המשורר שנסק לגבהים: זוכרים את שלוימיק

לקראת ימי הזיכרון מפיקים בגלי צה"ל תכנית מיוחדת בשם "עוד מעט נהפוך לשיר" - ובה מוזיקאים ידועים מלחינים ומבצעים שירים שכתבו לוחמים שנפלו בקרב. בשנה שעברה נבחר בין היתר שירו של סרן שלמה (שלוימיק) ברילובסקי, "בבוקר", אותו הלחין ושר שלמה גרוניך. כשהתבקשתי באותה הקלטה לתאר את שלוימיק, בחרתי לעשות זאת בארבעה משפטים:

"הוא היה הנער שמטפס על העצים כמה שיותר גבוה,
צולל בים כמה שיותר עמוק,
משחק כדוררגל כמה שיותר מהר,
וכותב שירים כמה שיותר כמוס...".

איבדתי חבר - סיפורים על חברים שנפלו:
החוד, הראשון: ירון אדל על יואן זרביב
היום בו נגמרה האגדה: צח ראוך על ליאור ניב
חבר ומפקד שהראה את הדרך: שלמה קופל על מוטי מדין
גם בנו מת איזה ילד: אלי כהן על דני יפרח

זו הייתה רעות בין שניים שהבדל הגיל בינם תשע שנים. כשפגשתי אותו לראשונה, היינו בבית הוריה של רעייתי, בנתניה. הוא, אז ילד משגע בן 12, ואני - בן קיבוץ, קצין שריון בשירות סדיר, בן 21. זו הייתה הפעם הראשונה שהצטרפתי אל החברה שהיכרתי בשירות הצבאי כדי לפגוש את הוריה - והוא היה שם, אחיה של חברתי (ולא רחק היום שנעשה לגיסי).

למרות פער הגילים וככל שחלף הזמן - התפתח הקשר הזה להיות קשר של חברות שוויונית, מעל ומעבר לקרבה המשפחתית. שלוימיק התברך באישיות עצמאית, אופטימית וחזקה, שגברה על הצבעים הקודרים שאפיינו את האווירה בבית הוריו. כילד נמשך לגבהים, נעלם מהבית וטיפס על העצים גבוה - ובני הבית המבוהלים לא ידעו את נפשם בחפשם אחריו. הוא היה מאוהב בים ובילה בו שעות מרובות, וכשם שנמשך לגבהים בטפסו על העצים - כך נמשך גם למצולות, והרבה לצלול למעמקים לגלות עולמות חדשים.

הוא היה ספורטאי, והצטיין כשחקן בקבוצת הנוער בכדורגל של מכבי נתניה. ועם זאת, בסתר, נחבאה גם נשמה של משורר, ובעזבונו התגלה אוצר של שירים רגישים, כתובים בכישרון. הייתה בו איזו מרדנות ותביעה לעצמאות שלא חיו בשלום עם הנהלים של בית הספר התיכון. הוא עזב את בית הספר, והתכונן לבחינות הבגרות בבית ספר אקסטרני - ועמד בהן בכבוד.

בשלב מסוים התרחש חילוף תפקידים בקשר בינינו - שהתאפיין, עד אז, ביתרון שהיה לי עליו בגיל ובניסיון החיים. בית הספר התיכון הקיבוצי שבו למדתי לא הכין אותנו לבחינות הבגרות, בהנחה שכחברי קיבוץ - עדיף ללמוד נושאים אחרים שנזדקק להם בבגרותנו. אך בגיל 25, עזבנו רעייתי ואני עם בתנו התינוקת את הקיבוץ, במטרה ללמוד באוניברסיטה תיאטרון ותקשורת. לשם כך צריך הייתי לגשת לבחינות הבגרות, ונאלצתי, בתנאים לא תנאים, ללמוד את החומר בכוחות עצמי ולהיבחן. עם כל המקצועות הצלחתי להסתדר, איכשהו, אבל המתמטיקה הפילה אותי לקרשים. שגיתי בכך שניסיתי ללמוד בעל-פה נוסחאות, בלי להתעקש ולהבין את הפרנציפ. זה לא עבד, נכשלתי כישלון חרוץ - וצריך היה להתחיל הכול מהתחלה.

כאן נכנס שלוימיק לתמונה. הוא כבר "היה שם", למד את המתמטיקה לבגרות בכוחות עצמו - והוא לימד אותי בפועל דברים שידעתי לנסח אך לא ידעתי ליישם. הוא הוכיח לי שאפשר להפוך את לימוד המתמטיקה לעונג, אם אתה מתעקש להבין את הפרנציפ ולהתיידד אתו.

ביום הכיפורים של שנת 1973 היה שלוימיק לקראת סיום לימודי כלכלה באוניברסיטה העברית, ונמנה על צעירי האקדמאים במשרד האוצר. את החג עשה עמנו בביתנו, ובאותה שבת בלתי נשכחת נקראנו שנינו, בדחיפות, למלחמה - כקציני שריון במילואים ביחידות נפרדות שלחמו בסיני.

שלוימיק היה מפקד מחלקת טנקים בפלוגה בגדוד 407 בחטיבה 600. הוא השתתף באחד הקרבות הגורליים ביותר בגזרת החווה הסינית בסיני: אותו קרב לילי שבו כוחות שריון וצנחנים מעטים יחסית תקפו מתחם אדיר של הארמיה המצרית השנייה, ובמאבק ההקרבה שלהם איפשרו לכוחות אחרים לעבור בתפר שבין שתי הארמיות המצריות, להקים את הגשרים, לצלוח את התעלה לצדה המערבי, לכתר את הארמיה השלישית ולשנות את פני המלחמה ממפלה לניצחון.

הוא נהרג בקרב הלילה הגורלי ב-16 באוקטובר, אך נחשב ימים רבים לנעדר. החטיבה שבה שירתתי הייתה בין החטיבות שחצו את תעלת סואץ, והתמקמו במצרים באזור קו ה-101 ק"מ מקהיר. תפקידי איפשר לי לנוע באזור הכבוש, ויצאתי לחפש את שלוימיק. התרוצצתי בכל השטח, ובכל מקום שבו חנה כוח שיריון חקרתי, כמוכה תזזית, אם משהו מכיר, יודע, שמע - על שלוימיק? אך העליתי חרס בידי. המערכה בחווה הסינית הייתה כל כך טרופה, מפתיעה, מבולבלת - שנדרש זמן רב כדי להבין את ההתרחשויות ולאתר את הנעדרים.

כשתמו הקרבות בסיני והמצב נרגע, עברתי לשרת במטכ"ל אצל מפקד אגף כוח אדם, האלוף הרצל שפיר, כדי לסייע בנושא הכאוב של הקשר עם משפחות הנעדרים. לא אשכח את אותו היום הנורא שבו הוזמנתי למשרדו של הקצין הממונה על איתור הנעדרים, כדי לזהות את צילום דמותו של רעי וגיסי. כשהיה ברשימת הנעדרים עוד מותר היה לקוות, להיתלות בצילומים מטושטשים של לוחמינו שנפלו בשבי... לא עוד.

עד היום קורה שאני רואה את שלוימיק הולך לו במדרכה שמנגד... אותה בלורית, אותו הילוך - ואני ממהר להשיגו.... ומבחין ששוב טעיתי, רדוף געגועים.

סרן שלמה (שלוימיק) ברילובסקי, קצין שריון בחטיבה 14, נפל בקרב בחווה הסינית שבסיני במלחמת יום הכיפורים, ב-16 באוקטובר 1973. בן 27 היה במותו

אתר לזכרו של שלמה ברילובסקי