למה חברי הכנסת ימשיכו להיות בובות על חוט

הרבה דברים הסעירו השבוע את המערכת הפוליטית: יו"ר הפרלמנט האירופי ואמירתו על הקצאת המים לפלסטינים הוציאה את חברי הכנסת של הבית היהודי משלוותם והביאה למהומה במליאה; כניסתו האפשרית של עוזי לנדאו למרוץ לנשיאות עוררה מתיחות רבה בליכוד-ביתנו; וסיעת העבודה – מאוכזבת מסקר שניבא לה 15 מנדטים – יצאה לערב גיבוש סיעתי במסעדה בירושלים. חלק מאירועים אלה יובאו בהמשך הטור, אבל המשותף לכולם הוא שהם אירועים תקשורתיים במהותם. למרבה הצער, ברוב המקרים מחלוקות, צעקות ודרמות הן מה שמביא את הכנסת לכותרות.

סיעת יחיד - לכל הטורים של עמרי נחמיאס

בתוך כל הרעש הזה נפלה הצעה אחת – לא מהפכנית במיוחד, דרמטית או יוצאת דופן. אבל דווקא הצבעה זו הנציחה את חוסר הרלוונטיות של הכנסת. נהוג לחשוב שחוקים עוברים בכנסת. זה נכון, בערך. האמת היא שהחוקים עוברים בממשלה. הכנסת היא חותמת גומי. וכך עובדת השיטה: בכל יום ראשון נפגש הגוף הסודי הנקרא ועדת השרים לחקיקה. מדובר בוועדה שבה 13 שרים מכל הסיעות החברות הקואליציה. השרים עוברים על כל הצעות החוק שאמורות לעלות להצבעה באותו שבוע. הם דנים, מצביעים ומחליטים אם עמדת הקואליציה תהיה בעד או נגד כל הצעת חוק.

מה שמוחלט בוועדה מחייב את כל חברי הכנסת של הקואליציה, ללא יוצא מן הכלל. הח"כים, לא נעים לומר, הם לא יותר מאשר בובה על חוט בתיאטרון הזה. כמו חפ"שים הם יושבים במזנון כאשר המצליפים הסיעתיים נכנסים וגוררים אותם למליאה כדי להצביע על חוק שאת פרטיו הם לא בהכרח מכירים. ברמה האישית, הם יכולים לתמוך או להתנגד לחוק, אבל זה חסר משמעות. מה שוועדת השרים קובעת ביום ראשון מעצב, אחד לאחד, את מה שיקרה במליאה ביום רביעי. מאז כינונה של ממשלת נתניהו השנייה לפני חמש שנים לא קרה שאפילו חוק אחד (!) עבר בקריאה שנייה ושלישית בניגוד לעמדת הקואליציה. מה שהוועדה קובעת - קורה.

אלא שוועדת השרים היא כאמור גוף סודי. אסור לאיש מלבד השרים ועוזריהם להיכנס לחדר. לישיבות אין תיעוד או פרוטוקול, ולא ניתן לפרסם כיצד כל שר הצביע. אם, למשל, שר מסוים הבטיח לכם לפני הבחירות שיפעל למען תחבורה ציבורית בשבת, או בעד הפרטת חברת חשמל, אבל החליט לעשות בדיוק ההיפך בוועדה ועזר לקבוע שעמדת הממשלה תהיה נגד – ברוב המקרים לא תדעו מזה.

ניצן הורוביץ ממרצ וקבוצה של ח"כים נוספים ביקשו לשנות את זה. אם ממילא גורלן של הצעות החוק מוכרע בממשלה ולא בכנסת, אז לפחות לעשות את זה שקוף. ההצעה שהגישו ביקשה לקבוע כי לישיבות הללו, שמחליפות את הדיון הציבורי הפומבי שאמור להתנהל בכנסת, ייערך פרוטוקול מסודר. כך, ניתן יהיה לדעת למה השרים מורים לחברי הכנסת להצביע בעד או נגד כל הצעת חוק, וכן לתעד מי הצביע בוועדה וכיצד.

