לידיעת דחפורי הדיקטטורה: המחאה מתפשטת במהירות - ולא רק בקרב מחנה השינוי

יום שני האחרון היה אחד היפים בדברי ימיה של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה. מאות אלפי ישראלים עזבו הכל ועלו לירושלים. מי ברגל, מי ברכבת, מי בקורקינט או בשיירה, עם דגל ישראל ביד אחת וכרזה מקרטון שצויירה בבוקר במטבח ביד השניה. גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, סבתות וסבים, זו היתה הפגנה שכולה פטריוטיות ישראלית מזוקקת, מרגשת, מלחלחת עיניים שראו כבר הכל. מאות אלפי אנשים עזבו הכל ועמדו שעות בפקקים הלוך, שעות בפקקים חזור, כדי להתייצב לצד הדמוקרטיה שלהם, בשעתה הקשה.

האנרגיה שהתפרצה שם, בדרך לירושלים, גדולה בהרבה מכפי שהוערך תחילה. המחאה הזו לא תתפוגג, לא תוותר ולא תיכנע. היא מתפשטת במהירות ולא רק בקרב הלבבות של מחנה השינוי. זו אינה מחאת בלפור. היא לא מוגבלת לשונאי נתניהו, היא כוללת את אוהבי ישראל. מכל המחנות. יש בה דתיים, יש בה אנשי ימין, יש בה המוני צעירים. המשותף ביניהם פשוט: אין להם ארץ אחרת והם חשים, בכל נימי נפשם, שאם בליץ החקיקה הדורסנית יעבור, ישראל לא תהיה עוד.

יכול להיות שהיום המרהיב הזה מסמן את שעתה היפה האחרונה של ישראל, כפי שהכרנו אותה. סוכני הכאוס שהשתלטו על המדינה ממשיכים לדחוף אותה לעבר הקצה בכל הכוח, בכל התחומים והחזיתות. צמד דחפורי הדיקטטורה, יריב לוין ושמחה רוטמן, לא ממצמצים. המחווה שהציעו השבוע, לנהל דיאלוג בלי תנאים מוקדמים (ובלי להקפיא את החקיקה) היא בגדר חרוזים לאינדיאנים. בינתיים, בתסריט המופרע של מחזה האימים שבו משחקים כולנו, ממשיכים בן-גביר וסמוטריץ' לדחוף אותנו לקצה בתחום המדיני-בטחוני.

בן-גביר, עוד נחזור אליו, החליט שבניגוד לקודמיו הוא לא יתן למשרד לבטחון הפנים לחסל לו את הקריירה. הוא יחסל את הקריירה למשרד לבטחון פנים. מג"ב, שב"ס, משטרה, היזהרו. איתמר הבטיח לטפל בערבים, אבל בינתיים הוא מטפל בעיקר בכם. סמוטריץ', שנראה לפרקים כחיקוי זול של מבוגר אחראי, חזר לעצמו על מלא השבוע כשישב עם ראשי הבנקים ובכירי ההייטק, או להיפך, ואמר להם ש"לא זוכר ששמענו אתכם באוסלו, או בהתנתקות".

בצלאל היקר. ראשית, באוסלו היית בן 13 ובהתנתקות נעצרת כי תכננת להבעיר את נתיבי איילון. באוסלו, עוד לא היה הייטק. אוסלו היה הכנה להייטק. אוסלו איפשר להייטק הישראלי להיוולד ולצמוח. את ראשי הבנקים והמשקיעים לא שמעת מסיבה פשוטה: אוסלו סימן את סופו של החרם הערבי, פתיחת ישראל לשוק העולמי, הגעת עשרות מותגי על בינלאומיים שלא דרכו כאן קודם וזרם אדיר ובלתי נתפס של השקעות בישראל. בהתנתקות, כנ"ל. איש לא איים להוציא את כספו מישראל בגלל שהיא יוצאת מרצועת עזה. איש לא שקל להפסיק להשקיע בישראל בגלל שהיא מפנה ארבעה ישובים זעירים בשומרון. להיפך. מצד שני, היה מי שקרא לבני הנוער מהציונות הדתית לא להתגייס לצה"ל. אתה.

