הצלף מחטיבת הקומנדו, חבוש קסדה ולבוש בווסט קרמי, נשכב בעמדה על סוללת עפר, כמאה מטרים מגדר גבול רצועת עזה. הוא הזיז לאחור את רובה ה-M-24 שלו עד שלחיו נסחטה במקום נוח על הקת, ושיפר אחיזה בין שקי החול שהכין בעצמו יום קודם לכן. המחסנית ברובה כללה חמישה כדורי 7.62 מ"מ מוכנים לירי, וכלי הנשק עצמו שקל 5.5 ק"ג. הוא נזכר במטווחים הרבים שעבר לקראת הרגע הזה, ובמוטו שלהם - "פגיעה בכדור ראשון". הרוח החזקה כבר קידמה לעברו ענן שחור וסמיך של עשן שריפת צמיגים, אך הוא לקח שאיפה עמוקה פנימה, איזן את הגוף, שלף אצבע לכיוון ההדק - והתכונן. עינו הבחינה מבעד לכוונת הטלסקופית בהפגנת הענק של חמאס - אלפי פלסטינים מפוזרים, ובהם נשים, ילדים וקשישים - השונה כל כך מהתרחישים שאליהם התאמן. לא מחבל שמסתתר בצמחיה או חשוד שאמור לצאת מביתו או מהמנהרה, אלא המון זועם הנע בקבוצות גדולות, ועלול תוך שניות להוציא מתוכו משליכי מטענים ורימונים, צעירים עם מסורים חשמליים וחוליות מפריחי בלוני נפץ.
מטרת העל של הצלף, בכפוף להוראות, היא למנוע חדירה לשטח ישראל. כל מבט לאחור מעמדתו מזכיר לו את הסיכון - מרחק של מאות מטרים בלבד בין הגדר ובין היישובים הקרובים, המציב את המונח "הגנה על הבית" בהקשר שונה לגמרי מפעילות צלפים בצבאות העולם. כך, אי-עצירת ההמון היא בהכרח איום מיידי על אזרחי ישראל, ואין אמצעי - לא מטוס חמקן, לא ספינת טילים, לא טנק ולא נגמ"ש - שיוכל להציל את המצב. הכול תלוי בו, והמשמרת עמוסת אדרנלין בהתאם - מבוקר ועד ליל, למעט פרקי זמן קצרים של חילוץ עצמות.
לפתע, רצה מתוך ההפגנה קבוצה גדולה שמטרתה אחת - פריצת הגדר. כוח צה"ל ירה מטח של רימוני גז מדמיע לעברם, אך הרוח גרמה להתפשטות הצריבה והריח החריף גם מעל לעמדת הצלף. הקרב החל. "המאתר", שעמד לצד הצלף, זיהה בסיוע התצפיתניות את הפעיל המרכזי בשטח, שכיוון את ההמון ושינע אותו לעבר הגדר. קולות הנפץ השתלטו על האזור, ותצפית נוספת זיהתה מחבל נוסף שהתמקם בעמדת ירי סמוכה. האם זה צלף פלסטיני שמנסה לצוד את אויביו הישירים מהעבר השני?
מפקד החטיבה המרחבית מאשר ברשת הקשר ירי לעבר מחבל קרוב לגדר. "המאתר" מעביר מידע מדויק, תוך הסתמכות על כרטיס הטווחים. הצלף נושם לאט ועמוק, וסוחט את ההדק באיטיות. ירי. הקליע עובר דרך הגדר, פוגע בקרסולו של המחבל ומפיל אותו לקרקע. שניות אחדות לאחר מכן, הוא נגרר לאחור ומקבל טיפול רפואי ראשוני. הצלף מלווה אותו במבט, דורך מחדש את בריח הרובה ומכניס כדור נוסף לבית הבליעה, מוכן לאיתור הבא. והבא. והבא. והבא. והבא.