כמו כל הצעת חוק, גם ההצעה הזו הגיעה לוועדת השרים לחקיקה, שקבעה – כמה מפתיע – שהעמדה היא נגד. אתמול נפל החוק במליאת הכנסת. מה שהיה מקומם יותר מכל היא התנגדותם של שלושת שרי "יש עתיד" בוועדה: יאיר לפיד, מאיר כהן ויעל גרמן – שיצאה בשעת ההצבעה. בגלל התנגדותם של שרי המפלגה שהבטיחו "פוליטיקה חדשה", ההצעה נפלה.

מ"יש עתיד" נמסר בנוגע לעמדת הסיעה בוועדה: "איננו חושפים את הצבעותיו של השר בוועדת השרים לחקיקה באופן יזום. אנו סבורים כי הפיכת הצבעות השרים בדיוני הוועדה לפומביות תייצר דיונים פופוליסטיים. עמדותינו, הבאות לידי ביטוי במגוון רחב של אפיקים, מובאות ומבוטאות באופן ברור ומדויק גם ללא פרסום פרוטוקולים מהדיונים או הצבעות (שממילא מוצאות את דרכן לתקשורת)". ולמה התשובה הזו כל כך מקוממת? ראשית, כי אם כבר הופכים את הכנסת למיותרת, ואת ההצבעות בה לתיאטרון בובות, אז לפחות שהדיון האמתי, בוועדת השרים, יהיה פתוח לתקשורת. שנית, אם ההצבעות "ממילא מוצאות את דרכן לתקשורת", כדברי התגובה שנמסרה מ"יש עתיד", אז מדוע להתעקש להסתיר?

פרק מוצלח במיוחד נרשם השבוע בטלנובלה הפוליטית הידועה יותר בשם "המרוץ לנשיאות". בעוד סילבן שלום מתחבט ומתלבט, פתח ריבלין מבערים והחתים עוד שני חברי כנסת – השר אורי אריאל מהבית היהודי וסגן השר אופיר אקוניס מהליכוד – על בקשת ההתמודדות שלו. בסך הכול, יש כרגע שישה חותמים לריבלין. בסביבתו של יו"ר הכנסת לשעבר החלו השבוע בבליץ, שכלל גם פגישה בין מקורבו של ריבלין, חיים כץ, לבין ראש הממשלה נתניהו. במסגרת פגישת עבודה שגרתית בין השניים על עניינים מקצועיים עליהם אמון כץ מתוקף תפקידו כיו"ר ועדת הבריאות, עלתה על הפרק גם השאלה אם נתניהו יסכים ליישר את ההדורים עם ריבלין, לעשות סולחה ולהודיע על תמיכה בו לנשיאות. נתניהו לא סיפק תשובה חד-משמעית.

עיתוי השיחה בין כץ לנתניהו לא מקרי. בסביבת ריבלין יודעים כי נתניהו ככל הנראה לא יכריז על תמיכה במועמד, אבל בשום תסריט הוא לא צפוי להודיע על תמיכה בסילבן שלום. לכן, חשבו בסביבת ריבלין שיהיה זה זמן מתאים להעלות את הנושא עכשיו, לפני שמועמד נוסף מצטרף לבורסת השמות המתפקעת במפלגת השלטון. והשם הזה אכן הגיע: בימים האחרונים, על פי דיווח במעריב, החל גם שר התיירות, עוזי לנדאו, "לא לעסוק בזה" – שם הקוד לאדם שבוחן ברצינות כניסה למרוץ.

בישראל-ביתנו לא הכחישו שמועמדותו של לנדאו כמועמד משותף של הליכוד-ביתנו עלתה בשיחה בין נתניהו לליברמן, אך גורמים במערכת הפוליטית העלו אתמול תהייה מעניינת: מה הסיכוי שליברמן, שיצא חבול מהרפתקת האיחוד עם הליכוד ונחל תבוסה צורבת עם העמדתו של משה ליאון כמועמד מטעמו לראשות עיריית ירושלים, ייקח על עצמו שוב קמפיין בעל השלכות מרחיקות לכת כל כך על מעמדו הפוליטי? רק בשבועות האחרונים, עם שובו למשרד החוץ, הוא החל ללקק את הפצעים מהשנה הקשה שעברה עליו. מה הוא צריך את זה?

