באחד מן הימים בשנת 2008 הגיע אורח מיוחד לארמונו של הוגו צ'אווס. כהרגלו, לבש מנהיג ונצואלה מדי ב' מגוהצים ונעל מגפי צנחנים כשהמתין לפגישה החשובה שעמדה לשנות את פניה של המדינה המרכז-אמריקנית. אך אורחו של צ'אווס לא היה הפעם מנהיג מדינה, אוליגרך רוסי עשיר, איל תקשורת או נסיך סעודי צמא-נפט: הוא היה הבנקאי החזק בעולם, צ'ן יואן, נכדו של אחד ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסינית.
"האורח, שנראה כפוף ומבוגר מגילו (66), שתה תה חרציות ובהה בצ'אווס שישב מעברו השני של השולחן, קירח מטיפולי הכימותרפיה שעבר", סיפרו שני כתבים של סוכנות הידיעות בלומברג בספר שפרסמו לאחרונה. "הוא הושיט לנשיא ונצואלה ספר בן 600 דפים הכולל המלצות כיצד על צ'אווס לנהל, לשלוט, לבנות נמלים, כבישים ומסילות ברזל. צ'ן הלווה לממשלתו של צ'אווס לפחות 40 מיליארד דולר בתוך ארבע שנים, או בערך 1,400 דולר לכל איש, אישה וילד בוונצואלה".
איזה בנקאי בעולם מסוגל להלוות כל כך הרבה כספים לאחד המשטרים הלא יציבים בעולם, ולקבוע עבור נשיא המדינה מה בדיוק עליו לעשות? מתברר שצ'ן יואן יכול, מתוקף תפקידו כיו"ר הבנק לפיתוח סין (CDB), אחד המוסדות החזקים והמשפיעים בעולם, שבתוך עשור הפך לסנדק האחראי לצמיחה הפנימית של סין ולהתרחבות הגלובלית שלה שאינה יודעת שובע.
מאז שהוקם ב-1994, אין כיום אף בנק מתחרה בעולם המדגדג את היקף ההשפעה שצבר ה-CDB ברחבי העולם. אמנם, קיימים לא מעט "בנקים לפיתוח" במדינות שונות, שבמשך שנים רבות מזרימים כספים לפרויקטים פוליטיים, ולתעשיות בסיכון גבוה שאף משקיע פרטי לא יסכים לסכן עבורם את כספו. אך לא קיים מוסד דוגמת ה-CDB, המרכז כל כך הרבה כסף וכוח בידיה של מפלגה פוליטית אחת, המפלגה הקומוניסטית הסינית.
פעולותיו של הבנק בעשור האחרון, שהקנו לו השפעה עצומה, הן במדינות שונות מסביב לעולם והן בתוך סין עצמה, יצרו סביבו ענן של מסתורין וחשאיות. לאחרונה החל הענן להתבהר, כאשר שני כתבי סוכנות הידיעות בלומברג, הנרי סנדרסון ומייק פורסיית', פרסמו בחודש ינואר את ספרם "China Superbank", העוסק ב-CDB. בעקבות פרסום הספר נפתח צוהר למוסד המשמש כחוד החנית הכלכלי של המשטר הסיני ועלו שאלות נוקבות באשר לאינטרסים המניעים את הבנק. המוסד צובר כוח והשפעה באמצעות הזרמת הון עתק לחברות סיניות המשתלטות על תעשיות שלמות ובהשקעות מסיביות במדינות באפריקה, באמריקה - ואולי גם בישראל, אם יקימו לבסוף הסינים את קו הרכבת לאילת.
הגרסה הסינית למשחק מונופול
ביוני 2011 עלה לנאום בכנס בוושינגטון פרנק הוצ'ברג, ראש בנק הייצוא-ייבוא של ארה"ב, ותיאר בעיה שמפריעה לו לישון בלילה: חברת תקשורת סינית, ששמה חואה-וויי. החברה הזו התחילה לייצא מסין לחו"ל רק ב-1996, אבל בשנים המועטות שחלפו היא הצליחה לעקוף את נוקיה וסימנס. בהודו למשל, הגדילה החברה את המכירות בתוך שנה אחת בלבד, מ-50 מיליון דולר ל-2.5 מיליארד דולר.