אין ספק שההפיכה המשטרית החפוזה המתרחשת כאן, נעשית בחוסר תום לב. השר אבי דיכטר פלט השבוע, בריאיון לשרון גל, את האמת המדהימה לפיה בליכוד, מפלגת השלטון, לא התקיים שום דיון רציני במה שהם מכנים "הרפורמה המשפטית". שום דיון. כלום. מרגע שהושבעה הממשלה, לקח לשר יריב לוין שישה ימים בלבד כדי להציג את עקרונותיה (החלקיים) של ההפיכה, להתניע את הבולדוזר ולצאת לדרך. את כל זה הוא עשה, כנראה, על דעת עצמו. מפלגת השלטון לא דנה בהפיכה המשטרית הזו בצורה רצינית מעולם. זה לא פחות ממדהים.

לפני הבחירות האחרונות פרסמה דפנה ליאל תדרוך שהעביר עופר גולן, דוברו של נתניהו, לחברי הכנסת של הליכוד: "הי. לגבי מערכת המשפט, בבקשה לתשומת ליבך: כל אחד מבין שהמערכת המשפטית זקוקה לרפורמה, ואנחנו נעשה אותן בשיקול דעת, בהידברות ובאחריות". ובכן, עינינו הרואות. שיקול דעת? אפילו בליכוד לא היה דיון רציני על ה"רפורמה". הידברות? בעיקר בדיחה. אחריות? לנוכח האזהרות מקיר לקיר של כל הכלכלנים הנחשבים בעולם המערבי וכל המשפטנים החשובים בישראל ובעולם, אין לצי הבולדוזרים שדוהר עכשיו אל הגבעה שמץ של אחריות. אחרי הקטסטרופה, הם בטח ינסו לעשות מעשה אמיר אוחנה אחרי אסון מירון ולהצהיר שיש בהם אחריות, אבל אין בהם אשמה.

ואחרי שאמרנו את כל זה, ראשי גוש השינוי, אנשי המחאה ומוביליה, צריכים לתת צ'אנס להידברות. לא, אסור להפסיק כל עוד רוטמן ולוין ממשיכים לדהור קדימה. כן, צריך להושיט יד ולתת הזדמנות למו"מ, אם הם מוכנים להקפיא את כל המהלכים. יאיר לפיד טעה כשדיבר על 60 יום. הוא יודע שזה מספר לא ריאלי. הוא יודע שהסכמה של נתניהו להקפאה של חודשיים תהיה השפלתו לנוכח פני הבייס והקואליציה. אין בזה צורך. זה לא הזמן למשחקי כיפוף ידיים פוליטיים. על הפרק גורלה של המדינה. יותר מדי דברים תלויים על חוט השערה.

אחרי שהאבק יתפזר והעשן יימוג, יזדחלו השורדים מבין ההריסות וינסו להבין מי אשם במה שקרה. האשם יהיה זה שלא הסכים למצות את המאמץ להגיע להסכמה. אפשר להקפיא את החקיקה לשבועיים או שלושה ולפתוח במגעים כנים, אמיתיים ועמוקים בחסות נשיא המדינה. בשבועיים או שלושה ניתן להבין אם יש על מה לדבר, או עם מי לדבר. יש? סבבה, נמשיך את המו"מ. אין? כל צד יחזור לסורו. אלה לחקיקה מזורזת ואלה למחאה עוצמתית. אנחנו חייבים לעצמנו, לילדינו ולמדינתנו את המאמץ הזה. אין צורך להכניס אצבע לעין. יהיה לזה מספיק זמן בהמשך.

