הגלויות ששלח הביתה ניצב בדימוס ברטי אוחיון במהלך מלחמת יום הכיפורים היו סטנדרטיות למדי: "שלומי טוב... להתראות בקרוב". אך הגלויה שהתבקש על ידי מפקדיו לשלוח ערב יציאתם לצליחת התעלה נראתה קצת אחרת. "ד"ש לסימו, סילביה, סלומו, ניקול. לסבא וסבתא, לסבתא חמו, לדוד, לבעלה של סילביה והילדים. בקיצור לכולם. אסיים בתקווה, להתראות ובתקווה שיהיה טוב, מתגעגע לראותכם, ברטי". בגלויה זו, הנושאת את התאריך 15 באוקטובר 1973, הלילה הארוך בחייו, כהגדרתו, כתב אוחיון כמי שמבין את היטב המציאות, שממנה עשרות רבות לא שבו.
יומן המלחמה של אוחיון, ששירת בתפקידים בכירים במשטרת ישראל, אך אז היה חייל פשוט שמסתער לפי פקודה, מצליח לספק תמצית מדויקת של המלחמה כולה, שבה יום אחד גדודו גדוד 79 בשריון, חיסל מאות טנקים מצריים וביום למחרת ספג אבדות קשות עד לרגעים שבהם עצם קיומו היה מוטל בספק. "יום קודם השמדנו 200 טנקים מצריים ולמחרת הגדוד שלנו איבד בקרב להערכתי כ-30 אנשים בלילה אחד", נזכר היום אוחיון, שהשתתף בהשתלטות על שטחי החווה הסינית לקראת צליחת התעלה אחד הקרבות הקשים שהתחוללו במלחמה.
במהלך אותה התקופה ניהל אוחיון יומן שבו תיעד את הימים, את הלילות, את ההכנות ליציאה, את התקווה לחזור הביתה, את הקרבות, את חילוצם ואיסופם של פצועים וגופות תחת אש, את חילוקי הדעות ובעצם את כל מה שעובר על חיילים בתופת, כשאין להם איש מלבד עצמם, במלחמה שבה הגבורה האמיתית הייתה בעזרה כמעט עיוורת לחברים. בהמשך שימש היומן בסיס לספרו של אוחיון "נשארנו שם", המתעד את מהלך הקרבות ואת כיבוש החווה הסינית על ידי כוחות השריון, טרם הגעת כוחות הצנחנים למקום. בשנים 2009-2008 חזר אוחיון פעמיים לאזורים שבהם לחם, יחד עם חברי הגדוד שנותרו.
"רבותיי, הלילה אנחנו צולחים את התעלה"
בבוקר ה-15 באוקטובר, קיבל הגדוד משימה שנשמעה לחיילים מופרכת כיבוש אזור החווה הסינית והשתלטות על גשר מצרי כשלב ראשון לקראת צליחת התעלה:
15.10.73
"בבוקרו של יום זה היינו בטוחים שלא יהיה משהו מיוחד אבל המג"ד כינס אותנו והמשפט הראשון שאמר לנו 'רבותיי הלילה אנחנו צולחים את התעלה'. כולם נדהמו כי איך ייתכן? המצרים מחזיקים ב-10 ק"מ מהתעלה והדבר הראשון שיש לעשות הוא להדוף אותם ואח"כ לצלוח. באותו יום התארגנו מבחינת פגזים, שטפנו מקלעים הצטיידנו במים. במזון. הייתה הופעה, ראיתי איך שאנשי המפקדה רחצו חיילים טנקיסיטים. התקלחתי מג'ריקן שהיה בטנק. התגלחתי, הייתה חובה על כל אחד לכתוב מכתב או גלויה הביתה. למען האמת הרבה חששו שלא יחזרו מקרב זה. קנינו בשקם שתייה ומצופים, גמרנו את כל ההכנות... לפני שיצאנו היה מילואימניק שחילק מסטיקים. זאב (מפקד המחלקה זאב מינדז'יגורסקי -ד.ו.פ) אמר לצוות להוציא בקבוקי טמפו ולשתות לחיים ואמר שהוא מקווה שנשתה שוב אחרי הקרב. ראיתי דרך הפריטלסקופ את השמש לפני השקיעה, התפללתי שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאני רואה את השמש".
