ספיר נחום, בתם של אבי זריהן מקריית אתא וסולטנה-סוזי מעכו, נולדה ב-23 לאוקטובר, 1999. "במזל עקרב נולדה ועקרב נשארה כל חייה", אומרים נחרצות חברים שלה. היא הייתה הצעירה בין ילדיה של אמה, מאבות שונים, שגילם 22-38. הבכור ויקטור, אחריו יפית, חן, אורי, יוסי-נאור ועדן. שלושת הצעירים בהם ספיר, הם מאותו אבא שמת לפני שנים ממחלה בגיל 34. "אצלי הם כולם שווים", מדגישה סוזי, שיושבת שבעה על בתה ספיר, בת 22 במותה. "אף פעם לא הפליתי ביניהם. את כולם החזקתי ברחם שלי תשעה חודשים. הם כולם הדם שלי".
את הלידה של ספיר זוכרת אמא שלה היטב. "בחמש דקות", היא נזכרת. "הגעתי בערב שבת עם צירים לבית החולים בנהריה עם אמא שלי. אותי הושיבו בחדר המתנה, אותה הריצו למשרד להביא מדבקות. כשהיא חזרה, ספיר כבר הייתה בחוץ. שלושה קילוגרם של יופי. הבטתי בעיניים שלה והייתי מאושרת. כל אמא תזכור את הרגע הזה". עם זאת, היא לא שוכחת את הקשיים שליוו אותה בגידולה של ספיר - באחד מהם היא אף כמעט מתה כשחלתה והחלה לפרכס בחום גבוה, בגיל שלושה חדשים. "רצתי לרב אבוחצירא ובזכותו הרופאים הצילו אותה", אמרה סוזי. את שנותיה הראשונות עשתה ספיר בפעוטון מעון "אמונה" הממלכתי דתי ואחר כך הצטרפה לגן הסמוך לביתה. "תמיד הייתה ילדה פקחית והיא הייתה אומרת דברים שהפתיעו את המבוגרים", משחזרת האם.
עוד בנושא ספיר נחום
החיים בדירה הקטנה והצפופה ברחוב חטיבת גולני בעכו היו קשים. "מתוך התופת היא רצתה להצליח", מספרת חברת המשפחה מרגרט, שגאה לומר שהכירה את ספיר נחום עוד כשהייתה ברחם אמה. "היא הייתה לוחמת גדולה בגוף קטן. היא שרדה את התופת. שרדה דברים שגברים עם הרבה כוח לא היו עומדים בהם והיא התעקשה ורצתה לחיות את החיים וגם הייתה מצליחה אם לא היו לוקחים לה אותם ככה".
האחיות ספיר ועדן הלכו בעקבות האח יוסי, ונשלחו גם הן כמוהו, לפנימיית "בית טוביה" בקיבוץ הרדוף האנתרופוסופי. ספיר הייתה אז בת שש, התחילה את כיתה א', והתחנכה בבית הספר שם כמעט לאורך כל שנות ילדותה ונעוריה - עד כיתה י"א.
"הילדה הזו הייתה אש ולהבה", מספר אדם שהכיר אותה בתקופת ילדותה של נחום מימיה בהרדוף. "ספיר לא הייתה ילדה שאתה יכול לעבור לידה בלי לשים לב. כמה שהייתה כזו פצפונת היא הייתה עם נוכחות בלתי רגילה. חזקה, מדברת, צועקת כשצריך. דעתנית. ואז, בנקודה מסוימת בהתבגרות שלה, לקראת סוף התיכון, כבר אי אפשר היה להחזיק אותה במקום פתוח כזה כמו הבית כאן ונמצאה לה התחנה הבאה. היא הייתה צריכה מקום יותר סגור. מסגרת יותר מחזיקה. כמה נורא זה שסופה לא לגמרי מפתיע. כמה עצוב שכמו שהיא חייה - ככה היא גם כנראה מתה. מצד אחד זה נורא טראגי ומן הצד השני זה כמו סוף שנכתב מראש. היא באמת הלכה על הקצוות מאז שהייתה ילדה קטנה".
אהבתה הגדולה של ספיר לבעלי חיים התפתחה בביתה שבקיבוץ, לצידו פינת חי. היא הכי אהבה את הרכיבה על הסוסים, ואת הטיפול בהם באורווה. "היא הייתה מאד שובבה מלאת אנרגיות ומלאת שמחת חיים שאין דברים כאלה", מספרת חיה שעשוע ששימשה כמדריכה, אם בית ומנהלת בפנימיית טוביה. "זו טרגדיה. היו לה חיים מאד קשים לאורך כל הדרך ועם זאת היא תמיד לקחה את הכול ברוח טובה. תמיד חיובית, תמיד באופטימיות בלתי רגילה".