לכתבות נוספות בסדרה:
כל פצמ"ר מרעיד את הבית ואת הנפש של הילדים שלנו
היום שבו חמאס השתלט לנו על "צעדות השיבה"
על פי נתוני צה"ל, בשנה האחרונה (מאז 30.3.18) השתתפו יותר מ-600 אלף פלסטינים בהפגנות האלימות באזור הגדר. 6,000 מהם, 1%, נפגעו על ידי צלפים, וחלק גדול מהנפגעים איבד בתקרית רגל. 200 בני אדם נהרגו במהלך האירועים האלימים.
המספרים היבשים רומזים כמה פעמים הוצבו הצלפים בסיטואציות שתוארו למעלה, אך התהליך האלים שכרסם בהשיגי מבצע "צוק איתן" והתניע את המחאה הנוכחית החל, באופן טבעי, הרבה קודם לכן, ב-2016. קבוצות מצומצמות של אזרחים פלסטינים החלו להפגין לאורך גבול הרצועה במחאה על המשבר הכלכלי, והמהלך צבר תאוצה בשיטתיות. ההיקף גדל, מספר המשתתפים עלה, וכך גם האלימות, שכללה עם הזמן ניסיונות חדירה לישראל. השיח הכלכלי המתפתח עורר את תשומת לבו של חמאס, וחשש הארגון מפני הפניית האש לעבר שלטונו כפה פעולה.
בהיעדר מנופי לחץ על ישראל, למעט פעילות טרור מובהקת שממנה הסתייג מנהיג חמאס יחיא סינוואר (שקיווה להשיג כך שיקום יעיל ומהיר יותר של הרצועה), הוחלט "לאמץ" את ההפגנות תחת השם "צעדות השיבה". מימון עצמאי וסיוע איראני ליבו את המחאה, וזו תפסה כמה מוקדים בו-זמנית מדי יום שישי. הקו המנחה: אם אתה לא יכול להרוג את ההפגנות, הצטרף אליהן. חמאס הכשיר את השטח גם מבחינה הנדסית, ובקהילת המודיעין הישראלית נערכו לנקודת השיא - 30 במרץ, יום העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. פיקוד הדרום ואוגדת עזה נערכו למשימה, והמטרה חודדה שוב ושוב - עצירת אלפי פלסטינים משולהבים עם מינימום נפגעים. הכוחות תוגברו, הוראות הפתיחה באש אושרו, התרחישים תורגלו, אך התוצאה הייתה קשה. 67 פלסטינים הרוגים ביממה, מרביתם מירי צלפים.
"עד שאתה לא רואה את התמונה הזו אתה לא מבין מה עומד מולך", הסביר צלף בשירות מילואים מיחידה מובחרת, "שום דבר לא יכול להכין אותך לסיטואציה. הרבה אנשים, ותמונת הרקע כל כך מורכבת. הכול זז. הרבה עשן ופיצוצים, אבל אתה מעריך שזה מסוכן רק אם קול הפיצוץ ממש קרוב. מהרגע שאתה מקבל "רשאי", אתה רוצה לפגוע בכדור אחד, באדם הנכון, בדיוק במקום שרצית. רק שלא יזוז. שלא יעמוד מאחוריו מישהו. לראות שאין סכנה. אתה לא רוצה לפגוע באף אחד חוץ ממנו. אתה מפעיל כל כך הרבה שיקול דעת ומאמץ ריכוז".
הפרות הסדר לאורך הגדר במהלך 2017 היו מצומצמות מאוד אמנם, אך כמה אירועים מורכבים אותתו כבר אז על האתגר המתגלגל לפתח צלפי צה"ל - לוחמים שהתכוננו לעימות מול כוחות מובחרים של חמאס וחיזבאללה, ומצאו עצמם לפתע מכוונים רובה לעבר הפגנה אזרחית. הספקות התעוררו, וכך גם השאלות המורכבות, ומפקד המרהו"ם (מרכז הטסה והכשרות מיוחדות), אל"מ ירון סיטבון, החליט להעשיר את תהליך ההכשרה בהכנה מנטלית ואימון ממוקד לכל צלף שעתיד לפעול באזור הרצועה. הדרישה: "סוויץ'" מתרחישי המלחמה והבנה שמדובר באיום מסוג אחר, הדורש חדות מורכבת יותר, בלי כוונה להרוג, אלא רק לפצוע ולבלום את ההמון. שיחות עם צלפים, מרביתם מחטיבת הקומנדו, הבהירו להם כי המפקדים והכוחות בשטח יעשו הכול כדי להימנע מהפעלתם, ושירי שלהם יהיה האמצעי האחרון לאחר שימוש בגז מדמיע, זרנוקים, ירי הרתעה וקליעי ספוג וגומי.
