דבריו החריפים של שר האוצר על מערכת המשפט אינם מפתיעים. זהו גל נוסף במערכת נמשכת ועכורה של השמצות ובדיות, לעיתים מתוזמנת ומתוזמרת היטב, שנועדה לקעקע את מעמד בתי המשפט ולהבאיש את ריחם בעיני ההמון.
אכן, השרים מופרעים בעבודתם. בתי המשפט מפריעים להם. אך זהו בדיוק תפקידם. בתי המשפט מפריעים לתעשיית המינויים הפוליטיים של השרים; מפריעים לשודדי הקופה הציבורית ולמבקשים לעשותה מנוף לצבירת הון; מפריעים לארגוני הפשיעה הגדולים, ומפריעים למושחתים למיניהם להעמיק את ערוגות השחיתות בישראל.
ביקורת, אין צריך לומר, היא דבר מבורך. קל וחומר כאשר היא מכוונת למערכת המשפט, שהשפעתה על החיים היומיומיים, זכויות האדם והחברה כולה היא עצומה כל כך. גם לא חסר מה לבקר. עינויי דין ממושכים, עיסקאות טיעון מגוחכות ופסקי דין שתוצאתם מוזרה הם לחם חוקה של כל ביקורת על מערכת שיפוטית, והמערכת הישראלית בכלל זה. אך מכאן ועד התקפת מחץ מפי שר בכיר בממשלה בדבר "הפקרות השופטים" הדרך ארוכה.
מהביקורת עולה ששר האוצר לא נותן לעובדות לבלבל אותו. כך, למשל, בחר השר לתקוף את החלטת בג"ץ שחייבה את הממשלה למגן את מבני הציבור בשדרות, לאחר מטחי הקסאמים שירדו עליהם כגשם נדבות. השר רק שכח לציין שההחלטה על מיגון המבנים התקבלה בממשלה עצמה. הממשלה גם קבעה מועד לקיום ההחלטה, וניסתה לצבור על גבה הון פוליטי, אך משהגיעה העת לקיים את ההחלטה שכחה הממשלה שהבטחות צריך לקיים, והרי מיגון עולה כסף.
רק משמועד קיום החלטת הממשלה חלף, והממשלה לא נקפה אצבע למימוש החלטתה שלה, עתרו תושבי שדרות לבג"ץ וזה נאלץ להורות לממשלה למלא את התחייבותה. אם כבר בזבוז, הרי שלא בית המשפט הוא ש"ביזבז מיליארדים", כטענת שר האוצר, אלא הממשלה שבחפזונה וברצותה לצבור מניות בציבור קיבלה את ההחלטה, שמצד תוכנה ראויה ביותר ומשקפת את חובתה הבסיסית של מדינה להגן על חיי אזרחיה.
מדינת רווח
מדברי הביקורת של השר שטייניץ עולה גם חוסר הבנה בסיסי באשר לתפקידו של בית משפט במדינה דמוקרטית. בית המשפט לא יוצר התחייבויות שלטוניות. הוא רק מפרש אותן. ואם הכנסת מחוקקת חוק יום לימודים ארוך, מימושו עולה כסף. גם כך "חוק ההנגשה", המחייב מוסדות ציבור לאפשר לאנשים עם מוגבלות לבוא בשעריהם, או חוק חינוך מיוחד, המבטיח את שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה. בית המשפט גם לא מקבל החלטות על דעת עצמו. הוא חייב לדון בעתירות שכוללות לעיתים גם היבטים תקציביים. ואם יש ביקורת על בית המשפט, היא צריכה להיות מכוונת לריסון שהוא נוקט לפעמים בהטמעת זכויות אדם בשל חששו מפני השלכות תקציביות אפשריות של החלטותיו.
כפי שעשתה בעבר, הממשלה גם יכולה, באמצעות הכנסת, לחוקק חוק שיעקר את החלטת בג"ץ מתוכן ובפועל יבטל אותה. אך הממשלה לא יוזמת את ביטול חוק חינוך חינם, חוק יום לימודים ארוך או חוק חינוך מיוחד כי זה לא "נראה טוב". הממשלה מבקשת לזכות בתהילת החקיקה המתקדמת, אך בד בבד מתנערת מחובתה להקצות משאבים למימושה.
מימוש זכויות אדם עולה כסף. מי שאינו מבין זאת לוקה הן בחוסר הבנה כלכלי והן בבורות בכל הנוגע להבנת המשטר הדמוקרטי.
מדברי השר עולה חזון מדאיג: לא עוד מדינה יהודית ודמוקרטית שבה מתפקדת מערכת משפט עצמאית, אלא מדינה דמוקטטורית, היוצרת "בתי משפט מטעם" הכפופים למרות הממשלה, שמגבילה את כוחם ומנסה לסרסם, מדינה שהעיקרון המנחה את אורחותיה הוא לא האדם אלא הכסף, מדינה שאינה מדינת רווחה, אלא מדינת רווח.