בפריפריה של המחנה הממלכתי מסתובב רעיון יצירתי אחר: לא צריך להכריז על עצירה או הקפאה. המבחן יהיה במעשים, לא בדיבורים. אפשר להכנס לחדר המו"מ ולברר אם יש מקום לפשרה. לקיים שיח הוגן, גלוי ואמיתי על קווי המסגרת להסכמה סביב תיקונים במערכת המשפט. להתנהג כאילו אין חקיקה. ברגע שהרפורמה או חלק ממנה יובא להצבעה בקריאה ראשונה, המגעים יופסקו אוטומטית והמחאה תראה את עצמה משוחררת מכבלים כלשהם, עד שתושג הכרעה. בדרך זו, אף צד לא ישפיל את הצד השני. המבחן יהיה בתכל'ס, לא בסיסמאות והצהרות.

לא, אני לא נאיבי. אני יודע לזהות מה קורה כאן. על השאלה האם נתניהו רוכב על הנמר הזה, או שהנמר רוכב עליו, אין כרגע תשובה מסודרת. כשמאזינים לפיו מפיק המרגליות של בנו, מבינים שזה לא נמר. זו גורילה. הדיווחים על משבר גדול ביחסים בין יריב לוין לנתניהו נכונים ואף ממעיטים בעוצמת הדרמה. נתניהו נקלע לאירוע הזה כפי שנקלע לדרמות רבות גדולות בעבר. לא ידע איך הוא נכנס, לא יודע איך ייצא. אין לו תכנית סדורה עם חלופות, תרחישים ודרכי יציאה או הימלטות. הוא סוכן כאוס שמחולל מהומת אדירים גדולה ככל האפשר, בתקווה שיוכל לנצל אותה איכשהו לטובתו. ביד אחת הוא מלבה את האש, ביד השניה מנסה לכבות אותה. בפה אחד (באנגלית) מדבר על דמוקרטיה, הסכמה רחבה וזכויות אדם, בפה המרכזי (עברית) מסית נגד כל מי שלא חושב כמוהו. נתניהו הוא ראש הקנוניה. אנרכיסט. הוא מקווה שככל שיהיה למדינה רע יותר, יהיה לו טוב יותר. הוא מאמין שברגע האמת, על עברי פי-פחת, נתאחד כולנו סביב המנהיג היחיד שיכול להציל אותנו מהאסון: האיש שהוביל אותנו אליו.

חסידיו המשוטים ביותר מנסים עכשיו לשכנע, בעיקר את עצמם, שהוא היה נגד ההתנתקות. הרי כל הרפורמה המשפטית היא בעצם נקמה על ההתנתקות. ועל אוסלו. ועל הסזון. ועל אלטלנה. לא, לא על הגירוש מגוש קטיף הוא נוקם במדינה עכשיו, אלא על הגירוש מבלפור. תזכורת: נתניהו הצביע בעד ההתנתקות. בכל ההצבעות החשובות. הוא ישב שם והכריז "בעד". הסרטונים מפוזרים ברשת. הוא אפילו הצהיר שיצביע בעד ההתנתקות גם ב"משאל מתפקדי הליכוד". בקולו. ואחרי שמתפקדי הליכוד הצביעו נגד, הוא היה היחיד שיכול למנוע את רוע הגזירה. רק לו היתה העוצמה להתייצב מול שרון, להצטרף למורדים ולהפוך את הקערה על פיה. אבל הוא התיישר והסכים ל"פשרת ליבני".

מתי הוא התהפך? כשזה כבר לא שינה כלום. שבוע לפני הביצוע עצמו כשהבין ששרון מתכוון לפצל את הליכוד והוא עלול להישאר בלי מחנה ולהפסיד את המפלגה לעוזי לנדאו. רק אז, כשזה כבר לא שינה דבר, הוא התפטר, ונמלט.