מפקד אוגדת עזה דאז, תת-אלוף יהודה פוקס, שקיבל תעודת הערכה על פועלו, חרש את 64 הק"מ של גדר המערכת כדי לאתר נקודות תורפה. הוא ריכז מודיעין, ניתח קרקע, התייעץ עם גששים מומחים, שיחזר היסטוריה גזרתית ועשה הכול כדי להתכונן להפגנה הגדולה, ולמנוע מ-100 אלף פלסטינים הישג ביטחוני על הגדר.
נוהל הקרב היה ברור. מיקום עמדת הצלף נקבע מראש, אך השתנה בהתאם לפעילות חמאס. בכל עמדה היה מפקד, צלף ומאתר, והוחלט כי הירי יאושר רק על ידי מפקד חטיבה, מפקד גדוד או סגנו, אך כשהצטברו יותר מעשרה מוקדי הפגנות, גם מ"פ הוסמך לאשר. לא להרוג, רק לפצוע, תודרכו הצלפים במפורש. רכזי שב"כ במרחב הדרומי פעלו מדי שבוע בצמוד לכוחות וסיפקו תמונת מצב עדכנית בשטח, על בסיס הפעלת סוכנים ואיסוף מודיעין ממקורות אחרים. אותם רכזים שכבו לא אחת לצד הצלפים בעמדה, ודאגו לבנות עבורם תמונה חדה ועדכנית של האירועים. דמויות בכירות מאוד בחמאס ובג'יהאד האסלאמי, סיפרו, נחשפו מאות מטרים בלבד מהגדר, אך קנה הרובה כוון לעברם רק בחלק קטן מהמקרים.
מן העבר השני, הקימו מארגני ההפגנות בחמאס חמ"ל שריכז קשר ותצפית, הבליט את "המסית המרכזי" והפעיל את הסייענים והפעילים האחרים. הארגון למד תוך כדי האירוע כיצד לנהל מוקדי אלימות, לנצל את נקודות התורפה הצה"ליות ולשלוט באזור באמצעות עפיפוני תבערה ובלוני נפץ.
חודשים מאז פרוץ המחאה, הצליח חמאס לקבע בשטח את עצם ההפגנות, ולפתח שיטות לפגוע בחיילי צה"ל, לחבל בגדר ואף לחדור אותה. חלק מהפלסטינים הצליחו להסתנן לשטח ישראל ולהצטלם שם, לגנוב רכוש צבאי או לתקוע דגל פלסטיני ולחזור ללא פגע. בחלק מהמקרים הופעלו נשים, ילדים או נכים תוך הנחה שהם זוכים ל"חסינות" גם באזור אסור לתנועה. במקרה אחד לפחות, סיפרו צלפים על מפגין שהתקרב לגדר בסיוע קביים, אך כשהחלו יריות באזור, הוא נבהל והחל לרוץ. סיטואציה מורכבת נוספת התרחשה כשאדם לוקה בשכלו הודרך כיצד לפגוע בגדר, או כשילדים נוצלו כמגן אנושי בסמוך אליה. הדיל: שוקולד, חלבה או כסף תמורת ריצה ופגיעה בגבול, בנוסף לתשלום של 100 דולר למי שנפצע. המטרה: התשת צה"ל.
