ישראל מככבת - בסחר ועבדות מודרנית

בין 600 ל-800 אלף בני אדם נסחרים בעולם מידי שנה למטרות עבדות פיזית או מינית – כך עולה מנתונים שפרסם משרד החוץ של ארצות הברית לקראת יום השנה הבינלאומי לציון המאבק בסחר בבני אדם, שחל היום. לפחות 80% מקורבנות הסחר הם נשים. הקורבנות הם אנשים המועברים מארצם למדינה זרה, לאחר שהתפתו בעקבות הבטחה לעבודה רווחית ולכניסה בטוחה למדינה. שם הם מנוצלים באמצעות אלימות, איומים ורמייה.

סחר בנשים למטרות זנות בכפייה הוא אחת הדרכים הנפוצות ביותר של סחר בבני אדם. הביקוש העצום לזנות והלגיטימציה לתעשיית המין מזינים את הסחר. התופעה ממשיכה ומתקיימת כמעט באין מפריע, בשל חולשת רשויות האכיפה, אדישות מערכת המשפט והמודעות הנמוכה לנושא בציבור.

למרבה הבושה, ישראל מככבת במפת העבדות המודרנית העולמית. על פי נתוני משרד המשפטים, בין 2,000 ל-3,000 בני אדם נסחרים מדי שנה בישראל, אחת המדינות עם היקפי הסחר מהגבוהים ביותר בעולם. ארגונים הומניטריים נוקבים באומדנים גבוהים בהרבה.

על אף חומרת התופעה, ישראל קיבלה את הדירוג הנמוך ביותר על מאמציה להאבק בסחר בבני אדם בשנת 2001, ואף אוימה על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית בסנקציות כלכליות.

הנשים הנסחרות מועברות לישראל על ידי סוחרים בעיקר דרך גבול מצרים. עם הגיען נלקחים מהן דרכוניהן, והן נשלחות לדירות נעולות ולבתי זונות השמורים על ידי פושעים, שמאיימים על חייהן וחיי בני משפחותיהן. שם הן נאלצות לעבוד 13 שעות בממוצע ביום על מנת להחזיר את "חובן" לסוכן. הקורבנות נאנסות לעיתים קרובות, ונחשפות לאלימות ולרעב. לעיתים קרובות הן נמכרות במכירות פומביות בין סרסורים. כ-80% מהנשים המועסקות בזנות בישראל הן קורבנות של עבדות מינית.

ויש, כמובן, מי שנהנה מפירות הסחר בנשים. על פי נתונים שהתפרסמו במחקר של רוני אלוני-סדובניק וידידה וולף ממטה המאבק בסחר בנשים, תעשיית המין הישראלית משעבדת אלפי נשים תחת עיניהן הפקוחות למחצה של הרשויות, ומגלגלת על חשבונן לא פחות משמונה מיליארד שקלים בשנה.

לא רק סרסורים ושאר עבריינים נוגסים נתח מההון שמגלגלת תעשיית המין. גם כלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית, העיתונות, נהנה מפירות הסחר בנשים. נתוני המחקר של אלוני-סבודניק ו-וולף מגלים כי תעשיית פרסום הזנות בישראל מגלגלת כ-20 מיליון שקלים בשנה. שלושת העיתונים הגדולים בארץ לבדם משלשלים לקופתם כחמישה מיליון שקלים בשנה.

עצם הפרסום מהווה עבירה על ארבעה סעיפים שונים בחוק: סיוע לסרסרות, סיוע לסחר בנשים, פרסום תועבה והבאת אדם לידי עיסוק בזנות – סעיפים שדינם עד 18 שנות מאסר. למרות פסקי דין בנושא והצעות חקיקה בכנסת, ממשיכים העיתונים להתפרנס מתעשיית הזנות.