"כדי לצמוח כך, חברים, צריך יותר מאשר אסטרטגיית שיווק ומכירות מוצלחת", אמר לקהל שהאזין לו. "מה שלא ניתן לראות כשמסתכלים על החברה, זה שהיא מקבלת קו אשראי גדול של 30 מיליארד דולר מה-CDB וזו אחת הסיבות המרכזיות לצמיחתה הדרמטית". מה שהוצ'ברג תיאור הוא תוצאה של מדיניות שהתגבשה בתחילת שנות ה-2000 בסין, כאשר מנהיג סין לשעבר, ג'יאנג דזה-מין, הורה לחברות הסיניות להתפשט לחו"ל. עבור ה-CDB, זרוע הביצוע הפיננסית של המפלגה הקומוניסטית הסינית, זו הייתה קריאת השכמה לפעולה מיידית.
הבנק בנה אסטרטגיית התרחבות והקים צוותי עבודה בחו"ל במדינות שאליהן שאף להיכנס. בסין עצמה, כל אחד מסניפי הבנק קיבל אחריות לאזור אחר בעולם, ממדינות ספציפיות כמו ונצואלה ופרו, ועד לתעשיות שלמות כמו קלינטק (Cleantech ) ותקשורת. בתוך שנים ספורות הורגשה נחת זרועו של הבנק בתעשיית התקשורת העולמית. מאז 2001 כבר הצליח להעמיד הבנק אשראי עצום של 45 מיליארד דולר לשתי חברות תקשורת סיניות. אחת מהן היא חואה-וויי, הנחשבת כיום ליצרנית השנייה בגודלה בעולם לציוד תקשורת לטלפונים אחרי חברת "אריקסון", והחברה השנייה היא ZTE, שגם היא מבססת את מעמדה בשוק זה.
מונופול השמש
פרקטיקה דומה התרחשה בתעשיית ייצור התאים הסולאריים, המתקנים החסכוניים המפיקים אנרגיה מאור השמש. ב-2006 היו רק שתי חברות סיניות ברשימת עשרת יצרני התאים הסולאריים הגדולים בעולם של "בלומברג". אבל אז החליט ה-CDB להזרים כסף לחברות הסיניות, ובתוך ארבע שנים בלבד התמונה השתנתה: ב-2010 כבר היו שש חברות סיניות ברשימה, והיצרנית הגדולה בעולם הפכה להיות חברת "סאן-טק" הסינית.
המהפך הדרמטי הזה התאפשר אך ורק בזכות קו אשראי עצום לחברות הסיניות בסדר גודל של 30 מיליארד דולר, פי שלושה מסך כל ההלוואות שבנקים אחרים העניקו לחברות הזרות בתעשייה הזו. לאחר שהחברות הסיניות קיבלו את הגב הכלכלי הן הורידו מחירים, וכך הוציאו מהמשחק את החברות המתחרות שלא הצליחו לעמוד בתחרות במחירים נמוכים כאלה.
כשהגיע המשבר הכלכלי בשנים 2008-2007, הוא פגע במרבית המוסדות הפיננסיים בעולם, אבל את ה-CDB הוא דווקא חיזק. בעוד שרוב הבנקים בעולם התרכזו במימון הגירעון בטריטוריה שלהם, ה-CDB זיהה הזדמנות לפעול גם בכיוון אחר: הוא התרחב למדינות עם סיכון גבוה באמריקה הלטינית ובאפריקה. באחת העסקאות החשאיות באותה תקופה, הבנק הסיני ניסה להשתלט על חברת הכרייה הבריטית-אוסטרלית "ריו-טינטו", וליצור מונופול במחירי עפרות הברזל בעולם, שסין תלויה בהם להמשך צמיחתה האורבנית.
