סופיה מנשה מרימה את הטלפון בדירתה, שממוקמת בקומה השישית בבניין רעוע מול התחנה המרכזית בתל אביב. היא מחייגת לסגן-ניצב מיכה גפני, מפקד יחידה שחר 101 של משמר הגבול. "הלו, מיכה? זו סופיה", היא פותחת את השיחה, "אני צריכה ללכת לאיזה מקום, תוכל לשלוח לי מישהו? אני מאוד מפחדת לרדת במדרגות". "אין שום בעיה", הוא עונה, "אני אברר ואגיד לך מי יגיע אלייך. כל טוב, תרגישי טוב". תוך כמה דקות נשמעת דפיקה בדלת. שוטר מג"ב הגיע ללוות את סופיה במורד חדר המדרגות, לקחתה בניידת לעיסוקיה ולאחר מכן בחזרה לביתה.
לסופיה, אלמנה בת 70, יש סיבה טובה לחשוש. בין אם מסכימים עם מדיניות ההגירה של ישראל ובין אם לאו, למצוקה של תושבי אזור התחנה המרכזית בתל אביב אי אפשר להתכחש. חדר המדרגות בבניין של סופיה ברחוב לוינסקי מצחין. כאן עושים דרי הרחוב הרבים את צרכיהם באין מפריע, וכאן הם גם לנים כשהקור בחוץ עז מדי. הקירות התקלפו כבר מזמן, ולאורכם בולטים חוטי חשמל פיראטיים. ואם כל זה לא מספיק, במבואה החשוכה בכניסה לבניין אירעו כבר כמה ניסיונות תקיפה של נשים.
עוד בוואלה! חדשות:
הפרקליטות קבעה: זקן לא תהיה עדת מדינה ב"הולילנד"
נתניהו על ספינת הנשק: "ניאבק באיראן - וננצח אותה"
היולדת מתה בבית החולים: "לא היו סימנים מקדימים"
"הבניין שלי ממש קטסטרופה, ממש מפחיד פה", מתארת סופיה בדמעות את המצב באזור מגוריה. "אין תשתיות, ופעמיים כמעט תקפו פה נשים. כל הבניין זרים. בקושי חמישה דיירים נשארנו כאן. שעה לפני שמחשיך אני עולה הביתה ולא יורדת. הזרים מסתובבים פה שיכורים, דופקים לי בקיר ועושים רעש. יש פה חמארות (בתי עסק לשתיית אלכוהול, מ.ש) ואני לא יכולה לרדת. מה קרה במדינה שלי שאני לא יכולה להיות חופשייה? אני ממש בגטו פה. לא תיארתי לעצמי שכשאני אהיה זקנה אצטרך להיות סגורה בבית".
בניסיון לתת מענה לתחושת הפחד של התושבים המבוגרים בדרום תל אביב, הוסבה לפני שלושה חודשים יחידה 101 המחוזית של מג"ב באופן בלעדי לאזור. הם מצטרפים לסיירת מג"ב תל אביב שהוצבה באזור לפני שנה בדיוק, במרץ 2013, ופועלת במקום על מנת להעניק תחושת ביטחון לתושבים. ליווי לקניות, לסידורים או סתם ליציאה להתאווררות, הם רק חלק מהשירותים שמספקים אנשי היחידה לקשישות וקשישים עריריים, אשר כמו סופיה, פוחדים להתהלך לבדם ברחוב. "בהתחלה האוכלוסייה המקומית לא כל כך קיבלה אותנו. שאלו מה אנחנו עושים פה", מודה סגן-ניצב גפני, "אבל עכשיו הם אומרים 'הלוואי שלא תלכו'".
לפני כחודש נחשף גפני לראשונה לקשישות ולקשישים, שחלקם מתגוררים בשכונות בדרום תל אביב לאורך מרבית חייהם. "זה היה באחד מימי שישי", הוא משחזר. "סיירתי ברחובות שכונת שפירא וראיתי קשישה שמדדה עם עגלת קניות. עצרתי לידה את הניידת. כל התושבים שהיו מסביב חשבו שבאתי לעצור אותה, ונעמדו בבהלה. אמרתי לה, 'גברת, בואי תעלי לאוטו, אני אסחב לך את הסלים ואקח אותך הביתה'. היא עלתה, וכל הסובבים מחאו כפיים". השמועה על המקרה עשתה לה כנפיים באזור וסוחרים מקומיים החלו להפנות קשישים הזקוקים לעזרה לגפני. גם פעילים חברתיים שעובדים בשכונה שמעו על האירוע וכך נוצר הקשר הראשוני בינם לבין היחידה המשטרתית.
בין הפעילים הללו נמצאת אורלי יוגיר, מייסדת עמותת "המרכז למדיניות הגירה ישראלית". "סופיה הגיעה אלינו כמו תושבים רבים אחרים, שזקוקים לעזרה בתפקודים בסיסיים כמו קניית חלב או הליכה לקופת חולים", היא משחזרת. "יצרנו שיתוף פעולה עם מג"ב, שעושים פה עבודה מבורכת. הקשישים הללו הם הקורבנות של היעדר מדיניות בתחום ההגירה. שלוש דקות מכאן, בשדרות רוטשילד, יש חופש תנועה מוחלט, אבל כאן, בדרום תל אביב, אין חופש תנועה ואין ביטחון אישי".
סופיה מאזינה ליוגיר ומהנהנת לאות הסכמה. בדירה הקטנה שבה אנו יושבים ישנם שני חדרים צפופים, גדושים בחפצים. "אני 35 שנה בדירה הזאת", היא מספרת, "גידלתי כאן שלושה ילדים. פעם הייתי יוצאת בערב לבלות, לטייל, לשבת על שפת הים. היום, כדי ללכת לגינה, אני מתקשרת לשוטרים. בפעם הראשונה שהם באו, אחד מהם שאל, 'איך את חיה פה? למה את לא עוברת?'. לאן אני אלך? למה אני צריכה לסבול? אני תושבת מדינת ישראל, לי אין זכויות בארץ הזאת? הזרים מקבלים יותר זכויות ממני".
"אני מקווה שבעתיד יחזרו לכאן התושבים שעזבו, ונראה את רחוב נווה שאנן כמו בימים היפים שאנחנו זוכרים", אומר גפני. "יש כאן היסטוריה, יש כאן מורשת של אנשים שחיים כאן שנים. אנחנו רוצים לראות אותם לא חוששים להסתובב - וכן יוצאים מהבית. הליוויים האלה הם לא התפקיד של המשטרה, ובכל זאת אנחנו עושים את זה. זה מאוד מרגש, ומחבר את השוטרים למשימה. כשאני רואה קשישה כזאת, כמו סופיה, אני רואה את סבתא שלי".
לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com