זה מזכיר לכם משהו? בבקשה: ביום רביעי הרסו כוחות הבטחון את הכרם ליד שילה. מי ידע על ההריסה מבעוד מועד? נתניהו. מי אישר אותה בשקט? נתניהו. מי התהפך בשניה האחרונה והורה לעצור את עקירת העצים, ממש עם סיומה? גם נתניהו. כרגיל, ניסה ללכת עם ולהרגיש בלי. לתמוך במהלך ולהתנגד לו, בו זמנית.

באותו יום אישרה הכנסת את ביטול חוק ההתנתקות מצפון השומרון. בלי אישורו של נתניהו, זה לא היה קורה. ומי נעדר מהצבעה עצמה? נתניהו. מי מתפאר בתוצאותיה (בעברית)? גם כן נתניהו. מי יתנער ממנה (באנגלית)? נתניהו. הוא יודע שהאמריקנים מביטים בנעשה בתמהון ופגיעתם תהיה רעה. הוא יודע ששרון הגיע לעסקה עם האמריקנים, על בסיסה קיבל סחורה רבת ערך: הכרה בגושי ההתיישבות, הבטחה להמשך בייצור העמימות הגרעינית, הכרה בהמשך שמירה על היתרון האיכותי וכו'. את הסחורה הזו קיבלנו, את הסחורה שסיפקנו אנחנו לוקחים עכשיו בחזרה. מעניין אם נתניהו יצליח למכור לאמריקנים מה שהוא מצליח למכור לחסידיו המשוטים: התנגדתי להתנתקות! הוריתי לעצור את עקירת הכרם! לא הצבעתי בעד ביטול חוק ההתנתקות. בגדול, הליכוד מובילה עכשיו הפיכה משטרית בתגובה להתנתקות, שגם אותה הובילה הליכוד. אבל השמאלנים אשמים.

השר איתמר בן-גביר בסחרור. אנשים שמכירים אותו סבורים שהוא קורס או שסתם "איבד את זה". נדמה לי שמוקדם מדי להעריך. הסנטימנט שהעלה את בן-גביר לגדולה והפך אותו למנצח הגדול של הבחירות האחרונות היה מוצדק. תחושת אובדן הבטחון האישי של הישראלים אותנטית ונזקקה למענה. בן-גביר, חיית תעמולה ותקשורת משוכללת, סיפק את המענה הזה, בעוד בצד השני מתמקדים בעבודה שקטה (יואב סגלוביץ' ועמר ברלב). הבעיה היא שעכשיו הגיע זמן פירעון הצ'קים שחולקו בשנה וחצי האחרונות. אלא שבמקום פרעון, אנחנו מקבלים פרעות. בן גביר עצמו יהיה בקרוב חדל פרעון.

ספי עובדיה דיווח שלשום שראש השב"כ, רונן בר, הרים לבן גביר טלפון ובו אזהרה שהמשך המדיניות הנוכחית עלול להבעיר את מזרח ירושלים ובעקבותיה את הזירה כולה. בתגובה, שוגר הנשק הלא קונבנציונלי המכונה גם ח"כ אלמוג כהן לטפל בבר ואף הגדיל לעשות וכינה אותו "פקיד".

בר הלבלר היה קצין ולוחם בסיירת מטכ"ל. הוא סידר קלסרים מעבר לקווי האוייב ונטל חלק במבצעים עלומים רבים שלא נדע עליהם לעולם. אחר-כך, בשב"כ, המשיך בר בכל התפקידים המבצעיים הקשים והמסוכנים ביותר, היה לוחם ביחידה המבצעית ובסופו של דבר גם פיקד עליה. הוא, למשל, פיקד על מבצע הריגתם של האחים עוודאללה, הארכי-מחבלים הגדולים בחברון. אחר-כך היה ראש אגף המבצעים בשב"כ, הוביל את המבצע להריגתו של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי והספיק גם לבצע כמה משימות בשירות המוסד. בשלב הזה, כשכולם הבינו שכבר אין לו לאן להתקדם בתחומי הפקידות השונים, מונה לראש השב"כ.