הצלפים נאלצו להתמודד בנוסף גם עם פעילות הנדסית מקדימה של חמאס - חפירת שוחות, הקמת תלוליות עפר ויצירת מכשולים מול עמדותיהם. אלה, בצירוף העשן הסמיך, פגעו בקו הראייה של היורים ויצרו הסחה תמידית. שיטת הפעולה - התקדמות הדרגתית לעבר הגדר, הרמת ראש והשלכת מטענים, רימונים או גולות ברזל באמצעות רוגטקה - הקשתה מאוד על זיהוי המחבלים ואילצה את הצבא לתרגל ירי לטווח רחוק של מטרות נעות. למשימה מורכבת זו, הסבירו הצלפים, נוספה שכבה נוספת - פגיעה במטרה כשמאחוריה מתקיימת התרחשות אזרחית המונית או תנועה מהירה שיכולה לשנות בשבריר שניה את נקודת הפגיעה של הקליע, בהינתן שהמחבל נמצא בתוך שוחה וההוראות אינן מאפשרות לירות בו בפלג גופו העליון, אלא אם הצלף חש בסכנת חיים ממשית.
מרחב החיץ שיצרו הצלפים הוביל לנפילת מרבית מטעני החבלה בשטח הפלסטיני, אך מקרה חריג אחד, שהתרחש בתוך עמדה ישראלית סמוכה לגדר, מלמד על תמונת הלחימה הסבוכה. צלף מיחידת עלית, מאתר ומפקד צוות זיהו נחיל של עשרות פלסטינים שעמדו צמודים זה לזה, באופן שמקשה על ירי לעברם. הם רצו במהירות לעבר הגדר, פרצו אותה וטיפסו עליה, ולא מעט צלפים סיפרו בדיעבד כי איום החדירה ליישובים סמוכים או חטיפת חיילים חלף בראשם.
הכוחות בשטח הפעילו שיקול דעת והגיבו בירי הרתעה, שנועד לנטרל אפשרות לחציית "קו בורמה" (העובר מזרחית לגדר), אך גם למנוע הרוגים רבים. רוב הפלסטינים נבהלו ושבו על עקבותיהם, אך מפגין אחד נצמד לדופן הסוללה שעליה הוצב הצלף. תצפיתנית חדת עין הבחינה בו, מפקד הצוות שמע בקשר את הקריאות והבחין בו, אך העריך שהוא מסתתר בבהלה. הוא פנה אליו בערבית, הציע לו עזרה וסימן לו לחזור לשטח הפלסטיני, אך המחבל ניצל את התנהלות הקצין וניסה לחטוף את נשקו. התוצאה: ירי מטווח אפס בפלסטיני, אך גם שורה תחתונה שהייתה עלולה להיות קשה בהרבה, אילולא היה מוצב במקום קצין מנוסה ומקצועי.
האירוע האמור הצטרף לכמה תקריות קשות ושנויות במחלוקת, ובהן הרג הפרמדיקית ומות צעיר מירי בגבו. הצלפים מסבירים כי איכות הירי, מדויק ככל שיהיה, משתנה לעתים בשבריר שנייה, על פי המתרחש בשטח. כך, מישהו שזז בהפתעה גמורה לעברו של אדם שאליו כוון הירי עלול להיפגע מקליע או מנתז בכפלי קרקע בלתי מזוהים, ותיעוד הפעילות מן הצד הפלסטיני מצייר אף הוא תמונה מסוימת מאוד - משליך מטען שמסתובב לאחור ומנסה להימלט, למשל, ייתפס במצלמה כפלסטיני לא חמוש שנורה בגבו. "המשימה מאוד מורכבת כי רוב הזמן האדם בתנועה", תיאר אחד הצלפים, "אין פשרות על רמת הדיוק".