סין הבינה שכדי לצמוח היא גם צריכה נפט - והרבה נפט. רק בעשור האחרון הוכפלה צריכת הנפט שלה, וכיום היא מייבאת כמעט 50 אחוז מכמות הנפט שהיא זקוקה לו. ההזדמנות הגדולה הגיעה בסוף 2008 כשהתפוצצה בועת הנפט העולמית ומחיר חבית נפט צנח ב-51 אחוזים. מדינות עשירות בנפט כמו ונצואלה חיפשו קונים לסחורתן הזולה, ומי אם לא ה-CDB היה שם בשבילן.
בשונה מחברות ממשלתיות רבות בעולם הרוכשות נפט דרך בורסות הסחורות בשיקגו או בניו יורק, וקונות מחצבים ומתכות בבורסת המתכות בלונדון, ה-CDB ניהל משא ומתן ישירות מול המדינות שמהן הוא רצה לרכוש את הנפט. הוא הציע להן עסקאות של נפט תמורת הלוואות לפיתוח תשתיות ותעשיות במדינתן. כך, הצליח הבנק לשלב לתוך אותה עסקה חברות נפט וקבלנים סינים, שזכו ברוב המכרזים לפיתוח תשתיות במדינות היעד, כמו אפריקה, אמריקה הלטינית ואירופה.
הנוסחה הסודית לצמיחה הסינית
במקביל לזרועות הארוכות ששלח הבנק אל מדינות רבות ברחבי העולם, הוא גם הקפיד להיות שחקן מרכזי במגרש הביתי שלו, בסין. בעשור האחרון החל בתוך סין תהליך אורבניזציה (עיור) קיצוני ששינה את פני המדינה ודחף אותה קדימה להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. מתברר שה-CDB היה הארכיטקט שיצר את התנופה לתהליך המהיר הזה.
האו צ'ינג-גואנג, חקלאי בכפר נידח בפרובינציית שאן-דונג, זוכר את זה היטב. הוא עלה על גג ביתו והשליך בקבוק תבערה לעבר כנופיה של 50 איש שהתקבצה מחוץ לביתו, תוך ידיעה ברורה שלא יצליח לעכב אותם עוד הרבה. מתחת לרגליו עמד מה שנשאר מביתו מתחם בן 639 שנה שהיה שייך לאבות אבותיו, אותו ניסתה הכנופיה להרוס.
הכנופיה ריסקה את הדלתות והחלונות בגרזנים ובאלות. "הם ניהלו משמרות של 24 שעות מסביב לבית", סיפר האו ל"אפוק טיימס" כשתיאר את המצור: "הם זרקו לעברנו אבנים, זיקוקי דינור ובקבוקי תבערה, ושרפו חלק מהמתחם". ההתקפה הסתיימה לבסוף כשהכנופיה ירתה אש חיה לעבר המשפחה ופצעה שניים מהם. "לפני שהרסו את הבית הם שדדו אותו", הוסיף.
בעשור האחרון עשרות מיליוני חקלאים סינים פונו מאדמתם בדרך שקטה או אלימה. חלקם קיבלו תמורתה פיצוי זעום שאינו משתווה לשוויה. על אדמתם קמו בנייני מגורים, רכבות מהירות, קניונים, מתחמי ספורט ואזורי פיתוח. ה-CDB היה זה שהמציא את "המתכון המיוחד" שאיפשר לכל זה לקרות. הרעיון של הבנק היה למצוא דרך שתאפשר לשלטונות ברמה המחוזית לבזבז כספים מעבר למגבלות התקציב שלהם. לשם כך הבנק ייעץ לשלטונות להקים "חברות מימון" מחוזיות שאינן נתונות לפיקוח כלשהו, ודרכן לגייס כספים נוספים להתפתחות האורבנית שלהם. כמתבקש, ה-CDB דאג לתדלק את החברות בכספים הדרושים.