תפקידים של "פקידים" מהסוג של בר, חוץ מלשמור על חייו של אלמוג כהן כדי שיוכל להמשיך להכפיש אותם, הוא לספק לדרג המדיני מודיעין, לתת לו את תמונת המצב והשטח ולהנפיק התראות אסטרטגיות מבעוד מועד. זוהי בדיוק ההתראה שרונן בר העביר לאיתמר בן-גביר השבוע. מהיכרותי את הדרך בה עובד שירות הבטחון הכללי, אני מהמר בוודאות שלא השב"כ הדליף את הסיפור הזה לעובדיה החרוץ. סביר להניח שזה הגיע מכיוונו של נתניהו, שכרגיל מחפש לעצמו אליבי בטרם פורענות. מי יודע, אולי אפילו מכיוונו של גורם פוליטי אחר שמנסה להטריל את בן-גביר, כאילו הוא לא מוטרל מספיק לאחרונה.
בר אינו היחיד. בשבועות האחרונים הפך בן-גביר, שלא בטובתו (וגם לא בטובתנו), למוקד שיחות חירום כמעט בכל ארגוני הבטחון השייכים למשרד לבטחון הפנים, וגם אלה שלא.

הנה, למשל, מה שאומר בכיר בשירות בתי הסוהר למקורביו לאחרונה: "אנחנו במצב חירום. זמן פציעות. אלה הרגעים האחרונים שעוד אפשר להתעשת. אני רואה את המדינה דוהרת לכיוון תאונה קטלנית קשה ואני לא יכול לשתוק. זה יכול להתדרדר עד כדי מלחמה כוללת וזה קורה לפני הרמדאן, באחת השנים היותר מתוחות אי פעם. מה שהשר בן גביר עושה, לא נעשה כאן אף פעם. לא היו דברים כאלה. אין דברים כאלה. הוא לא מקיים הליך קבלת החלטות. הכל נשלף, הכל מאולתר, לא מאזינים לגורמי המקצוע, לא מקיימים דיונים מסודרים, מתעלמים מאזהרות, מעובדות, ממציאות בשטח. לא רואים אף אחד ולא סופרים כלום. לפעמים אני אומר לעצמי יאללה, שחרר, זו האחריות שלו, זו הבעיה שלו, אבל אז אני נזכר שזו המדינה שלנו ואנשים עלולים לאבד את חייהם בגלל החלטות מטורללות".

הבכיר מדבר, בעיקר, על השליפות מהמותן בכל הקשור לאסירים הבטחוניים. מאז ומעולם נחשב הנושא הזה לאחד הנפיצים ביותר בזירה, שני רק להר הבית (לפעמים גם לפניו). בן-גביר הסתער על הנושא הזה בחדווה, בלי להבין שכל החלטה יכולה לפתוח את שערי הגהינום. "כל מה שהוא עושה מוכוון תקשורת", אומר הבכיר, "השיקול היחיד זה איך זה ייתפס בתקשורת, מה יגידו בבייס. אין בדיקה לעומק של ההשלכה, של הסיכונים, של ההשפעות. סוגרים מאפיית פיתות ואז מתברר שזה גורם יותר נזק מתועלת, מקצרים זמן מקלחות בלי לבדוק ולהבין מה קורה. בינתיים, המתח עולה, כבר רואים את הלהבות מתקרבות, אם לפחות היה מדובר בפעולות שיתרמו משהו לבטחון הלאומי או יעניקו משמעות כלשהי".

הבכיר, בשיחה ארוכה וכואבת שקיים השבוע עם אחד ממקורביו, הבהיר: "זה לא פוליטיקה. אין לנו עמדה פוליטית. זה עניין מקצועי. זה חיי אדם. זה סיכונים מול הזדמנויות. סיפור הבטחוניים יכול להפוך כאן את כל התמונה. מעולם לא היה כאן שר בט"פ שקיבל החלטות כאלה בלי להיוועץ בגורמי המקצוע תוך שבירת כל הכללים. אני רואה את התאונה הזו מתרחשת מול העיניים שלי בשידור חי וזו תחושה נוראית, כי אפשר למנוע אותה".

