"איננו יודעים איפה היא": דרמת היעלמות אח"י דקר נחשפת

ביום ראשון, 4 בפברואר 1968, כינס צה"ל את 69 משפחות לוחמי הצוללת אח"י דקר והודיע להם כי הצוללת, "על כל אנשיה, נעדרים". היה זה בתום שבוע וחצי מורט עצבים של חיפושים אחרי הצוללת שנעלמה בדרכה מנמל פורטסמות' באנגליה לנמל חיפה.

"זה היה מעמד קורע לבבות אבל חשוב שעשינו זאת", אמר למחרת הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב לחברי פורום המטה הכללי, בישיבה הראשונה של הפורום מאז אבד הקשר עם הצוללת תשעה ימים קודם לכן. במלאות 51 שנה לטביעתה של "הדקר", חשף היום (חמישי) ארכיון צה"ל במשרד הביטחון את פרוטוקול הישיבה.

הרמטכ"ל הסביר את חשיבות ההודעה בכך ש"סביב העניין הזה הולכות כל מיני אגדות והשערות וכל מני עיוותים, וחשוב היה לפורום זה, על ידי הדרג המוסמך ביותר לומר את האמת וכל האמת".

לקריאה נוספת
תיעוד נדיר חושף: כך נמצאה הצוללת אח"י דקר במעמקי הים
דוח דקר נמסר למשפחות השכולות: הצוללת טבעה בגלל כשל טכני או תאונה ימית
שכלה את בעלה בטביעת אח"י דקר: "המעגל נסגר, התעלומה נשארה"
צפו: המשט האחרון של הצוללת דקר והחיפושים אחריה

מאז יום חמישי, 25 בינואר, עת ניתק הקשר עם הצוללת, עקבו אזרחי המדינה בדאגה אחרי הדיווחים על החיפושים הנערכים אחריה. עשרות שנים לפני השתלטות הרשתות החברתיות והמסרונים על חיינו, היו דרכים אחרות להפצת שמועות - והשמועות מילאו את הארץ: מתפיסת הצוללת בידי מצרים או ברית המועצות, ועד טענות כי הצוללת לא באמת נעלמה - ומדובר בסיפור כיסוי שנועד לאפשר לכוחות נאט"ו לסרוק את הים בחיפוש אחרי צוללות רוסיות.

חמישה ימים אחרי העלמות הצוללת פשטה בישראל שמועה שה"דקר" נמצאה. סקר בזק של "המכון לקומוניקציה" באוניברסיטה העברית העלה ש-41% מהנשאלים האמינו כי השמועה נכונה. "השמועה עשתה לה כנפיים בעיקר במקומות העבודה וברחוב", העלה הסקר.

יורם פרי, כתב "דבר" ולימים עורך העיתון, תיאר את סערת הרגשות של המשפחות השכולות במפגש עם נציגי חיל הים, וכתב על זעקת אחד האבות שתבע כי יגלו למשפחות את כל האמת. "אפשר להבין את מניעי האב להיתפש לדבר דמיון כזה. כאשר נמצא אדם במצב חרדה, במצוקה, עשוי לעיתים הדמיון לגבור על ההיגיון, כדי לטעת בו תקווה כלשהי, לאפשר לו להחזיק מעמד", הסביר פרי. "אך מה שאינו מובן הוא כיצד נתפשים גם אנשים אחרים לאמונות-שווא כאלה. הרי האפשרות שאירעה לצוללת, או בצוללת, תקלה מכאנית מתקבלת על הדעת הרבה יותר מאשר כל אחת מההשערות הדמיוניות של 'ציד תת-ימי'".

בישיבת פורום מטכ"ל, שנערכה ב-5 בפברואר 1968, עדכנו הרמטכ"ל בר-לב ומפקד חיל הים אלוף שלמה אראל את חברי המטה הכללי לראשונה על אובדן הקשר עם הצוללת, החשש לחיי הצוות והמאמצים הנעשים לאיתורה.