"היא איבדה סבלנות אלינו" היא מספרת בנימה סלחנית על הרקע לעזיבתה של ספיר את בית טוביה בשלהי גיל ההתבגרות. "החלו חיכוכים על גבולות, על חוקים. לא משהו קונקרטי".
התחנה הבאה בחייה של ספיר הייתה "בית סנונית" של עמותת מלכישוע בקיבוץ כפר רופין - אליה הגיעה אחרי כמה חדשים בהם שהתה שוב בביתה בעכו. "היא היתה מהממת, מלאה שמחת חיים", מספרת המורה למתמטיקה, לילך דמביץ. "הלימודים אצלי היו פחות הצד החזק שלה ולכן במקביל היא עשתה קורס בקונדיטוריה וסיימה אותו עם תעודה עוד כשהייתה אצלנו".
"שתי גומות בלחיים, מסביבן ערמת תלתלים, קצת יותר ממטר וחצי, עיניי שקד חומות וחיוך מבויש מלא סוד", תיארה אותה חן שרי, מנהלת הבית שספדה לספיר בהלווייתה. היא סיפרה שהגיעה לכפר כשהיא רק בת 16 וכבר "מותשת מהתחנות שבדרך אך גאה מדי להראות שהיא זקוקה לעזרה - שולחת חיצים של הגנה ומנסה להדוף כל מי שניסה להתקרב". עם זאת הוסיפה שרי כי ספיר היא גם "מתוקה מדי כדי לא להתאהב בה מייד". היא סיפרה כי כינתה אותה "גויאבה", על שום המתיקות המיוחדת הזו.
"עם הזמן, לאט ובשקט, היא נפתחה כמו פרח יפה, חשפה את ליבה שעוד זכר איך לשמוח, את תשוקתה לחיים והפכה לחברה בחבורה במסע התבגרות משותף", ספדה שרי. "זר לא יבין זאת. את הקסם והמורכבות של קבוצת נערות שגרה יחד בבית ילדים ישן של קיבוץ בקצה הכביש, שם כל אחת במסע שלה וכולן יחד".
היא סיפרה על נסיעות וטיולים באופניים, על רגעי יום יום מצחיקים, על ארוחות משותפות, על ריקודים ופעילויות שונות, וגם - על רגעים של משבר והתפרקות, ריבים ואכזבות תסכול ורצון לזרוק הכול ולעזוב, וכמובן על הקושי בסיום והפרידה ביום המיועד. עד אז, הצליחו בבית סנונית לנתב את האנרגיות לשני הישגים משמעותיים של ספיר: תעודת הקונדיטור וגיוס לצה"ל במחזור אוגוסט 2017.
"המפגש שלי עם ספיר היה מאד חזק", מתארת תיקי ארביב, רכזת תחום שטח בעמותת מלכישוע, הנחשבת לחלוצת יישום השיטה האנגלית-אמריקנית, של יציאה של מטפלים ומטופלים יחד למסעות שטח מאתגרים, לצורך טיפולי ושינוי אישי. "גיליתי פרח. נכון שהיא הייתה עטופה בהמון קוצים אבל כשהיא יצאה אל השטח זה היה כאילו היא יצאה למקום הטבעי שלה. עמדה כצוק איתן במקום שאחרות נופלות. היא הייתה כמו יד ימיני. שום דבר לא היה קשה לה ברמת מסעות ההליכה. היא הייתה מדהימה ביכולות שלה ובהקפדה שלה. אני הייתי אומרת את נהלי הבטיחות של מה מותר ומה אסור, והיא הייתה מקפידה ואף צועקת על הנערות האחרות אם חרגו מהם. הייתה כל כך קשובה וסקרנית".
"במסע למדבר, כשישנים בשטח בתנאים לא תנאים, אני זוכרת אותה לא משדרת שום קושי. דווקא שם, כששומטים לבנות את השטיח של הנוחות מתחת לרגליים, ויש מי שמקטרות ואף 'שוברות כלים' ואומרות 'אני לא הולכת, אתם תעשו מה שאתם רוצים', היא הייתה זאת שלוקחת קבוצה של כמה בנות ומדברת איתן ומדרבנת אותן. היא תמיד הייתה סוג של מנהיגה. לא, היא לא הייתה נערה פשוטה, אבל היו בה חוזקות בלתי רגילות. גם ביום-יום, בתוך הבית. היא הייתה מאוד דעתנית ומאד עקשנית. לא פאריירית, וזה לזכותה ייאמר".
