עד שנות ה-70 היינו כאומה מאוחדת. בשני העשורים הראשונים למדינה שלטו כאן ערכים פטריוטיים כמו קולקטיב, אחווה הדדית, הרואיות ודמותו של הלוחם היהודי שבא לישראל להקים לו בית. היינו לאות ולמופת לכל העמים: אומה שקמה על רגליה אחרי שואה (אני דור שלישי לניצולי שואה) נוראה והחליטה שלעולם לא עוד.
אלא שאח"כ, בזכות הקדמה הטכנולוגית (בדיוק כשנכנס הווידאו לישראל) החלו ערכים פרו-אמריקאים ובינלאומיים לחדור לישראל: האזרח החל להביט על עצמו כאינדיבידואל, כפרט, כיחיד וכתוצאה מכך הוא יכול לפעול למען הישגיו האישיים. (הסרטים בקולנוע הישראלי הם עדות לשינוי -מהסרט "הוא הלך בשדות" ועד הסרט "כל ממזר מלך").
דווקא בשנים האלה, רצה הגורל, נבחר יצחק רבין לקדנציה הראשונה שלו לראשות הממשלה. כעבור 20 שנים אח"כ - אותם הערכים הם אלה שרצחו אותו: יגאל עמיר, כפרט, לא יכול היה לבצע את פשעו בשנות ה-50 וה-60 למדינה. מי היה מעלה על דל מחשבתו להתנקש בחייו של ראש ממשלה אז? אלא שהתדרדרות החברה בערכיה המוסריים במהלך השנים היא זו שהכשירה את השרץ ונתנה לו לגיטימציה. וזה לא נעצר כאן.
בעידן של היום, של אינטרנט וטלוויזיה רב-ערוצית, הכל שקוף: מעשה הרצח היה קטליזטור שסימן לחברה הערבית היושבת סביבנו, שהעם היהודי כבר לא מה שהיה פעם. את הכביסה המלוכלכת, על כל תחלואיה, מכבסת מדינת ישראל באמצעות התקשורת על גבי המרקע. אויבנו רואים אותנו במחדלינו יום-יום, שעה-שעה. מנהיגי ערב מתעצמים אל מול היחלשותה של החברה הישראלית מבפנים, הם רואים איך מערכת השלטון שלנו נרקבת ומסתאבת ומתפוררת בפרשיות מין ושחיתות. וזה הולך ומסתבך עם השנים ורק ממשיך להתגלגל.
בפעם הראשונה מאז עליית היטלר לשלטון קם מנהיג ערבי וקורא להשמידנו ופועל לשם כך. והעולם שוב שותק. ליישות הציונית, עפ"י אחמדיניג'אד, כבר אין זכות להתקיים. לכן נסראללה (שעוקב אחר שידורינו, קורא את ספרינו ולומד אותנו) העיז לצאת למלחמה בלב שלם ובטוח. הוא ידע מה הוא עושה.
ועכשיו הם גם יודעים שחלק מהעם היהודי היושב בציון מוכן לסלוח ולחנון את רוצח ראש ממשלתו. זה אומר להם דבר אחד: אם שליש מהציבור לא פוסל חנינה לרוצח ראש ממשלתו, אזי לעם היהודי כיום אין דרך, אין עמוד שדרה ואין עתיד. ויש כאלה שיאמרו שאויבנו, הם טיפוסים כאלה שברגע שהם מזהים את חולשתנו הם מייד מחטטים את חרבותיהם.
וכך יוצא שהם פועלים באותה מוטיבציה בה אנו פעלנו בזמן הקמת המדינה. באותן התחבולות. עם אותה יוזמה התקפית ובאותו הדרייב. דמותו של הלוחם היהודי האמיץ כבר אינה עמנו עוד. מעכשיו אמרו: דמותו של הלוחם הערבי האמיץ מודל 2006.איבדנו את כושר ההרתעה (אז מה אם יש לנו 200 פצצות גרעין עפ"י פרסומים זרים? בינתיים זה לא מפחיד אף אחד). יוצא שאותם הערכים ששלטו בנו בתחילת שנותינו כמדינה - עברו שעתוק מדהים והם שולטים בהם כיום- הם מאוחדים למטרה, הם קולקטיב, הם חדורי רצון להצליח והם פועלים לניצחון כאיש אחד. והם רוצים להשמידנו.
מולם אנו ניצבים מפורדים, בודדים, חלשים, אדישים ומיואשים, עם צבא ישן ומסורבל, שוכחים וסולחים לרוצח ראש ממשלה. יש קשר הדוק בין הרצח שגרם לזעזוע עמוק בחברה (אך לא נטמע בה) לבין האדרנלין של אויבנו לקום עלינו ולכלותינו. מי שמנתק את האירועים המדיניים העוברים עלינו כיום מהשינויים הסוציולוגים שעברו על החברה כמוהו כעיוור. וכן, תהיה עוד מלחמה, כואבת יותר ואנחנו נחטוף מכה אנושה יותר. זה ייקרה. אתם יודעים שזה ייקרה. כי זה פשוט מגיע לנו.