השאיפה למזער אירועים חריגים מעין אלה הובילה להחלת בחינה מדוקדקת במתקן אדם של כל צלף שאמור להגיע לאוגדת עזה, ופסילתו אם לא עמד בתנאי הסף של עמדות הגדר, לרבות בעיות משמעת בזמן ההתארגנות ולאו דווקא איכות הירי. הצלפים צופים בסרטונים שממחישים את התרחישים המורכבים באזור, ואז עוברים לשטח ומתאמנים שוב ושוב על הירי לטווח של עד 250 מ' - הגבול הישראלי של הוראות הפתיחה באש באזור. אלה איפשרו בעבר גם ירי לעבר החלק העליון והרחב יותר של הרגל, אך ההבנה כי פגיעה באזור זה מובילה לרוב למוות כתוצאה מאיבוד דם, הובילה להורדת "אזור הפגיעה" אל מתחת לברך, ולאחר מכן לקרסול.
המהלך השני, שעורר לא מעט ביקורת על אי-נוחות פיזית בקרב הצלפים, כלל הצבת מצלמה על הרובה. הערותיהם התקבלו, וצה"ל עושה מאמץ לפתח אמצעי תיעוד שיוצב לצד הרובה, אך התוצאה תהיה זהה - תיעוד מוחלט של המתרחש. בנוסף, מדריכות צלפים שהוצבו בחמ"לים מתעדות אף הן כל ירי ואת הנתונים הנלווים אליו, בניסיון לבדוק כל טענה פלסטינית ולהצביע כשצריך על מקרים שבהם מפגינים נפגעו מפעילות כוחותיהם. הרישומים מועברים לראש מדור צליפה, רס"ן פ', קצינה מאוד מוערכת בצה"ל שפיקדה בעבר על פלוגה בעוקץ, ומתחקרת מדי שבת בבוקר את המידע, בניסיון להפיק לקחים לקראת סבב ההפגנות הבא.
מלבדה, מתכנסים בכל יום שישי, עם תום הפעילות, מפקדי הגזרות והצלפים, ומדברים על מה שהתרחש. "זה נקרא 'לסגור את האירוע'", הסבירו, "אף אחד לא אוהב להשאיר דברים פתוחים. הצלף רוצה לדעת שעשה את המקסימום באותו היום. שמר על הכללים, פעל במקצועיות ודיוק. יכול מאוד להיות שהוא הרג מחבל או פצע ויש דברים שאתה לוקח איתך. אתה רוצה גם לפרוק. בשיחות אתה גם מעביר דגשים והערות. מכל דבר צריך ללמוד".
המראות מבעד לכוונת הטלסקופית, ושלב הפגיעה עצמו, הם רגעים קריטיים, המחייבים ניטור התנהגותי תמידי של הצלפים באוגדה וביחידה עצמה. כך, בכל פעם שהצלף מרגיש צורך "לדבר על האירוע" או "לסגור אותו" מול גורם מקצועי, הוא מופנה במהירות לקצין בריאות נפש. בהתאמה, מחלקת בריאות הנפש בצה"ל מגדירה אותם כקבוצה בעלת הסיכון הגבוה ביותר לסבול מפוסט-טראומה (PTSD) לאחר השירות, כתוצאה מפעילותם, המשלבת כעת לא מעט אוכלוסיה אזרחית (אחריהם במדרג, אגב, הם מפעילי כלי הטיס הלא מאוישים).
חלקם מתמודדים עם המציאות באמצעות הומור שחור (מיתוס סימון "איקסים" על הרובה כבר אינו מיושם), אך לא מעט מהצלפים עוסקים בהדחקת האירועים שבהם השתתפו, שכללו מתח גבוה וחיפוש בלתי פוסק אחר איומים. ריח הפיח של אגזוזי האוטובוסים בכבישים, למשל, מעלה אצל רבים מהם תזכורות לעשן ההפגנות התמידי, ולמראה מדיהם ההרוסים לאחר יום ארוך בעמדה.
"זה הכי קרוב לקרב פנים מול פנים. זה מאוד אינטימי", הסביר לוואלה! NEWS אלוף-משנה אריאל בן יהודה, ראש מחלקת בריאות הנפש בצבא. "מבט הצלף מלווה שלב אחרי שלב, ויש כאלה שנוטים לזכור פרצופים ותמונות ולא מוחקים את האירוע מהזיכרון. יש חסינים, ויש כאלה שזה מתפרץ להם מאוחר יותר", תיאר.