אחרי הכשרה בחוות השומר, שיבץ צה"ל את ספיר נחום בבסיס מחווה אלון של חיל החינוך שם שירתה כאפסנאית. חברה של המשפחה בעכו סיפרה כי ספיר הייתה מאוד גאה לשוב הביתה במדים. היא הוכרה כ"חיילת בודדה" וגרה בדירה ברחוב ז'בוטינסקי בעכו, שם גם הכירה את השכן וולאא ח'לאילה והרומן ביניהם ניצת כשהתבדחה איתו על נפילתו מאופניו לאחר שהתנגש בעמוד. הם התאהבו וההתנגדות של המשפחה הקרובה לא עזרה.
החיילת הקטנטונת בת ה-19 הרתה לעבריין בן ה-31 שאך השתחרר ממאסר של שבע וחצי שנות מאסר בכלא בגין שוד מזויין של בנק דואר. היא התעקשה לסיים שירות צבאי מלא למרות שעת ששוחררה כבר הייתה בחודש החמישי להריונה.
"היא כנראה פחדה" אומר הדודה של ספיר הודיה חן, אצלה היא התגוררה במשך שמונה חדשים אחרי לידת הבת. "זה משהו שהיא הסתירה מאיתנו לצערנו הרב. אותו בכלל לא הייתי רואה. דאגתי שלא יחסר לה דבר. עוד לפני שילדה אספתי לה כל מה שצריך כי ידעתי שאין לה. אספתי בגדים, צעצועים, עריסה, מטרנה. כולם נרתמו לתת".
"הוא סייע לה למצוא את הדירה הקטנה ברחוב הרצל בה התגוררה עד יומה האחרון. את הבן היא ילדה לפני כשנה, אבל הם מעולם לא גרו יחד. על זה שהייתה מאוימת היא לא סיפרה. גם במשטרה לא נרשמו תלונות. הגבר שלה היה ברקע אבל לא בתמונה", היא מוסיפה.
"שמענו שרצה שתקרא לבן עבדאללה", סיפרו שכנות. בינתיים ספיר אספה לדירה כם את הכלב לוקאס, כלב פינצ'ר נכה בתת-תזונה ובמשקל קילו, שבקושי הלך אחרי שאנשים הציקו לו. טרודה בשני ילדים קטנים שנולדו בשנות הקורונה, ללא עבודה, ללא שהאב הכיר בבן, היא חיה על קצבת הביטוח הלאומי. המצוקה הכספית רק החמירה עם לידת הילדים אבל היא הייתה גאה מדי מכדי לקבל, גם בסתר. קרובי משפחה זוכרים איך כעסה בטלפון על מפקדה ביחידה לשעבר, שהתברר לה שהגיע ערב פסח בהיעדרה, והשאיר לה מתנה לחג שכללה סכום כספי מכובד.
"רק כחודש-חודש וחצי לפני שנרצחה התחילה לעבוד בשטראוס במחלבת המעדנים שבאזור התעשיה בר לב ליד כרמיאל", מוסיפה דודתה. "אבל אחרי כשבוע נאלצה להפסיק כי עם שני הילדים בבית השעות לא הסתדרו". עוד הוסיפו במשפחה כי בשנתיים האחרונות הילדים היו כל עולמה. לדבריהם היא הייתה אמא למופת שכל כך דאגה להם.
אל דודתה של ספיר מצטרפות האם סוזי והאחות עדן, המצרות על שלא ניתן להן לראות את הגופה. בנות המשפחה אף נסעו למכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר שברגישות המתבקשת מנע את המפגש עם המראה המחריד של גופה שהייתה מוטלת בשטח, סמוך לכפר אבטין, במשך 12 ימים עד שנמצאה על ידי שוטרים. הזיהוי בוצע במקביל לבדיקת דנ"א שבוצעה בין היתר על פי צילומים מטיפולי השיניים שלה במהלך השירות הצבאי. "אנחנו עוד מחכים לדעת. השבוע הייתה נתיחת הגופה. עוד לא אמרו לנו כלום" הן מספרות.
היחידה המרכזית של מחוז חוף במשטרה עוסקת באינטנסיביות בחקירת הרצח. צו איסור פרסום גורף הוטל על כל פרט מפרטי החקירה. בסוכת האבלים שהוקמה בקומת העמודים של הבניין ברחוב הרצל יש תמימות דעים - "מי שעשה את זה מגיע לו עונש מוות". בן הזוג לשעבר, ח'לאילה, עצור בחשד כי חטף ורצח אותה. אחיו עצור בחשד כי קשר איתו את הקשר לחטיפה ולרצח.
"אלוהים, לו רק ברכת לה חיים", התייפחה הדודה הודיה בהלוויה. היא, סוזי והאחות עדן הן מי שיצטרכו בקרוב מאוד להחליט על משמורת לילדים שנותרו יתומים. "תשמרי מלמעלה על שני הגוזלים שלך", אמרה הודיה. "אנחנו נשתדל לעשות הכול מפה למטה".