עבור רוב הקוראים מבצע "צוק איתן" הוא עוד מהלך צבאי, סבב נוסף בדואט האלים והבלתי-נגמר בין ישראל לעזה. אלה מאיתנו שלא השתתפו באופן פעיל בלחימה ועקבו אחר המתרחש דרך הרדיו והטלוויזיה, עשויים לראות במבצע סדרת מתח אינטנסיבית: שחקנים מרכזיים, עליות ומורדות, הפתעות וציפייה בכל יום בשעה שמונה בערב מיטב הפרשנים עוברים על המתרחש, מזכירים מה היה בפרק הקודם ובונים את המתח לקראת התפתחות נוספת בעלילה. ואולם, בשביל לקלף את הבימוי התקשורתי מהסיקור האין-סופי, צריך להיות אחד השחקנים הפעילים בסיפור.
בסדיר שירתתי כחובש קרבי והשתתפתי במבצע "חומת מגן" ב-2002. שש שנים לאחר מכן נקראתי למילואים במבצע "עופרת יצוקה", ובמילואים האחרונים הוצבתי כחובש בפלוגת החייאה קדמית של אוגדת עזה. ראיתי גופות ופצועים, אך כל אלה לא הכינו אותי למה שעברתי ב-30 ימי הלחימה של "צוק איתן".
בשבוע שעבר פשטתי את תחפושת המדים וחזרתי להיות אזרח, אבל לא באמת. מקצת מהחובשים בפלוגה לא השתחררו כלל. שנים רבות יחלפו והמון טיפולים יידרשו כדי להשתחרר מהמראות של המבצע, אם בכלל. במלחמה הזו היו רגעים רבים מאוד שלא אשכח, תמונות רבות מדי שנחרטו בזיכרוני.
הלילה הראשון של המבצע הקרקעי עבר בשקט יחסי. עבורי המלחמה החלה בבוקר שלמחרת. הפלוגה הייתה העורף הרפואי של הכוחות הלוחמים בחאן יונס, לכן הופתענו כשהורו לנו לנטוש את הגזרה ולתגבר את הפלוגה בגזרה הצפונית, מול שג'אעיה. "משהו גדול קרה שם", אמרו לנו, "צפי לעשרות נפגעים". היינו אמורים לקבל את הפצועים בנחל עוז, אבל מטח פצמ"רים מדויק הרחיק אותנו לשדה חקלאי שכן. יצאנו מכלי הרכב כדי להכין את המקום לנחיתה של המסוקים ולפתע התגלה לפניי מחזה סוריאליסטי: רעשי מכונות הירייה נשמעו היטב ירי ארטילרי של צה"ל ופגזי טנקים התערבבו באזעקות "צבע אדום" בכל כמה דקות כשברקע ישבו העובדים התאילנדים בערוגות השדה והמשיכו במלאכתם. מדי פעם הם נרתעו מעט מפיצוץ שהתקרב יותר מדי, אך המשיכו לעבור על כל עלה בשדה שעתיד היה להפוך למנחת מסוקים.
מבצע "צוק איתן" - כותרות נוספות:
מישהו הכין את הצבא הזה למלחמה בטרור?
"ייקח חודשים לחדש מלאי התחמושת ויעלה מיליארדים"
בכיר שישב בקבינט: "פועלים רק כשחמאס מכריח אותנו"
שעה וחצי לקח לחלץ את הפצועים מהתופת של שג'אעיה. משהתחילו, זרם החיילים לא פסק. 14 צוותים שעטו לקבל את הפצועים בגדר, אך אנחנו, שהיינו ללא רופא, נותרנו מאחור. בשלב מסוים שמעתי רעש של טנק. אני זוכר את עצמי מציץ מהרכב ונדהם לגלות "אכזרית" (כלי רכב משוריין שנושא גייסות). בתוך המולת הקרב, חילצו כמה לוחמים פצועים אחדים ופשוט דהרו לעבר הגבול תוך כדי שנורו טילים נגד טנקים לעברם.
בדהרה מהקרב לישראל לקחה איתה האכזרית מזכרות בדמות שרידי טבע, עצים וגדר גבול שעיטרו היטב את חזיתה. הרכב נפתח והפצועים החלו לצאת. בתוך דקות שכבו מולנו חמישה חיילים שנפגעו בקרב. כוח הרפואה שלנו הסתכם בי ובשניים נוספים: החובש הגדודי ונהג שניסה להזעיק תגבורת בקשר. אחת הדרכים המהירות של חובש לזהות אם מדובר בפצוע קל או קשה היא הצרחות; פצוע קל צועק, פצוע קשה לא. הסימפוניה של הצרחות הרגיעה אותנו, והמוזיקה הייתה לקונצרט משובח לאוזנינו.