יצחק היה מהמתנגדים החריפים לשיטה הכה ישראלית\ שיטת ה"סמוך עליי", וה"יהיה בסדר". הוא נלחם בתופעה הזו, שהרסה כל חלקה טובה בישראל. עם הירצחו, נרצחה גם הלחימה בתופעה. ואז שוב נרדמנו לכמה שנים, ממש כמו במלחמת יום הכיפורים. כי אנחנו חברה כזו שאם אין לנו מנהיג חזק שמעיר אותנו, אנחנו נרדמים. ואנחנו אוהבים לישון .בגלל זה בחרנו באריק כי סמכנו עליו שנישן טוב בלילה, זה הכל. ואז חוטפים לנו חיילים. ואז ישראל יוצאת למלחמה מול ארגון טרור ומפסידה רק בגלל שמישהו אמר "סמוך עליי" וחשב שהימ"חים יתמלאו מעצמם. ואז על אוניית קרב בזמן לחימה לא מפעילים מערכת הגנה, כי מישהו חשב ש"יהיה בסדר" ולא ייקרה כלום. ואז במהלך לחימה מתרחשות אין ספור פאשלות ותקלות ו"ירי הדדי" בין הכוחות בשטח בשל חוסר תיאום. ואז מסוק מתרסק ומודיעים לי שאח של גיסי, אל"מ צביקה לופט, נהרג. וזה הכל מתחיל בתוכנו.
מס' שנים בודדות אחרי הרצח, במערכון של החמישייה הקאמרית, צחק אלינו דמותו של יגאל עמיר ע"י השחקן רמי הויברגר. במונולוג שנון הוא תיאר לנו את החברה הישראלית בעתיד, כשיעניקו לו חנינה והוא ייצא לחופשי: "אתם יודעים שזה ייקרה. עמוק בלב אתם יודעים שאני אצא לחופשי, ואקים משפחה וזה מה שייקרה". מיותר לציין שהתחלחלתי אבל הסכמתי איתו. ידעתי אז שזה ייקרה כי זה חלק מתהליך. הימים האלו הגיעו והם כבר כאן. שליש מהעם בעד לחנון את הרוצח, זה שהרס לנו את החלום. החלום הוא לא השלום, החלום הוא השגרה. לדעת שאפשר לישון בשקט ושמחר בבוקר נקום עם אותו ראש ממשלה. כי ברגע שגם זה כבר נשמט תחת רגלינו, אז מה יש לנו לעשות פה?
והתהליך ממשיך להתגלגל: יגאל עשה בשבוע שעבר את לריסה והם מצפים לילד קטן וחמוד. הרוצח גם זוכה לתמיכה ציבורית שגוברת במהלך השנים יותר ויותר. ומנגד אויבנו מתעצמים. ואנחנו? אדישים ומנוכרים. כל אחד מתעסק בעצמו ודואג לענייניו. החברה הישראלית שסועה וקרועה לאחר המלחמה האחרונה, לא בגלל אוייבנו אלא בגלל מנהיגנו, שהתגלו לנו במלוא ערוותם ובחולשתם. 7% תומכים באולמרט (אני אישית לא מכיר אף אחד כזה היום). זה אומר ש-93% המתנגדים לו יושבים בבית ולא עושים כלום בנושא. אף אחד לא חושב לקיים איזושהי הפגנה גדולה.
במקום אחר בעולם, אחרי מלחמה כזו ועם תוצאות הזויות כאלה, הרחובות היו מלאים. אבל אצלנו? את מי זה מעניין? תן לחיות ותעביר ערוץ בשלט.
בעוד כמה שנים יגאל עמיר ישתחרר, ייבנה לו בית נחמד ויקים לו משפחה לתפארת. יש סיכוי שהוא יהיה שכן של אחד מכם. אנחנו נשכח כמובן ואז אולי מישהו (לאו דווקא ממשפחת עמיר הענפה) יירצח פה עוד איזה ראש ממשלה. ושוב נתייחד, ושוב נבכה, ושוב נזכיר (איך אנחנו אוהבים את זה, אהה?). אח"כ שוב נשכח. LOOP. וזה ייקרה. אתם יודעים שזה ייקרה. כי אין מה לעשות, זה התהליך שעובר על החברה הישראלית. תהליך מתגלגל כזה, כמו "המבצע המתגלגל" האחרון. כוחה של אנרציה שלא ניתן לעצרה. ואף אחד לא יקום ויעשה מעשה. מקסימום ישאיר פה איזה טוקבק.
לפני שמונה שנים הלכתי למשרד הפנים והוספתי את השם "רבין" לשם משפחתי. פעולת ההנצחה הפרטית שלי הייתה שיאו של תהליך פנימי שעבר עליי בזמן שירותי הצבאי. בתהליך הזה, התגלו לי כל תחלואות החברה שעוברות עלינו היום. אלא שאז, כנראה, היו אלה הניצנים. כבר אז ידעתי שיום אחד יישכחו, הכעס על הרוצח יתמתן עם השנים. נשבעתי לעצמי שלכל מקום אליו אפנה, אם בעבודה, בלימודים, או בכל מקום אחר - תמיד יישאלו אותי לפשר השם ואני אצטרך להסביר. בכך אנציח את זכרו כתמרור אזהרה. זו בחירתי. לפחות אני לא מסתפק בטוקבק.
* הכותב אינו קשור קשר משפחתי למשפחת רבין. בעברו היה פעיל בנוער העבודה ויו"ר המועצה הציונית לנוער בחדרה. כיום סטודנט לתקשורת שנה אחרונה במכללת רמת גן.
ב-4.11.95 איבדנו את הדרך
צפריר אלטרמן-רבין
2.11.2006 / 9:38