"המשימה הייתה כזו כפי שהסביר לנו זאב אחרי שחזר מתדרוך: גדוד סיור של מילואימניקים מוביל ראשון, אחריו הגדוד שלנו ובראשו הפלוגה שלנו עד שנגיע למעוז לקקן. משם לנוע צפונה לטהר כ-10 ק"מ ולאפשר לצנחנים ולשריון לפרוץ לצד השני... בשעה 18:00 התחלנו בתנועה לכוון לקקן. כבר באמצע הדרך נתקעו שני טנקים במחפורת בגלל החושך בכל זאת המשכנו לנוע ואחד משני הטנקים התקועים הצטרף אלינו.
"השטח שבאזור לקקן לא הוחזק על ידי המצרים כי זה היה התפר בין הארמיה השנייה לארמיה השלישית שבדרום. הגענו ללקקן חיבור תעלת סואץ ואגם המר הגדול. עד כאן לא נתקלנו והתחלנו בתנועה צפונה כשקנים מכוונים לכל כיוון בכוונה לפרוץ דרך כל הצבא המצרי שהתרכז שם ולגרום לבלבול אצלו. תחילה התחלנו בירי על אנשי חי"ר שבתוך השוחות, גדוד הסיור המצרי כמעט כולו הושמד. המ"פ ישראל אייבר נהרג. טוענים שורה לטנק מצרי בטווח 15 מ' בפקודת טווח קרבי (טווח אפס ד.ו.פ) ומהתפוצצות הטנק המצרי הוא נהרג. בטנק שלי יריתי את הפגז הראשון חלול והקנה התפוצץ ורתע לתוך הקשר.
"אח"כ עברתי לטנק של המ"פ שם היו הלר אלון נהג, רמי גולן מפקד וטען בחור תימני שלא השתלט שם על העסק. יותר מאוחר עבר אלינו זאב וגולן הפך להיות טען-קשר".
"במשך שעתיים חיפשנו פצועים והרוגים"
הקרב החל ועמו ספירת הנפגעים והגופות. בשל פיצוץ הקנה, נאלץ אוחיון לעבור לטנק אחר. "נכנסתי לטנק וראיתי את המ"פ הרוג כשידיו שלובות. ניסינו כל הזמן לפנות אותו אך לא הצלחנו, בסוף פינינו אותו לתוך נגמ"ש. אחרי שישראל נהרג לקח את הפיקוד אשר סידרר ואחרי 5 דקות גם הוא נהרג כשלפני כן נפצע עם פציעה באזור העין. דקות אחרי זה הפלוגה נכנסה למארב נ"ט ומכל הפלוגה (הפלוגה כללה עשרה טנקים - ד.ו.פ) נשאר רק הטנק שלי לשעבר עם הקנה המפוצץ כשבו כל הפצועים ומיותרים (אנשים ללא טנק ד.ו.פ) + הטנק החדש שלי ושנינו הצטרפנו לפלוגה של רמי מתן שמהפלוגה שלו נשארו כארבעה טנקים. בסופו של דבר הגענו לנקודה הסופית ועברנו להגנה היקפית בעיגול וכל הזמן חיכינו שיגיע הבוקר".
בשלב זה הבינו מתן ואוחיון, שגיבבו שיירי פלוגות לכדי פלוגה חדשה, כי פצועים נותרו בשטח והחליטו לחזור אחורה לחלצם, גם אם תחת אש וכך חילצו 11 איש. "טנק נוסף נתקע אחרי שניסה לחלץ נגמ"ש של החוליה שנתקע במחפורת ושניהם נתקעו שם. מנגמ"ש החוליה נהרג אלי מחלב ז"ל הרס"פ שלנו בקמ"ט (קורס מפקדי טנקים ד.ו.פ) + איש חוליה מהקמ"ט משה רובינגר. אח"כ יפתח (יפתח יעקב, מ"מ בגדוד ואחיינו של יצחק רבין ד.ו.פ) וירון פיק ניסו לחלץ פצועים ונפגעו מטנק מצרי. בטנק של יפתח היו הרבה אנשים ופצועים שאסף. ואנחנו במשך שעתיים חיפשנו פצועים והרוגים. חילצנו את ישראל מרדר שנפצע בראשו.