במשטרה המצב לא טוב בהרבה. הזובור שבן-גביר עשה בחמישי שעבר לממ"ז מחוז ירושלים, בגלל הפגנת מחאה מול בית ראש הממשלה, זעזע רבים במשטרה. "על מה?", שאל השבוע אחד הבכירים בארגון (שאינו המפכ"ל), "על מה? ועוד נגד דורון, גולנצ'יק עם סכין בין השיניים, בעל עיטור המופת. איך אתה מרשה לעצמך להתנהג ככה לקצין שנמצא באמצע אירוע ועוד לרוץ מיד לתדרך את התקשורת? מה קורה כאן? בעל הבית השתגע".

השיא הגיע באירוע פינוי הכרם בשילה. בן-גביר, שכמעט התפוצץ, נפל ב-200 קמ"ש על לוחמי מג"ב שביצעו שם את תפקידם והגדיר את תיפקודם באירוע כ"התנהגות אלימה. וקיצונית של שוטרי מג"ב בהנחיית שר הבטחון יואב גלנט". גם כאן, הוכיח בן-גביר שהתאמתו לתפקיד הרגיש בו הוא נושא אינה אידיאלית, בלשון המעטה. לחסל חשבונות פוליטיים עם שר הבטחון זה בסדר. לעשות את זה על גבם של הלוחמים הכי נועזים שיש לנו בשטחים הכי פרועים ומסוכנים שיש כאן, זו הפקרות. מפקד מג"ב, ניצב אמיר כהן, נאלץ להגיב מול דבריו הבוטים של השר הממונה: "לא אאפשר לנהל שיח פוגעני שעלול לפגוע במענה המבצעי והמקצועי שלוחמי החיל נדרשים לו", אמר, "לא אאפשר לאף אחד להפוך את לוחמי משמר הגבול לשק החבטות ולנהל שיח פוגעני העלול לפגוע במענה המבצעי והמקצועי שלוחמי החיל נדרשים לו כבר שבעה עשורים".

אז בטרם יוכתר גם ניצב אמיר כהן לפקיד, או אפילו פקידון, כדאי לאלמוג כהן לדעת שמדובר בלוחם עז נפש משיכון ד' בטבריה, שעבר את התפקידים הכי קשים במג"ב, רובם ביהודה ושומרון, רוב הזמן תחת אש. הוא והאנשים שלו מאפשרים לנו ולמשפחות שלנו לישון כאן בשקט.

מישהו בצמרת ארגוני הבטחון הגדיר השבוע את מהומות בן-גביר כמחלה אוטו-אימונית, כזו שבה המערכת החיסונית של הגוף תוקפת את עצמה. "הוא עוד לא הבין שהוא כבר לא נער הגבעות שמנסה לטרטר את המג"בניקים או עורך הדין של נערי הגבעות שמנסה להתיש את המשטרה. עכשיו הוא המשטרה. הוא מג"ב. הוא זה שצריך לתת ללוחמים האלה גיבוי. שנים הוא חפר לנו על כמה הוא אוהב את לוחמי צה"ל וכמה הוא רוצה שיהיה להם גיבוי. והנה, דקה אחרי שהוא מגיע לתפקיד הכי בכיר במערכת, הוא מתהפך עליהם".