מרבית הפוקוס במחלקה הונח על צלפים מיחידות חטיבת הקומנדו - מגלן, דובדבן, אגוז ורימון - אך העיסוק אינו עוצר שם. בכל חטיבה סדירה יש קצין בריאות נפש, וביחידות המיוחדות מוצב פסיכולוג ייעודי. המטרה: ניטור כל אירוע חריג והגשת עזרה, בכפוף לתפיסה ולפיה טיפול מהיר יכול לבלום תופעות שליליות שמתפרצות במיוחד כשהאירוע מערער יסודות בנפש הצלף, דוגמת חשש לפגיעה בחף מפשע או רגשות אשם. כך, הלוחמה הפסיכולוגית שמפעיל חמאס, באמצעות הפצת צילומי קטועי רגליים מירי למשל, נלקחת בחשבון אף היא. במקביל, מיושמים שלבי טיפול מונעים אחרים, ובהם הכשרות מפקדים לזיהוי תסמינים, אימוני קשב לבניית כושר נפשי והימנעות מהתמקדות בגירויים לא רלבנטיים באזור הפעילות, הכשרות לוחמים להגשת עזרה ראשונה נפשית ללוחם "קפוא" ובניית סרגל מאמצים מנטלי ביחידות.
בן יהודה, שהיה רופא גדודי בחטיבת הצנחנים, ועבר משם לחטיבה 769 בגבול לבנון, ליחידת דובדבן, לאוגדה 98 ולאוגדה 162 במהלך "צוק איתן", ניתב את הניסיון הקרבי העשיר שלו לבחינת "נקודות הטריגר" של הלוחמים. הוא פיתח שיטות ותהליכים שנועדו להתמודד עם התופעות השונות שעלולות להתפתח בקרב הצלפים, ונקט - בדומה למדור צליפה - בגישה מרחיבה שכללה התערבות יזומה לפני ואחרי משימותיהם. מבט רוחבי מעמיק ואובייקטיבי ימליץ כמעט בוודאות על ריכוז ההכנות והפעילות בתחום זה תחת גוף מטכ"לי אחד. "אין בשלב זה תופעה של צלפים שמטופלים על ידי קב"נים, אבל בהחלט יש מקרים בודדים", הסביר, תוך שהוא מדגיש את פעילות היחידה לתגובות קרב ואת הסיוע שמוענק לצלפים גם בשירות מילואים וגם באזרחות.
שנה לאחר שהחלו, הפכו ההפגנות לנשק האסטרטגי של חמאס, סטארט-אפ שישראל עדיין לא פיצחה לחלוטין. הוא מסייע לארגון ללחוץ על צה"ל ומציג תוך כדי תנועה אמצעי לחימה עממיים אך יעילים, אך המומנטום נבלם. עם הזמן, רשם הצבא הישגים, ובשבעת החודשים האחרונים "קו בורמה" המדובר לא נחצה. אמצעי לחימה מתקדמים נמצאים כל העת בפיתוח, לרבות מערכת גלי רדיו מתקדמת לפיזור הפגנות ועמדות מיגון מיוחדות, אך בסופו של יום, הכול מתנקז לעמדת הצלף. אף טנק לא יופעל מול המפגינים.
"בכל יום שישי אנחנו נמנעים מפגיעה כדי לא לתדלק את ההפגנות ולשרת את חמאס. המטרה שלנו היא מניעת חדירות. אם לא נעצור אותם, הם יגיעו ליישובים או יטפסו על עמדה", הסביר אחד ממפקדי השטח, תוך פירגון לצלפים. "יש אלפי תחקירים, כל ירי וירי נבדק. הם יודעים את זה. אם צלף פועל בהתאם להנחיות הוא מקבל גיבוי, אבל לרגע שלא נבין אחרת - ביטחון כוחותינו מעל הכול. הצלפים פועלים בחזית, ביום ובלילה, בזירה מורכבת ותוך הפגנת מקצועיות, טוהר נשק ומוסר. אני גאה בהם".
