעו בכשירותם לספק ריענון זה, כששאיפתם המוצהרת לחבור לשותפיו של נתניהו להתנוונות, רק בלעדיו. במאמץ המגוחך לאגף את הליכוד מימין, הם נשמעים כאילו המרכזית בהצעותיהם היא לירות קליעים בקוטר 7.62 ולא 5.56. כך יובס, או יורתע, חמאס. ביבי ייסר אתכם במרגמות 81 מ"מ ובני ייסר אתכם ב-120 (לא מן הנמנע שבמקום "בני" ייכתב שם אחר. כשנציגי הסיעות ייצאו מהנשיא ריבלין, בתום ההתייעצויות על שבירת התיקו בבעיטות הכרעה, ובלי הארכה בתום 28 הימים שיינתנו לגנץ או לנתניהו רק אם יוכיחו היתכנות להרכבת ממשלה, הם עשויים להימלך בדעתם ולהמליץ על חבר אחר בהנהגת אחת משתי המפלגות הגדולות - אשכנזי).

      ייתכן שהכחולים-לבנים בחאקי מאמינים שהמשכיל בעת בחירות יידום, כדי להרבות קולות, וכי חוכמה עילאית המושחתת לריק היא גאוננות. אולי, בהתייצבם בראשות הממשלה, תגיח מתוך המלמול הנזהר מכל עוקץ בשורה חדשה, מהממת בתבונת מנהיגותה.

      זאת אשלייה מנחמת, נטולת תשתית ראייתית, כי כבר עתה ברור שאיבדו את היתרון היחסי האמור להימצא בתרמילו של כל רמטכ"ל לשעבר ושל אלוף בדימוס שפיקד על זרוע, על חזית במערכה גדולה או על אגף מרכזי במטה: יותר מאשר הבקיאות בהפעלת ארגון ביצועי גדול וההשתתפות בדיונים מכריעים מהצד הממליץ והאחראי למימוש ההחלטות, זאת ההכרה המעמיקה, הפנימית, של מקום הביטחון במפת המצוי והרצוי בישראל.


      אין טעם בסמכות המקצועית שמביא איתו רמטכ"ל פורש, אם אינו משתמש בה כדי לומר (א) היכן לדעתו מקומו הנכון של הביטחון - תקציב, צבא-חברה, גיוס חובה, מילואים - לעומת הנושאים האחרים, האזרחיים, על סדר-היום הלאומי; ו(ב) מאחר שלא כל הביטחון צה"ל, ויש גם שב"כ ומוסד ומינהל מדעי, היכן בדעתו לקצץ בהגיעו לעמדת החלטה. אם אינו טורח להכין משנה סדורה בסוגיות אלה, הוא מבזבז את ההון הציבורי - נקודות רמטכ"ל - שצבר בצבא וכמוהו ככל עסקן סטודנטים שלא התמחה והסתכן כמותו, אלא התקדם במפלגתו.

      הכי חשובה, והכי חסרה בשיח גימלאי הצבא, השקפת עולם. לא משקפת - השקפה. לאן, אם ייתנו להם להנהיג, יובילו את ישראל? האם השטחים וההתנחלויות הם נכס ביטחוני למדינה השומרת עליהם, או נטל כבד ומיותר?

      ויכוח רציני אחרון בהקשר זה התנהל לפני 40 שנה, סביב בג"ץ אלון מורה, על תרומת ההתנחלויות לביטחון או גריעתן ממנו. ביטחון של מי, ישאל בצדק השואל, של ישראל-גופא או של המתנחלים. בעת ההיא, ועל רקע תהליך השלום עם מצרים שנכרך בהתקדמות גם בגיזרה הירדנית-פלסטינית, התייצב הרמטכ"ל רפול איתן בצד המתנחלים ואילו הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב ושר הביטחון ויצמן, פוליטיקאי פעיל כבר-לב אך גם אלוף בכיר, חלקו על המשוואה התנחלות=ביטחון.

      כך שלשום. הקצינים של אתמול והיום אף אינם יורדים לעומק הדיון. הם מסתירים את דעתם, במקרה הטוב, וחושפים דעה פשטנית ושטחית, ברוב המקרים הרעים. גם הרהוט והמנומק שביניהם, ברק, הממוקם עכשיו כביכול בשוליים השמאליים של המרכז, טוען שלגושי ההתיישבות יש ערך ביטחוני וכי פינוי ייגזר רק על התנחלויות מבודדות. כל המפנים עד כה היו מהליכוד - בגין (בסיני) ושרון (בסיני, בעזה ובצפון השומרון). יצחק שמיר הקים את חמאס וסיכל הסדר עם ירדן, שהיה בולם את אש"ף. שום קצין לא העז לומר שהוא חושב אחרת. להתפטר? מה פתאום? הוא יתקדם וישנה מבפנים, במטכ"ל או אחר כך בממשלה.

      אין להם השקפה, כי עשרות שנים תחת ראשי ממשלה ושרי ביטחון ממפלגות שונות שחקו אותם אל קו האמצע. לא מפעם בהם שום דחף לפתור את הסכסוך, רק לקבל תפקיד ולסיים משמרת בלי להסב נזקים גדולים. הפוליטיקאים האחרים יכולים להירגע: פורשי המטכ"ל אינם מהווים איום מתוקף עברם הצבאי, ההישג של כחול לבן יהיה על דרך שלילת החלופה ולמרות התפקוד הכושל בבור המפלגתי, ויובל שטייניץ, ששילש בעשור שעבר את שנות הצינון, לקה בבהלת שווא.