הטלת דופי בכל הפוליטיקאים היא עניין מסוכן. טענות כגון "כולם מושחתים", "את כולם מעניין רק הכיסא" ו"לאנשים טובים אין מה לחפש בפוליטיקה" לוקות בתבוסתנות ומניחות לאותם אנשים שמהם המקטרג מסתייג לשלוט בחייו, להכתיב את גובה מסיו, לשלוח אותו למלחמות ולשרטט כיצד תיראה המדינה שבה יגדלו ילדיו. אמירות כאלו בדיוק הביאו לכישלון המחאה החברתית ב-2011, שראשיה לא השכילו להבין שרק במסגרת פוליטית יכולה להימצא התשובה למצוקה הכלכלית; לירידה באחוזי ההצבעה בבחירות, שבעקבותיה גדל כוחן של קבוצות לחץ מגויסות; למהתלות דוגמת שבעת המנדטים של הגמלאים ו-19 המנדטים ליאיר לפיד ועמיתיו חסרי הניסיון, שבינתיים נוחלים בעיקר מפלות מידיהם של אנשים ממולחים מהם. הפוליטיקה היא גם הבעיה וגם הפיתרון ואין בלתה.
אלא שבעקבות רצף האירועים המסחרר סביב הבחירות לנשיאות, קצת קשה לחזק את ידיה של המערכת הפוליטית. הפרישה של סילבן שלום ובנימין בן אליעזר, החשש שאחד ממתחריהם תפר להם תיק, התחושה שמאחורי כל פוליטיקאי בכיר מסתתרת קופת שרצים שרק מחכה להיפתח, הבחישות הבלתי נגמרות והקושי של המתמודדים החיצוניים, דן שכטמן ודליה דורנר, לגייס עשר חתימות שיאפשרו את התמודדותם כל אלה הביאו לתחושת קבס קולקטיבית נוכח המירוץ. בכל פעם שנדמה היה שתדמיתה של הפוליטיקה הישראלית הגיעה לתחתית החבית, נשמעו נקישות מלמטה.
בסופו של דבר נשארו בתמונה שלושה פוליטיקאים חיוורים למדי, שמעל זכייה של כל אחד מהם בתפקיד הנכסף תתנוסס כוכבית שתזכיר את הדרך זרועת החללים לבית הנשיא. רובי ריבלין מצטייר כאדם חביב והיה יו"ר כנסת לא רע, אך אין מדובר בדמות מופת שתגבש סביבה את כל אזרחי המדינה, בייחוד נוכח דעותיו הפוליטיות הקיצוניות; דליה איציק היא אופורטוניסטית פוליטית שדהרה ממפלגה למפלגה בעקבות הצ'אנס להיבחר, ידידתם של המורשעים בפלילים אהוד אולמרט וחיים רמון; ומאיר שטרית עומד מאחורי המאגר הביומטרי הידוע לשמצה. סיכוייהם של דורנר המשופשפת יותר ושל שכטמן המשופשף פחות נמוכים. חברי הכנסת יתקשו לבחור לתפקיד מישהו שאינו אחד משלהם, וכך הופך מוסד הנשיאות לסידור של שבע שנות נוחות וכיבודים לפוליטיקאי מהדרג השני.
החרפה האמיתית עוד לפנינו. היא תתרחש ביום שלישי הקרוב, כשאזרחי ישראל יצפו ב-120 חברי הכנסת נכנסים אל מאחורי הפרגוד ובוחרים בחשאיות נשיא. רבים מהצופים ישבו מול המסך ויפטירו כמה קללות עסיסיות על אמינותם של הנבחרים ועל הקומבינות שבוודאי הם רוקחים זה עתה. הפוליטיקה הישראלית החבוטה תחטוף את הנוק אאוט האחרון והמכריע, גם אם הוא יהיה מטאפורי. אמנם יש חברי כנסת מצוינים, אמינים וחרוצים, שלא שכחו את שליחותם הציבורית, אך גם האנשים האלו הוכתמו על ידי הפארסה הנשיאותית, שהופכת את כולם לחשודים בשחיתות בעל כורחם, במעין עונש קולקטיבי תודעתי.
המרוץ הלא מכובד לתפקיד שכל מהותו הוא כבוד הוא סיבה נוספת לכך שמוסד הנשיאות צריך לעבור מהעולם, כפי שכבר נכתב כאן בעבר. הנשיא הבא צריך להיות הנשיא האחרון. אם כבר נגזר עלינו התפקיד הבזבזני והמיותר הזה, כדאי לקוות שהנשיא העשירי של מדינת ישראל לא יהיה פוליטיקאי. אחת משתיים: או שהפוליטיקאים יוציאו עצמם לנבצרות זמנית, ויעבירו את הבחירה לידיו של העם, או שישכילו לבחור בדליה דורנר או בדן שכטמן. בשני המקרים הם יוכיחו שביכולתם להתעלות מעל שיקולים קטנוניים ומאינטרסים צרים ולעצור את קריסת מעמדם הציבורי. אם ללמוד מההיסטוריה, למרבה הצער, אין כל סימן שכך יקרה.