נעשה לעצמנו תרגיל מחשבה: נעלה בזיכרוננו את כל האירועים הדרמטיים במערכת הבחירות הנוכחית. נוכל להתחיל מהכניסה-יציאה של מפלגת קדימה לקואליציית נתניהו, מעשה נואש בתקופה שהייתה אמורה להיות דמדומי הכנסת ה-18. או אפילו נקבע את נקודת ההתחלה בתנועה החברתית הגדולה ביותר שנראתה במדינה, רק לפני קיץ אחד. נעקוב אחר הזיכרון המוליך אותנו מאותה נקודה מאז שטפו את סדר היום מספר כה רב של "רעידות אדמה פוליטיות", שנראה כי כל הסיסמוגרפים הפרשניים כבר נשרפו.
השר הפופולרי בממשלה עוזב, הפובליציסט של המדינה מתגייס לפוליטיקה, שתי המפלגות החזקות בשלטון מתאחדות, הצמרת האורתודוקסית נסדקת, מר ביטחון האלמותי פורש, המפלגה הגדולה במדינה נעלמת, מדינאית בכירה חוזרת, ומנהיג פועלים חובר ליריבה ליברלית. ברשימה כזו, שהיא מטבע העניין חלקית, כל אירוע כשלעצמו נתפס כזעזוע מערכות וכל אירוע גם מביא עמו את הבא אחריו. נראה, כי מדי רגע הדברים "קורים". ולא סתם קורים "מתהפכים". התחושה היא כי קיים שינוי שאינו נפסק. והשינוי, אכן, הוא גורם המפתח.
כל הדיווחים, הניתוחים והדעות - בוואלה! בחירות 2013
שינוי מעניק תקווה הוא המרמז לאדם שהדברים יכולים להיות אחרת. הוא המשכנע את האדם כי מה שנראה לו כלא טוב ייתכן שישתפר. השינוי מנחיל בנו את האופטימיות לכך שעוד עומדות לפתחנו אפשרויות בנות מימוש, והנה אם רק נמתין רצף השינויים הלא-פוסק יגיע גם אל האפשרות הרצויה ויטה אותה למימוש.
אכן, השינוי אמנם אינו מפסיק. אך יש לדייק על טיבו. מה שאנחנו רואים בשנה האחרונה הוא רצף שינויים מדהים במורכבותו, אך הוא שינוי מבני בלבד. מה שמשתנה לנגד עינינו הוא רק הצורה, הקונסטרוקציה המרכיבה את המנגנון שבאמצעותו אנחנו מנהלים את החברה.
עם זאת, אין דין צורה כדין תוכן. והתוכן, אפעס, נראה אותו הדבר. נבחן זאת בעזרת תרגיל המחשבה הראשוני: נשווה בנפשנו את הסוגיות העיקריות שעליהן עומדת החברה בישראל, ונראה אם נוכל לזהות שינוי מהותי, שינוי בתוכן, ב-15 השנים האחרונות. המצב מול הפלסטינים לא השתנה דה פקטו מאז אמצע שנות ה-'90, צורת המשטר קיימת ושרירה מעל 60 שנה, המדיניות הכלכלית ממשיכה באותו כיוון מאז '85, הסטטוס קוו המסדיר את הקונפליקט בין המדינה היהודית לדמוקרטית לא זז סנטימטר לכאן או לכאן, השסעים העדתיים והדתיים רק טואטאו אל מתחת לשטיח. אף לא אחד מהנושאים האלה, או אחרים העומדים ביסוד החברה, השתנה בצורה מהותית, גם לאחר שנים של "רעידות אדמה פוליטיות".
האם הם זכו להתעלמות? כלל לא. שיח ציבורי היה, תודה לאל. הביטויים ?שינוי שיטת הממשל?, ו-?משא ומתן מדיני?, למשל, נפוצו כל כך בשיח הציבורי, עד שכמו מטבע, ערכם ירד. השימוש התכוף בהם פשוט העלים מאיתנו את העובדה הפשוטה: שום דבר לא באמת קורה. מדינה באינרציה, אפשר לקרוא לה - השינויים מתרחשים רק בקליפתה. הכל זורם אך נותר כפי שהיה.
וכאן עלינו לשאול עצמנו מדוע. מה מאפשר קיבעון כזה? האשמה מוטלת על הימין, יטענו אחדים, מכיוון שהשמרנות משמרת את המצב במקומו. אם אכן כך, מה עשו בדיוק נציגי השמאל בשלטון בעשר מתוך 15 השנים האחרונות? או אולי דווקא כן יש שינוי, יאמרו אחרים, והוא מגיע בדמות הרשימה החדשה של הליכוד. אבל מי באמת מאמין שהליכודניקים הצעירים יקראו תיגר על אותן סוגיות העומדות בבסיס החברה? גם אלו יגיעו לבסוף למוקדי השלטון, יתמסדו ויזכרו באין ספור האינטרסים והמגבלות הקיימים בכל החלטה ממשלתית. הרי אפילו ברק אובמה, מי שנשא את דגל השינוי הגדול של העשור האחרון, לא הביא עמו לבסוף מהפכה, אלא דווקא קיפאון ביצועי בבית הנבחרים.
כך הוא כל ארגון, ובטח שארגון-על בדמות מדינה: הוא מסרב להשתנות. וכשעליו להשתנות, הוא משנה את המעטפת בלבד. כדי לא להרגיז את נתיניו, הוא מספק אשליה של שינוי. שינוי לכאורה. ודווקא אשליה זו היא המונעת מאיתנו כל סיכוי להשיג את הדבר האמיתי אם הוא בכלל עדיין אפשרי. אם כך, משימתו של האזרח במערכת הבחירות הנוכחית תהיה קודם כל להבין את האשליה. לראות מעבר לתזזיתיות הפוליטית המדמה התרחשות ומעניקה תקווה. קודם כל נכיר באשליה, אחר כך יהיה אפשר להתגבר עליה. ואם לא, אין להתפלא: הכל ימשיך ויתמסד וילך ויקפא.
לדעות נוספות בוואלה! בחירות:
אברהם בורג: מות הדעות, קץ האידיאולוגיה
פרופ' אברהם דיסקין: למרות הזוהמה, חשוב להתייצב בקלפי
שחר בוצר: לא תזיק קצת תרבות בפוליטיקה