יום שלישי. שעת ערב. הטלפון מצלצל בצידו השני של העולם. על הצג מופיע שמו של אחי. בישראל הייתה זו שעת לפנות בוקר. ליבי החסיר פעימה. בקול שבור ומרוסק של נפש מדממת מכאב יניב אמר: "אופק נהרג". זה היה הרגע המר והקשה בחיי.
אופק רוסו, לוחם הקומנדו הימי, נהרג בלילה הראשון של המלחמה. כשבוע וקצת לאחר שחגג את יום הולדתו ה-21. באותה השבת, אופק נשאר בבסיס ככונן. מיד כשהחלו להגיע שברי הידיעות על מה שמתחולל בישובי עוטף עזה, הוזעק ביחד עם קומץ לוחמי קומנדו נוספים ליישובי הקטל. הם נעו מבית לבית, מחדר לחדר, מחצר לחצר. מעטים מול רבים, חילצו משפחות שלמות מצפורני המוות של המרצחים הברבריים. כמלאכים בדמות אדם, כ"עטלף המגיח בעלטה", הגיעו להושיע ולהציל. נשים, זקנים, ילדים. עשרות רבות מהם.
בעיצומן של הקרבות, אופק נזעק לסייע לחייל שנפצע אנושות. תחת מטר אש ובאומץ לב שאין לו שיעור טיפל בלוחם שנפצע אנושות ואף הספיק לדרוש ולהכווין פינוי, עד שהאש השיגהו. גופו שימש כשכפ"ץ לפצוע שבו טיפל. צרור יריות פגע בו. הוא נהרג במקום. מאז אותה בשורת איוב, הכאב אינו מרפה. זהו כאב חד, פיזי ממש. בבטן התחתונה. בחזה. בכל הגוף. המחשבות על מה שאירע, ועל מה שאולי יכל להיות אחרת, אילו רק. ואילו רק. ואילו רק.
רבים כל כך איבדו את יקירהם בשבוע האחרון. המומים וכואבים עד בלי די. לכל אחד מהם, יש את האחד/ים והיחיד/ים שאבד להם. סיפורי גבורה ומופת של לוחמים צעירים שחרפו נפשם. אשר כבני רשף חשו, הרחיקו עוף, להשיב את כבוד האדם. זיו עלומים שנגדע באיבו. צעירים, מלאי חיות, הבטחות שלא מומשו. מותירים תמונות באלבום - עדות נצח למי שהיו ואינם עוד.
עם ישראל חב לצעירים אלו חוב כבד מנשוא. מתוך חברה מפולגת ומשוסעת הם קמו להכות באויב, ולהגן על עמם. מסירות ואומץ לב של לוחמים אל מול חידלון מוחלט של מנהיגים. סיפורי הגבורה והעוז שלהם עוד יסופרו וילמדו. יעטרו גלי עד, ויועברו מדור לדור. מאז התקבלה ההודעה על מותו של אופק, עמנו מתגלה במלוא תפארתו. כה רבים יוצאים מגדרם כדי לסייע ולתמוך. חשים את כאב ההורים והאחות. מושיטים יד חמה. מזילים דמעה. כואבים איתנו. למולם בולטת כל כך העדרותם המוחלטת של חברי הממשלה ונציגיה. דממה. אין קול. אין סימן חיים. ואקום. ריק מוחלט.
זוהי ממשלתנו. אלו הם פניה. הנהגה שאינה ראויה לבניה. אנו רוצים לומר לך אופק עד כמה אתה יקר לנו. כמה הערכנו אותך. כמה אהבנו. עד כמה היית עבורנו מושא להערצה. דמות מופת. היה בך שקט פנימי. חוסן נפשי. צניעות וענווה יוצאי דופן. משמעת עצמית. רצון מפלדה. בגרות. מסירות. טוב-לב, רוך ותום.
חייך היו קצרים כל כך, אך משמעותיים, מלאים, וראויים יותר מחייהם הארוכים והמלאים של רבים. הגשמת חלומות, חיית חיי משמעות, הפכת מגדלור ומודל לחיקוי, ולבסוף - במותך ציווית חיים. שיירת מלאכי שרת מלווה אותך עכשיו לעולמך ביחד עם רעים וחברים, לוחמים כמוך. עם ישראל כולו מרכין ראשו, כואב, מתאבל ומחבק אתכם. אופק שלנו, הכאב קשה מנשוא. לעולם תיוותר המלאך היפה והטהור שלנו. אתה אינך, אבל תמיד תמיד תהיה.
הכותב הוא ד"ר דותן רוסו. דודו של סמ"ר אופק רוסו ז"ל