לפני כעשור שנים סיפרתי לדודתי - ניצולת שואה ערירית, אז בת 95 ועד סוף ימיה חדה כתער וחכמה להפליא - על ספר שבכוונתי לכתוב, על הנוכחות המוחלטת של השואה בחיינו. "אברהם", היא שאלה אותי עם המבטא הייקי הכבד שלה, "אתה חושב שבעוד מאה שנה מישהו יידע שהייתה שואה?". היא - שחייתה את מרביתה של המאה ה-20, ראתה משמעויות נמחקות, היסטוריות משתנות, אישים עולים ויורדים על במות הפוליטיקה וההיסטוריה - ידעה על מה היא מדברת. מהמרחק של ימי החורף של חייה, היא הבינה טוב מרבים אחרים כי גם השואה וזכרונה אינם חסינים מפני השחיקה והבליה של דברי הימים. כי גם לקשה שבזכרונות יש תאריך תפוגה. זה יופיו של האופי האנושי, יכולת השיכחה, המפנה כל הזמן מקום לאחסונם של זיכרונות חדשים.
שואה, זיכרון, עתיד - עוד מאמרים בפרויקט:
כל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו היה בשואה / פרופ' עופר שיף
ללמד שואה בעוד מאה: לא רק הוראה / רועי פרלשטיין-דביר
מה נשתף בעוד מאה: דור האינטרנט מתעד הכול / דניס ויטצ'בסקי
הזווית הגרמנית: בעוד מאה נכיר יותר טוב את היהודים? / ליסי קאופמן
איך נזכור את השואה בעוד 100 שנה? כל הכתבות בפרויקט
מי יודע מה יקרה מהיום ועד עוד מאה שנים? שלום גדול או מלחמה איומה, גל הגירה גורף או מלחמת אזרחים רוויה בדם. תחייה חברתית או משבר קיומי. הכול, חלק, כלום, משהו אחר? איש לא יידע. דבר אחד ברור: משעמם לא יהיה.
השחיקה במעמדו של יום השואה במתכונתו הנוכחית כבר החלה, ולא רק בגלל "משיכות היתר" שמושכים פוליטיקאים יהודים וישראלים מהחשבון ההיסטורי. אולי עוד לא רואים את זה על פני השטח, אבל מלמטה האדמה רועדת. התאריך הנוכחי של יום השואה נקבע בשל שיקולים פוליטיים-היסטוריים, ביום מרד גטו ורשה. כמו כדי לומר לאומה הישראלית הצעירה: זהו יום המורדים והגיבורים, מורדי תנועות הנוער והתנועות הציוניות. זה לא יום "היהודונים" הנרפים, שנגררו כצאן לטבח.
אסטרטגיית הטראומה
בינתיים, המגזר הציוני שהיה כאן פעם רוב - כבר איבד את מרבית מאחזיו. הרוב המכריע של הציבור החרדי הגדל והולך הרי מעולם לא קיבל את התאריך הציוני השרירותי של יום השואה; מרבית עולי חבר המדינות מציינים את יום הניצחון של הצבא האדום על הצבא הגרמני כיום "הניצחון". מה עמדתם של יהודי אתיופיה אני לא יודע, ואני נפגש עם יותר מדי אנשים שנמאס להם כבר מהמניפולציות הפוליטיות של מנהיגי המדינה שעשו את השואה קרדום לחפור בו - יסוד לאסטרטגיית הטראומה של ישראל.
הכוחות האלה עוד יתעצמו. כמה עשורים אחרי פטירתו העצובה של אחרון הניצולים, ביום שבו נקום בבוקר והשואה כבר לא תהיה חוויה אישית נוראה של עדים החיים בקרבנו, היא תהפוך להיות חלק מגנזך הזכרונות היהודי. ולאלה, לזכרונות היהודים הרעים, יש אגן ניקוז אחד - תשעה באב. חכמי הדורות שעיצבו את מעגל החיים והזמנים היהודי הבינו משהו מאוד בסיסי. אומה שמתכוונת לחיות לנצח לא יכולה להקדיש יותר מדי ימים מיוחדים לכל אירוע משמח או מעציב. כי אם כך תעשה - כל ימינו יהיו ימי זיכרון ואבל. לכן קבעו את תשעה באב כמועד המכיל ומייצג את כל זכרונות הטראומה של קורות ישראל.
אם יום השואה יישאר במתכונתו הנוכחית ובתאריכו הנוכחי, סופו לא להישאר כלל. אין מספיק עומק היסטורי כדי להוסיף עוד מועד ללוח השנה היהודי העמוס ממילא. עם הזמן העובר, הוא יישאר נחלתם של מעטים וזוכרים וזהו. כמו יום ירושלים, שהפך להיות יום חסר חשיבות כמעט עם לידתו הפוליטית. ואם יימשך גם השימוש הציני בזכרון השואה לכל נושא מיקרו-טקטי בחיינו - גם השואה עצמה תישכח, חלילה, מדברי ימי עמנו. לעומת זאת, אם השואה תצטרף לאחר כבוד ליום הזיכרון היהודי הקלאסי, תשעה באב, יחד עם האזכורים, הפיוטים והלחנים המיוחדים לה - מקומה בזכרונו הנצחי של עם הנצח לא ייפקד לעולם.
הכותב, אברהם (אברום) בורג, הוא ח"כ ויו"ר הכנסת לשעבר, מחבר הספר "לנצח את היטלר"