"...פחדתי כי היה רעש פגזים ומקלעים מסביב, הגעתי ליפתח והכרתי אותו וקראתי בשמו והוא הסתכל עליי ולא אמר כלום ואז אמר לי 'עזוב אותי זה לא יעזור' והמשיך 'החובש לא אמר לכם שאני פצוע פה.. כוסאוכתו החובש הזה'. העלינו את יפתח על סל צריח וזאב עודד אותו שיהיה בסדר... בסוף התברר שמהפגיעה בטנק שלו יפתח והחובש עפו לאותה שוחה ויפתח אמר לחובש גש לטנקים ששם ותבקש עזרה. החובש הגיע לטנקים ואחד המפקדים אמר לו גש חזרה מיד נגיע. החובש טעה כנראה בשוחה ונכנס לשוחה עם עוד מצרי. הערבי ירה באקדח ולא פגע".
היום מוסיף אוחיון כי אחרי שהוא ומתן הבינו כי יעקב נשאר בשטח, יצאו לחלצו. "היינו בשטח מצרי וכל מה שרואים זה הרוגים, פצועים וטנקים בוערים", הוא נזכר. "הכל מסביב היה חושך, חוץ מטנקים בוערים, וכדורים שנורו לכל עבר. היה לפניי שטח בנוי, שוחות שבהן שוכבים ישראלים ומצרים, רובם הרוגים. בשלב זה היה צריך למצוא את יפתח, אז הלכתי שפוף משוחה לשוחה ושאלתי בלחש 'אתה יהודי?', עד שראיתי אדם עם פנים שחורות ויד מרוסקת שעונה לי 'כן, אני יהודי, קשה להיות יהודי'. זה היה יפתח".
לאחר שהציל את הטנק הקודם שלו עם חבריו הפצועים, כשפגע ישירות בטנק מצרי שכיוון אליו, המשיך אוחיון. "באותה הגנה היקפית זיהיתי כ-20 חיילים מצרים נעים באטיות, יריתי עליהם במקביל. כל לילה זה העין שלי הייתה צמודה לפריטלסקופ, ואז הגיע הבוקר עם ערפל כבד, וכך בא לסיומו הלילה הארוך ביותר בחיים שלי".
"דיברנו אז על מה המלחמה עשתה לנו, וזו נקודה שאני חושב עליה המון, 40 שנה", אומר היום אוחיון. "עד המלחמה הייתי דתי מאוד, חבשתי כיפה, ציצית והתפללתי שלוש פעמים ביום. ביום שאחרי חדלתי באחת. למרות שבדרך כלל אנשים עושים את הדרך ההפוכה במצבים האלה. ההיבט הנוסף, נשמע כמו קלישאה אבל זה אמיתי לגמרי המלחמה מחדדת אצלך את התפיסה שצריך לנצל כל רגע בחיים. זה השפיע עליי עד כדי כך שאני בגישה שכל שעה שאני לא עושה בה משהו מבוזבזת, ולכן אני גם לא ישן צהריים כעיקרון. זה נתן פרופורציה מסוימת ואני מרגיש שזה הותיר אותי עם איזונים נכונים, עם יכולת הבחנה טובה בין עיקר לטפל וזה הכל מהנקודה ההיא בזמן".
40 שנה למלחמת יום הכיפורים - עוד כותרות:
"אמרתי שתהיה מלחמה קשה": מיומנו של "מר מודיעין"
כך נראתה מלחמת יום הכיפורים ממחלקת המדינה
הסוד נחשף: איש העסקים האיראני שהתריע על המלחמה