השבוע נדהמו במערכת לגלות שבן-גביר החליט למנוע משב"ס את מאות החיילים שצה"ל העביר לו מדי מחזור. "למשטרה הוא משאיר את החיילים, לשב"ס הוא לקח אותם ככה בבת אחת, בהחלטה נמהרת אחת, בלי לבדוק ובלי לברר ובלי לוודא את התוצאות", אמר גורם בכיר במערכת, "יכול להיות שצריך להגיע למסקנה שזו פעולה בלתי נמנעת", הוסיף הגורם, "אבל צריך במקביל לדאוג לחלופה. עכשיו חסרים בשב"ס 600 תקנים של סוהרים, אין שום אפשרות למלא את התקנים האלה בזמן הקצר שנותר, זה חור ענק באמצע המערכת שאין לו מענה ואף אחד לא יודע מה לעשות איתו. אבל העיקר שיצאה הודעה לתקשורת".

"אנחנו לפני רמדאן", מסכם בכיר אחר במערכת, "זה החודש הכי רגיש ואנחנו באחת השנים הכי רגישות. אי אפשר להאמין שמתקבלת כאן החלטה בעניין האסירים הבטחוניים בלי כינוס קבינט. פשוט אי אפשר להאמין. שהשרים ישמעו לפחות את האזהרות והניתוחים של אנשי המקצוע, שעוסקים בזה עשרות שנים. התחושה היא שאף אחד לא באמת רוצה לדעת מה ההשלכות ומה יכול לקרות. כולם רצים כאחוזי אמוק למטרות לא ברורות, מתדרכים את התקשורת אחד נגד השני ומתעלמים מהכתובות המצטברות על הקיר. זה משחק באש".

בן גביר מסר בתגובה: "יש לגורמי המקצוע ביקורת עלי, כי אני מגיע עם קונספציה אחרת. משהו אחר. הם לא רגילים לזה. הזיזו להם את הגבינה. יש דיונים מקצועיים של שעות. בכל נושא ובכל החלטה. היום, מתשע וחצי בבוקר ל-2 בצהריים ישבנו בבאר שבע, אתמול משמונה בערב עד חצות. אנחנו מנהלים דיונים מקצועיים סביב השעון. מאז כניסתי למשרד ערכתי בסביבות 60 דיונים. אבל אני מודה שאני באמת בא עם ראש אחר וקונספציה אחרת. התפיסה שלי היא שמה שנעשה עד היום לא היה טוב. אני לא מעליב אותם ולא סונט בהם, אבל אומר את האמת. עושים כל השנים את אותו דבר ואותן תגובות, הכל בנאלי ושגרתי וחייבים לחשוב מחוץ לקופסה. אני שומע מהם בשיחות האלה את מילת הקסם המשותפת לכל ארגוני הבטחון: הכלה. הכלה והכלה. בוא נכיל, בוא נחכה, בוא נעשה את הדברים אחר-כך.

"גורמים בשב"ס מציעים לי כל הזמן להקים ועדות. לא היו מספיק ועדות? בוא נעבור את הרמדאן. ואני שואל אותם, תגידו לי, נכון שאמרתם את זה גם ברמדאן הקודם? וגם בזה שלפניו? אז למה הדברים לא משתפרים? המבצע שהמשטרה יצאה אליו ביום ראשון הוא מבצע נרחב. צחקו עלי, אבל יש מספרים. מבחינת הארגונים, זה היה מפתיע. מה פתאום להכנס למזרח העיר ולעשות מבצע? הם רגילים להכיל. אני אומר להם, נגמר זמן ההכלה. הנתונים של המבצע מצויינים, אבל הדרג המקצועי נרתע מהם. הם לא רוצים להכנס לעיסאוויה, לא רוצים להכנס לצור באחר. אני שואל אותם, מה אתם רוצים? הם אומרים מיגוניות. להתמגן. שחררתי לטובת זה כסף, אבל במיגון לא מנצחים. טרור לא מנצחים במגננה, רק במתקפה. כמו כדורגל".

בן-גביר מדגיש כי מדובר במחלוקת עקרונית על תפיסת עולם. הוא נבחר. זו תפיסת העולם שלו. זכותו לנסות אותה. זכותם של גורמי המקצוע להתריע. כמה חבל שנצטרך לחכות לתוצאות, כדי לדעת מי צודק.