ה-CDB המציא מעין עסקה סיבובית שאפשרה לו להרוויח: הבנק גייס כספים עבור השלטונות המקומיים באמצעות חברות המימון; השלטונות פינו חקלאים מאדמתם ובנו עליה תשתיות ציבוריות, כמו כבישים, שגרמו לעליית מחירי הבתים באותו אזור; עליית מחירי הבתים גרמה לעליית מחירי הקרקעות שפירושן הכנסות נוספות עבור השלטון המקומי. כשיש הכנסות אפשר לבזבז עוד, כלומר לגייס עוד כספים דרך חברות המימון, וה-CDB מרוויח מכך. כך, הפכו חברות המימון שהגה הבנק ל"יד הנעלמה" שמתדלקת את ההשקעות המסיביות בסין, אלה שגורמות לצמיחה המסיבית שלה בעשור האחרון ומרשימות תיירים זרים.
מי משלם על ההרפתקה הגרנדיוזית?
בסופו של יום מישהו תמיד מפסיד. כך קורה גם במסע ההשקעות המסיבי שמנהל ה-CDB, הטומן בחובו מחיר לא פשוט והשלכות מרחיקות לכת, הן לעם הסיני והן לרבים אחרים בעולם. ל-CDB יש מאפיין מיוחד המבדיל אותו משאר הבנקים הסינים: הוא ממומן כמעט כולו באמצעות כספים שהוא לווה, בשונה מהבנקים האחרים הממומנים לרוב באמצעות הציבור הרחב שמפקיד אצלם את כספו.
התמונה המלאה מורכבת מעט יותר. למעשה, ה-CDB לווה את כספיו מיתר הבנקים בסין באמצעות מכירת אגרות חוב, שמלווים לו כספים מתוך חסכונות הציבור הסיני. מנקודת המבט של הבנקים המלווים ל-CDB מדובר בעסקה משתלמת בתשואה גבוהה ובסיכון נמוך, לפי הרגולטור הסיני (שכן האג"ח של CDB נחשבות לממשלתיות בסיכון נמוך). כלומר, הסיכון שהכסף לא יתקבל בחזרה נחשב נמוך מאוד, אפילו אם ה-CDB משתמש בכספים שקיבל כדי לבצע עסקאות בסכומי עתק בסקטורים תעשייתיים לא יציבים, או עם משטרים רעועים כמו זה של צ'אווס המנוח או אקוודור, שיש להם היסטוריה ידועה לשמצה של פשיטות רגל.
מנקודת המבט של העם הסיני, אין לו כמעט ברירה אחרת אלא לחסוך את כספו באותם בנקים, כיוון שהמפלגה הקומוניסטית לא מאפשרת אופציות חיסכון אחרות. תמורת הכספים שהציבור מפקיד בבנקים הוא מקבל ריבית אפסית, אבל הבנקים משתמשים בחסכונותיו של הציבור למימוש השאיפות הגרנדיוזיות של המפלגה הקומוניסטית באמצעות ה-CDB. במשך התהליך הזה נצברים חובות עצומים כיוון שרבות מהעסקאות של ה-CDB מבוצעות בפרויקטים הפסדיים. כיום אפילו הרשויות אינן יודעות כמה חובות קיימים.
לדברי ויקטור שה, מומחה למדע המדינה המתגורר מחוץ לסין, הנוסחה של ה-CDB יצרה גם "מנוע של אי-שוויון" בסין כזה שמנצל את העניים בכפרים ואת החקלאים כדי לייצר הכנסות ממכירת קרקעותיהם; ומעמיד בסיכון את חייהם של מיליוני אנשים כמו החקלאי האו צ'ינג-גואנג, שפונה בכוח מבית אבותיו. הנוסחה שפיתח ה-CDB יצרה פערי שכר גדולים כל כך בסין, עד שהמשטר הפסיק לפרסם את מדד האי-שוויון "ג'יני" המקובל בכל העולם.
בעיות בגזרה הגלובלית
בגזרה הגלובלית, לפעמים נראה שה-CDB עשוי להיות הקורבן של הצלחותיו. דוגמה טובה לכך הוא אותו שוק לייצור תאים סולאריים. לאחר שהבנק מימן את עלייתן והשתלטותן של החברות הסיניות על השוק, והן בתורן מכרו את מוצריהן במחיר הנמוך מעלות הייצור שלהן, החל תהליך שרבים בעולם צפו פשיטת רגל של החברות הסיניות.