ניגשתי לחייל אדיש שסירב ללוות את חבריו. הרגל שלו הייתה מרוסקת ומופנית כלפי מעלה בזווית לא הגיונית. חסם העורקים שהונח על ירכו הצליח בקושי רב לעצור חלק מהדימום. שמונה דקות לאחר מכן הגיע אלינו הרופא הראשון, דבר שנראה לנו כמו נצח. העלינו את קצין המודיעין שהתעוור ופצוע נוסף, ששבר את עצם הבריח וחלק מהכתף, להאמר ששימש אמבולנס (האמר-בולנס).
לא אשכח את הטיפול בפצועי סיירת מגלן שנפגעו מפיצוץ המרפאה של האו"ם בדרום הרצועה. אחד מהם הגיע לאחר שכבר עבר סוג של ניתוח שטח בשתי ריאותיו. צוות רפואה ניסה לבדוק לו דופק, אבל ללא הצלחה. הפראמדיק שהגיע עמו סירב לוותר. "לא יכול להיות, בדקתי לו לפני דקה. היה לו דופק", התעקש. הצוות הרפואי קרא לרופא והוא בדק שוב. הוא רכן מעליו, מתאמץ לזהות נשימה. לפתע ראיתי שהוא כיסה את עיניו והניח עליו שמיכה. בן 19 עם פנים של ילד, עיניים כחולות, שיער בהיר, יפהפה.
נהרות של דם ילדינו
למרות הכול, אפשר להגיד שהצוות שלנו נחשף לפחות זוועות. היו גם כאלה שזכו לכינוי "צוות מנחוס" - הצוות שעבר את כל האירועים הקשים. ביום השני ללחימה, כשאנחנו עדיין ניסינו להתאושש מ-13 הגופות ועשרות הפצועים מיום קודם, חדרה חוליית מחבלים לעין השלושה, 500 מטר מאיתנו, והרגה חייל וקצין. "צוות מנחוס" הקדים והחליף אותנו חמש דקות לפני תחילת האירוע, וכך מצא את עצמו מטפל בנפגעים תחת אש.
יש גם ריח אחד שלא אשכח לעולם ריחו המתכתי של הדם. בסיום אחד מהימים הקשים שעברו עלינו ניסיתי להירדם בלילה, ללא הצלחה. האירוע נגמר מזמן, אבל הריח עדיין דבק בנחיריי. פקחתי את העיניים ומולי שכב החובש הגדודי של צוות מקביל. כמוני, גם הוא לא הצליח לישון. "הריח", הוא אמר בטון מבין.
הדם השתלב היטב גם בתמונה שלא אצליח למחוק מזיכרוני. "צוות מנחוס" נקרא לפנות את גופותיהם של שלושה חיילים שנהרגו מהתפוצצות הפצמ"ר ליד כיסופים, ופינה אותם עם הפורד-בולנס המקרטע שלו. לאחר מכן הם הגיעו לפלוגה והחלו להכשיר את הרכב לקראת הפינוי הבא. אחד החובשים נכנס עם מגב לרכב והחל לשפוך החוצה את הדם בתנועות מדודות. ניגוב ועוד ניגוב ניגרו נהרות של דם ילדינו מהרכב.
אני מנסה לחזור אחורה ולהבין איך ומתי זרקו אותנו למלחמה הזאת, ואיך באותה מידה של פתאומיות שחררו אותנו וציפו שנחזור לתפקד כרגיל. אני מנסה לאסוף את רסיסי הנורמליות שהתנפצו ב-8 ביולי. בכל יום אני מרכיב פיסה ועוד פיסה מהחיים שהיו לי. לקנות ארון לדירה החדשה, לצאת מהבית עם אשתי כל דבר כזה הוא עוד פיסה של נורמליות שאני מנסה להחזיר לחיי.
זה ידרוש עוד זמן אבל חיי יחזרו למסלולם. לעומתי, יש אנשים שנשארו שם בתופת, ילדים יפים שהלכו להגן על המולדת ונשארו לנצח בחול החם של עזה. כמו רבים אחרים, גם אני חושב שמדובר במלחמת אין ברירה. אך חשוב שנזכור שבצמד המילים "צוק איתן" נשארו 64 ילדים שבקושי הספיקו לחיות, מאות פצועים ואלפי בני אדם שלעולם לא ימצאו את כל פיסות הפאזל של חייהם הקודמים.
לפניות לכתב יאיר אלטמן: talk2yaira@walla.com