ובינתיים, גם ההתראות בעניין הרפורמה המשפטית הגיעו למסה קריטית. חתני פרס נובל, כלכלנים, משפטנים, מנהלי השקעות, חברות דירוג אשראי, סימנים מעידים, מיליארדים שטסים אל מחוץ לישראל, סטראטאפים שבודקים רילוקיישן בעשרות ומאות, הכל ברור ובהיר מול עינינו וזה לא משנה שום דבר לאף אחד. נתניהו מביט ברכבת המפוארת שנבנתה כאן עשרות שנים דוהרת לעבר התהום וסופק כפיים. דוד ביטן אמר אתמול שהמצב והסימנים המעידים בנושא הכלכלי מדאיגים את נתניהו. שמישהו יזכיר לנתניהו שהוא לא אזרח מודאג. הוא ראש הממשלה. זו האחריות שלו. רק שלו. ההסטוריה לא תבזבז זמן על יריב לוין ואפילו לא על שמחה רוטמן. ההסטוריה תתעסק בו. רק בו. ולא רק בגלל שהוא בן של הסטוריון, שבוודאי מתהפך בקברו בחודשים האחרונים.

עוד לא דיברנו על דודי אמסלם ו"נאום הרולקסים" שלו. סוף סוף שבר שתיקה ארוכה וחזר לעצמו, אמסלם. קיבל ג'וב. כלומר קיבל לשכה, משכורת, ראש מטה, נהג, מזכירות, יועצים, פמליה ותקציבים. התפקיד חלול לגמרי, כמובן. מיותר בתכלית. "שר במשרד המשפטים". אנחנו מתקרבים למצב בו בכל משרד ממשלתי, נחוץ יותר או פחות, יכהנו שני שרים במקביל. ממשלה כפולה. אמסלם הבין כנראה שהוא צריך להצדיק את עלות משרדו ויצא לאחת ההתקפות המחליאות, גם בסטנדרטים המפוקפקים שלו, על ציבור ישראלי פטריוטי נאמן, חרוץ, משלם, עובד וכן, גם מפגין. על הדרך הוא ביזה פעם נוספת את יוצאי עדות המזרח (טען שהם עובדים בגינות של האשכנזים), התקרבן בפעם המי-יודע-כמה וטען שהמפגינים הגיעו לירושלים במרצדסים, כשהם עונדים שעוני רולקס על ידיהם.

זה מבחיל. זה מעורר תחושת קבס. זה גם מופרך. ואפילו מגוחך, בעיקר כשמתברר שאמסלם עצמו עונד שעון קארטייה ששווה 25 אלף שקל (האיש היה עסקן שכיר כל חייו, כן?). מספר הגידופים שאמסלם מסוגל להפיק בנאום אחד בכנסת קטן רק במעט ממספר המיליונרים והנהנתנים בממשלה בה הוא מכהן. בעודו מדבר, נצפה השר יצחק גולדקנופף, יהודי ששווה עשרות אם לא מאות מיליונים, בקניות בפראג, כשהוא מוקף תיקי לואי ויטון. תיק מאותו מותג נצפה מוטל על כתפה של אחת ממשתתפות ארוחה חגיגית של משפחות דרעי ונתניהו, לא מזמן, במסעדה בקיסריה. מקום בו מחזיקה משפחת נתניהו את אחד משלושת בתי השרד שלה. וכן הלאה.

את כל זה מאזן שמעון ריקלין, מגדולי הביביסטים, שיצא לאחרונה באמירה תמוהה לפיה צריך לבצע חלוקה מחדש של הכסף הנמצא, לדבריו, בידיהם של אנשים שרובם "מתנגדי ימין". ריקלין עצמו אינו קוטל קנים, שווה לא מעט כסף ונשוי למו"לית אמידה. אז לא, ריקלין הוא לא לנין ואפילו לא מרקס. הוא יותר לכיוון של האחים מרקס. פארודיה.