העיסוק בגל השמועות ובסערת הרגשות שעברה על המדינה תפס מקום רחב בדיון. באחד מעמודי הפרוטוקול, שבו נעשו מחיקות רבות מטעם ארכיון צה"ל, מתאר בר-לב את "התזות" שהושמעו בעת ההודעה למשפחות כי בניהן מוגדרים "נעדרים".

לדברי הרמטכ"ל, בני משפחות הצוות הנעדר אמרו ש"כל הסיפור הוא מפוברק כדי שאנו נטיל את האשמה על הרוסים וכדי לסבך בין הרוסים לאמריקנים. יש לו (כנראה לאחד האבות ששמו נמחק מהציטוט של בר-לב, א.א.) אלף סימנים לכך. הנה איש לא ידע על 'דולפין' (צוללת אחרת שהגיעה לישראל שבוע אחרי היעלמות דקר, ושעליה היו ארבעה אנשי צוות שבתחילה היו אמורים להפליג בדקר והועברו ברגע האחרון לצוללת האחרת, א.א.) ופתאום היא הופיעה. בעצם 'דולפין' זו 'דקר' (...) כל זה מעיד שפה מדינת ישראל החליטה לקחת את החבר'ה האלה, להסתיר תקופה מסוימת עד שכל הדוידנדות הפוליטיות תשתלמנה. הוא דורש שיגידו לו איפה הם".

בר-לב שיתף את חבריו למטכ"ל כי באותו מעמד התברר לו כי חלק מקרוביהם של כ"ג יורדי הסירה - 23 לוחמי "ההגנה" שיחד עם מפקדם הבריטי נשלחו במאי 1941 לחבל בבתי זיקוק בטריפולי בלבנון, ובדרכם לפעולה אבדה ספינתם בים - "עד היום טוענים שהם לא טבעו אלא נמצאים בסוריה בבתי כלא".

הוא גילה הבנה לחוסר האמון שהביעו חלק מהמשפחות ואמר כי "אין ספק שמין העלמות כזאת זו פרשה קשה מאוד, ממושכת מאוד ואין לי ספק שיהיו עוד הרבה בעיות, כי זה מספר גדול של אנשים שפשוט לא מקבלים את העניין כפי שהוא. מזה אין מנוס".

ממש באותם ימים נעלמה גם הצוללת הצרפתית "מינרב" על 52 אנשי צוותה. אחרי שלושה ימים נפסקו החיפושים אחריה והצי הצרפתי הודיע כי אין עוד תקווה למצוא את אנשיה בחיים. הרמטכ"ל אמר בישיבה כי "היו שאמרו 'את החיפושים תמשיכו - יעלה מה שיעלה. נלך לכנסת. תמשיכו את החיפושים'. זה שהצרפתים אחרי יומיים הפסיקו, זה לא עושה עליהם רושם".

בר-לב הדגיש כי יש להעניק למשפחות "סיוע רוחני וחומרי" והוסיף כי "חשוב שלפחות אנחנו, עד כמה שזה נוגע לנו, נגיד את כל האמת וכל האמת - ולא יותר מזה". עוד הוא סיפר שביקש מהכתבים שהיו במפגש הטעון עם המשפחות ו"שמעו את ההשערות המעוותות (...) שינסו בדרך שלהם להקטין תקוות ככל האפשר".

האלוף אראל סיפר לחברי המטכ"ל כי ב-24 בינואר, לאחר יום שלם שבו הם לא הצליחו ליצור קשר עם הצוללת, הופיעה אח"י-דקר באזור של קליטה לא טובה, ואז "נרגענו ששוב הפרעה או תקלה בקשר". אך "כאשר בערב לא באה הביקורת הבאה, התחלנו להתרגש".

לדבריו מיד לאחר מכן הופעל המנגנון של חיפוש והצלה של חיל האוויר הבריטי מבסיסו בקפריסין ונעשו מאמצים רבים על מנת לאתר את הצוללת.