מצד שני, ליברמן הוא חידה. תמיד הוא ילך על האופציה הפחות צפויה. רק בשבוע שעבר הוא החליט להפתיע במתינות כשהצהיר כי "שלמות העם חשובה משלמות הארץ". ההצהרה הזו הוציאה את השר בנט מהכלים וגררה עימות מתוקשר בין השניים, דבר שהעלה את השאלה השחוקה "האם ליברמן שבר שמאלה?". התשובה היא שליברמן לא הפך לשמאלני היום, כמו שלא היה ברור עד כמה היה ימני אתמול. אצל יו"ר ישראל ביתנו, מה שתמיד עמד בראש סדר העדיפויות הם אינטרסים, ולא אידיאולוגיה. מילה זו מילה? לא בדיוק. כשזה שירת אותו פוליטית, הוא התעמת עם האמריקנים, איים להפציץ את סכר אסואן, וגם הבטיח "חוקי נאמנות-אזרחות". החוקים הללו עשו הרבה רעש, אך לא עברו מעולם בכנסת.

התוצאה הייתה ששר החוץ היה דחוי בארצות הברית וברוב בירות מערב אירופה בקדנציה הקודמת, ותחזק בעיקר את הקשרים עם מולדובה וצ'כיה. בקדנציה השנייה שלו במשרד, הוא החליט לשנות קצת את הטון כדי להטביע חותם משמעותי יותר מאשר בקדנציה הקודמת. בנוסף, בשנה האחרונה השתלט בנט במיומנות רבה על משבצת מנהיג הימין הקשה. לליברמן אין הרבה מה לחפש שם מבחינת קהל בוחרים. אם כבר, הוא יכול לבנות יותר על הקהל החילוני של "יש עתיד", למשל, כפי שבא לידי ביטוי בסקר וואלה! חדשות שפורסם שלשום, שבו גדלו הליכוד וישראל ביתנו על חשבון "יש עתיד".

ראש הממשלה נאם אתמול בכנסת. נושא הדיון היה הגירעון הממשלתי ונטל המסים, אבל נתניהו בחר להקדיש לא פחות משליש מזמן הנאום לתקרית עם יו"ר הפרלמנט האירופי, ולעימות עם חבר הכנסת אחמד טיבי על אמירתו מלפני חודשיים על חיבור כפרים בדואיים למים וחשמל. כשהגיע סוף-סוף לנושא הדיון, בחר ראש הממשלה להתמקד בנתונים המקרו-כלכליים. המילים "עוני" או "פערים חברתיים" לא הוזכרו שם, שלא לדבר על יוקר המחיה או דיור. אתם יודעים, הדברים הקטנים והזניחים האלה שמטרידים את בני האדם שחיים בארץ.

יומיים קודם לכן, בשיא סערת הדסה ושעתיים אחרי דיון טעון וסוער בוועדה לשוויון בנטל, הוא זימן את כלי התקשורת לישיבת הסיעה. אלא שאת ההצהרה שלו הוא בחר להקדיש לאיום האיראני, לדרישה מאבו מאזן להכיר במדינת הלאום של העם היהודי, וגם לספר על סרטון תיירות שבכוונתו לקדם בביקורו הקרוב בארצות הברית. לקריסתו של בית החולים הגדול בירושלים, המפרנס אלפי משפחות, הוא הסכים להתייחס אחרי שהמצלמות יצאו, וגם זה לא באופן יזום אלא רק בתשובה לשאלה של אחד הח"כים.

נתניהו, שלא התראיין לתקשורת בישראל מאז ינואר בשנה שעברה, נמצא בבונקר תקשורתי בקדנציה הנוכחית. לא ברור מדוע בתקופה שבה על פי כל סקר וכל תחזית הוא יישאר ראש הממשלה גם בשנים הקרובות, הוא מסרב לתת לציבור דין וחשבון מינימלי על פעולתו, ומנצל את נאומיו לדון בעיקר בנושא האיראני.

חבר הכנסת יוני שטבון מהבית היהודי, שניהל אתמול את ישיבת המליאה, העיר שוב ושוב לחברת הכנסת "מירה פרנקל" כדי שתפסיק לדבר, אך היא בחרה להתעלם ממנו. יכול להיות שזה קשור בעובדה שקוראים לה רינה?

לפניות לכתב עמרי נחמיאס - omri_n@walla.net.il