מדינה נוספת בארצות הברית הצטרפה בחודש האחרון לשורה הולכת ומתארכת של מדינות הבוחרות להתמודד עם הנושא הרגיש והכואב של זכויות חולים הנוטים למות. מדינת ורמונט אישרה החודש את "חוק בחירות סוף החיים", שבמסגרתו תאפשר לרופאים לרשום לחולים תרופה שבעזרתה יוכלו לסיים את חייהם בעצמם.
בישראל החוק אינו מאפשר שום צורה של המתת חסד לחולים או סיוע להתאבדות, וניתן לומר שאף מדובר בטאבו של ממש. גם החוק הקיים כיום - חוק החולה הנוטה למות - לא מקבל את ההתייחסות הראויה, ופעמים רבות רצונותיו האחרונים של החולה, למשל שלא להיות מחובר למכונת הנשמה, אינם זוכים להתייחסות.
חולים הנוטים למות הם קבוצה גדולה וחסרת קול. המאה ה-20 הצטיינה בפריצת דרך בתחום הרפואה, וכתוצאה מכך התארכה משמעותית תוחלת החיים הממוצעת. אבל ישנם שני עניינים שלא הובאו בחשבון. ראשית, התברר כי עם התארכות החיים, הופיעו מחלות שקודם לכן "לא הספיק" האדם לחלות בהן. מעבר לכך, המכשירים החדשים והתרופות שהומצאו מסוגלים להאריך את חיי החולה בלי לרפא או לשפר את מצבו, ולעתים קרובות מלווה הארכה זו בכאב ובסבל גופני ונפשי. למרת זאת, חלק גדול מהרופאים שבוי עדיין בקונספציה המקובלת זה דורות, כי על הרופא להילחם על חיי החולה בכל מחיר, גם אם חייו אינם חיים וגם אם הדבר נוגד לחלוטין את רצונו.
פקידים אטומים, רופאים שאינם מכירים את החוק
בשנים האחרונות, לא עמד נושא אי-הארכת החיים באמצעים מלאכותיים בראש סדר העדיפויות של שרי הבריאות המכהנים, אף שקבוצה גדולה של חולים ובני משפחה עומדים בפני שאלות אלה. חשוב להדגיש כי החוק הישראלי כלל לא עוסק בהמתת חסד, האסורה ביהדות, אלא בבחירתם של חולים סופניים שלא מעוניינים להאריך את סבלם על ידי חיבור למכונות הנשמה, דיאליזה וכיוצב באלה.
מבחינה רשמית, הכירה המדינה בזכותו של אדם להכריע כיצד ייראו ימיו האחרונים, כשחוקקה את "חוק החולה הנוטה למות" מ-2005, המאפשר לאדם לסרב לטיפולים מאריכי חיים. ואולם, למרות שהחוק החשוב חוקק, יישומו עדיין רחוק מלהיות משביע רצון: משרד הבריאות הממונה על יישום החוק לא עשה כמעט דבר כדי ליידע את הציבור בדבר קיומו ודרכי ביצועו, ומלבד פרסום חד-פעמי בחוזר מנכ"ל, לא נעשה דבר כדי להבהיר לרופאים מה מותר ומה אסור, ואין בחוק מערכת של סנקציות המונעת מן הרופאים לעבור עליו. זאת ועוד, כאשר אזרח מעוניין להפעיל את זכותו הנגזרת מהחוק, עליו למלא טופס מסורבל ולקיים פגישה של למעלה משעה עם איש רפואה - דבר אשר אינו נגיש לעתים רבות.
אם לא די בכך, לאחר החתימה, מאופסנים הטפסים במשרד הבריאות ואינם מוזנים לשום מערכת שתוכל לזהותם בבוא העת, כאשר יגיע החולה לבית החולים חלילה. בסופו של יום, זכותו הבסיסית של אדם לסיים את חייו בכבוד נתקלת בסרבול בירוקרטי, בהררי טפסים בלתי מובנים, בפקידים אטומים וברופאים שאינם מכירים את החוק או חוששים מפני תביעות.
שרת הבריאות הנכנסת, יעל גרמן, שהוכיחה בזמן קצר שאינה נרתעת מהתמודדות עם נושאים כבדי משקל כגון הפלרת מים וקנאביס רפואי, יכולה לעשות רבות עבור החולים הסופניים ובני משפחותיהם, הזקוקים לרגישות וחסד בסוף חייהם: החל מחינוך והעלאת מודעות הרופאים לחוק ולחובתם לכבד את בקשות החולה ולמנוע ממנו סבל נוסף; המשך בפישוט תהליך החתימה על טופס משרד הבריאות והטמעת המידע החשוב במערכות בתי החולים, כך שהמדינה אכן תמלא את בקשות אזרחיה; וכלה במתן הכרה לטופס עמותת ליל"ך, עליו כבר חתמו קרוב ל-20 אלף אזרחים המבקשים למות באותה צורה שבה חיו - בכבוד, כאשר הם אלה שמקבלים את ההחלטות לגבי עצמם, גופם ונפשם. מדינת ישראל חייבת להקשיב לקריאתם.
הכותבת היא בינה דיבון, יו"ר עמותת ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il