התעלומה הגדולה על גורל הצוללת, ועל מה גרם לה להיעלם מבלי להשאיר עקבות, העסיקה את הנוכחים בדיון. אראל אמר להם: "לא הייתי נכנס ליותר מדי ספקולציות מה עשוי היה לקרות. כמובן שעשויה לקרות קטסטרופה טכנית כזו שהצוללת יורדת בבת אחת. צריכים להיות מספר דברים בו זמנית שקשה לדמיין אותם".

מפקד חיל הים הציג מספר תרחישים לטביעת ה"דקר". על האפשרות כי הצוללת טבעה כתוצאה מהתנכלות, אמר אראל כי "זה לא מתקבל", אך העלה בכל זאת את התרחישים האפשריים לפגיעה בזדון. כך למשל, הוא עסק בסוגיית האותות שהגיעו בצורה מקוטעת ביום היעלמות הצוללת כאפשרות לניסיון הטעיה מכוון של גורם כלשהו: "אין לזה שום הסבר... פרט לאפשרות שהשיפורים (באיכות האותות, א.א.) אחר כך היו מכוונים כדי להטעות או להרגיע ולמשוך זמן, ולהפנות את החיפושים למקומות אחרים, או להכניס יותר ערפל ויותר אפשרויות למשחק".

על ה"דקר" היה מומחה בעל שם לשידורי רדיו. היה זה רב-סרן בני מימון-וסרמן. מימון היה מהנדס אלקטרוניקה והיה אחראי על מערכת החשמל בצוללת. כדי להמחיש כמה מדאיגה העובדה שלא נוצר קשר עם הצוללת סיפר האלוף אראל לחברי המטכ"ל כי למימון יש "תחנת רדיו פרטית בחיפה שהיא אחת הגדולות והמוצלחות בעולם. הוא מסוגל להוציא קשר מכל דבר".

מימון לא היה איש צוות ולא נועד להצטרף להפלגה, אולם בשל רגש האחריות והאהבה לים ביקש להצטרף לצוות ה"דקר" בהפלגתה ארצה ותכנן לנצל את הזמן כדי להכשיר את הצוות בהפעלת הציוד המיוחד שהתקין. לאחר מאמצים רבים ובתמיכת מפקד הצוללת, רב-סרן יעקב רענן, הוא הצליח לשכנע את הממונים עליו לצרפו לצוות שיפליג לארץ. לצורך כך עבר מסלול הכשרה כפי שנדרש לעבור כל איש צוות בטרם הפלגה. נאמר עליו כי היה בו שילוב נדיר של טכנאי, אלחוטאי, מצפין ומפענח, שנשלח לכל מקום שהיה בו צורך.

אראל סבר כי פגיעה של הצוללת בשגגה בכלי שיט אחר הוא תרחיש הגיוני יותר מאשר פגיעה זדונית: "אני רואה אפשרות פיזית טכנית של פגיעה בשגגה בעיקר על ידי צוללת זרה". חברי המטכ"ל העלו שאלות שונות בפני אראל על סיכויי ההיחלצות מצוללת שטובעת, והוא הסביר בפירוט ואף הזכיר מקרה של טביעת צוללת גרמנית שנה קודם לכן, שממנה הצליחו לצאת חמישה אנשים - אבל רק אחד נותר בחיים. היה זה הטבח.

על סיכויי ההישרדות אמר אראל כי "ארבע יממות הם יכולים להישאר עם החמצן בפנים בהנחה שכל התאים לא מוצפים. אם יש יותר אנשים בפחות תאים זה פחות זמן. מקסימום ארבע יממות הם יכולים לשהות, כולל האמצעים שמספקים דו תחמוצת פחמן".

הרמטכ"ל בר-לב סיכם את הדיון בהשערות ואמר: "איננו יודעים איפה היא, איננו יודעים איך ומה קרה לה. כל ההשערות והערכות... כל מה ששלמה אמר, כל זה טכנית ותאורטית יכול לקרות. לאף אחת מהדרכים הללו אין סבירות גבוהה". לפי דעתו, "לא סביר שפגעו בה או התנכלו בה בצורה של חבלה או בצורה של טורפדו".