מאז תחילת 2010 החברות הסיניות בשוק הזה מפסידות כספים ופושטות רגל בזו אחר זו, כתוצאה מהורדת המחירים שהן הובילו במטרה למוטט את המתחרים. למשל, חברת Yingli הסינית דיווחה ב-2011 על הפסדים של 510 מיליון דולר, ועל הפסדים של 45 מיליון דולר ב-2012, מספרים שהיו ממוטטים כל חברה ספרדית, גרמנית או אמריקנית בשוק הזה. אבל Yingli ממשיכה לקבל חילוץ כספי מה-CDB. הסנונית האחרונה היא "סאן-טק" הסינית, שנחשבה לחזקה ביותר בשוק, עד שהודיעה בחודש מארס על פשיטת רגל. ככל הנראה ה-CDB יבוא גם לעזרתה.
בינתיים, ונצואלה מתמודדת עם חילופי שלטון, והבנק הסיני מנסה להבטיח שהמשטר החדש יכבד את העסקאות שנחתמו מול צ'אווס המנוח, ויעביר לסין נפט בתמורה לפיתוח המדינה על ידי קבלנים סינים.
באפריקה, התנהלות ה-CDB נתונה לפרשנויות שונות, תלוי על איזו מדינה מביטים. מצד אחד נמצאת מדינה כמו אתיופיה, שבה ה-CDB מממן פרויקט גרנדיוזי שהבנק העולמי לא רצה לאשר: הנחת מסילות רכבת לאורך אלפי קילומטרים, שיאפשרו לשנע סחורות מאדיס אבבה לעבר הים ומשם לייצא אותן לעולם. כך יוכלו לצמוח באתיופיה הענייה תעשיות חדשות, כמו עיבוד עור לתעשיית הנעליים והתיקים. בתמורה, כמובן, מקבל הבנק גישה למחצבי המדינה.
מנגד, הבנק פועל במקומות בעייתיים כמו סודן. מאז שממשלת ארה"ב הטילה סנקציות על משטרו של מנהיג המדינה עומר אל-בשיר כיוון שתמך במנהיגי טרור כמו אוסמה בין-לאדן, רוב חברות האנרגיה המערביות מכרו את אחזקתן בשדות הנפט של סודן. אבל חברות סיניות וביניהן ה-CDB דווקא נכנסו לשם. גם צו מעצר בינלאומי שהוציא בית הדין בהאג נגד בשיר בגין אחריות לרצח -300 אלף בני אדם בדארפור וניהול "קמפיין של אונס, רעב והפחדה" נגד 1.5 מיליון פליטים, לא עצר את הבנק שמזרים כספים לחרטום.
"כשהחברות האמריקניות סירבו לעבוד בשדות הנפט, וכאשר הוטלו הגבלות על חברות מערביות הפועלות בסודן, גילינו בסין את השותף האמיתי שלנו", אמר בשיר ב-2011 לסוכנות החדשות הסינית הרשמית "שינחואה".
מפרויקטים באוסטרליה, דרך בוסניה ועד קו הרכבת לאילת, אם יוקם, בכל מקום בעולם שבו חברות סיניות משקיעות, ה-CDB עומד בחזית. ללא מחלקת יחסי ציבור, הבנק מגיב לאט, אם בכלל, לפרסומים על השקעותיו הכבדות במדינות שבהן הכסף מעורב עמוקות בפוליטיקה המקומית. וכך נותר ה-CDB בנק ומוסד פוליטי שנכסיו ימשיכו להיות תעלומה לעולם, והאינטרסים שהוא משרת יעלו עוד לא מעט שאלות.
*הכותב, איל לוינטר, הוא העורך הראשי של המהדורה הישראלית של The Epoch Times, קבוצת תקשורת בינלאומית המוציאה לאור עיתונים, אתרי תוכן ומגזינים ברחבי העולם ומתמחה בסיקור סין ממקורות לא מצונזרים.