דלתות מסתובבות: שיטת האולטימטום שבה לרדוף את בנט מהעבר

מילת הבאזז במערכת הפוליטית בימים אלה היא "אולטימטום". יש לפחות שניים כאלה שממתינים לממשלת בנט-לפיד עם שובם מחופשת הפסח, והיד עוד נטויה. האולטימטום הראשון שייך לח"כ ניר אורבך (ימינה), שבמסגרת האפטר-שוק של פרישת יו"ר הקואליציה עידית סילמן, הציג לראש הממשלה נפתלי בנט שלוש דרישות כתנאי להישארותו בקואליציה: ביטול מתווה מעונות היום, אישורי בנייה בהתנחלויות, וחיבור ההתיישבות הצעירה לחשמל.

האולטימטום של אורבך היה עוד צנוע יחסית לזה שנחת על שולחנם של בנט ושותפו יאיר לפיד השבוע, הפעם על שמה של רע"ם. לפי דיווח של מוחמד מג'אדלה בחדשות 12, לרע"ם יש לפחות חמש דרישות כתנאי לביטול "הקפאת" היחסים עם הקואליציה עליה הכריזה בתגובה לאירועים בהר הבית - בהן התחייבות לשמירה על הסטטוס קוו באל אקצא והתחייבות בכתב על קידום סוגיות שתקועות אצל שרת הפנים איילת שקד.

בתווך, גם סגן השר אביר קארה הציב לבנט ולשר האוצר אביגדור ליברמן שורת דרישות כלכליות במסגרת המאמצים למנוע את התפוררות ימינה ופירור הקואליציה. קארה אומנם לא השתמש מפורשות במילה אולטימטום, אבל כוונתו זהה.

לאף אחד מהאולטימטומים האלה לא נלווה תאריך תפוגה. בחסות חופשת הפסח ופגרת הכנסת, כל האיומים, הדרישות וההתניות פרנסו בעיקר את התקשורת ולא היה להם איך ואיפה להתממש. בנוסף, לא מעט מהסעיפים ברשימות של אורבך, רע"ם וקארה כוללים דרישות סרק, כלומר, כאלה שבכל מקרה הממשלה מתכוונת לקדם. במענה מהיר לדרישה של אורבך, שר האוצר אביגדור ליברמן דחה את יישום מתווה המעונות, אבל גם כך הוא נתקל בקשיים משפטיים; שר הביטחון בני גנץ מתכוון לזמן בקרוב ישיבה לאישור תוכניות בנייה בהתנחלויות, אבל ממתין לרגיעה במתיחות הביטחונית. ללא דד-ליין מוצהר וברור, האולטימטומים שימשו בעיקר לשחרור לחץ פוליטי ולקניית זמן להיערכות וקבלת החלטות.

הרבה יותר קל להציב אולטימטום מאשר לעמוד בו, ומי כמו ראש הממשלה בנט יודע. צחוק הגורל, אם תרצו, הוא שכל האיומים הללו נפלו על שיאן האולטימטומים בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. במשך כמעט עשור, זו הייתה שיטת הפעולה המועדפת על בנט ביחסיו עם בנימין נתניהו. לפעמים זה הצליח, כמו ב-2014, כשאיים לפרוש מהממשלה ובלם שחרור מחבלים, ולפעמים לא, כשבשלהי 2018 דרש לקבל את תיק הביטחון והתקפל לתפארת.

דלתות מסתובבות, עכשיו האולטימטומים מונחים לפתחו, והשמיכה הפוליטית שלו קצרה מלכסות את כולם: בימינה דורשים שהממשלה תפנה ימינה, ברע"ם רוצים הישגים משמעותיים שישקיטו את הרחוב הערבי, והיענות לכל אחד מהם תמשוך את השמיכה מהצד השני ותגרום להם להקצין ולכעוס עוד יותר. גם המתיחות הביטחונית לא מוסיפה רצון טוב לאף אחד מהצדדים, ורק מגבירה את הלחצים האופוזיוניים של הימין ושל הרשימה המשותפת.

צרות מגיעות בצרורות, ולהסלמה הפוליטית נוספה השבוע גם הסלמה מדינית-ביטחונית, ששיבשה את חופשות החג של ראש הממשלה והחליפי והשתלטה על סדר יומם. אבל אחרי החגים מגיע ומבשר על עונת האולטימטום שבנט ולפיד יצטרכו לספק. בעוד כשבועיים הכנסת תשוב מהפגרה עם קואליציה של 60 ח"כים במקרה הטוב, ושל 56 במקרה הרע, אם המשבר עם רע"ם לא יישכך. והאולטימטום הבא עשוי לצוץ עוד קודם לכן, כבר בשבוע הבא.

ביום שני ועדת הכנסת צפויה להתכנס כדי לדון בבקשה של ימינה להכריז על ח"כ עמיחי שיקלי כפורש; בליכוד לוחצים על קארה להוציא לבנט כרטיס צהוב על המהלך, ולאיים שיפרוש מידית אם המהלך לא יוקפא או יתבטל. ולא רק עליו. בכירים בליכוד אומרים שיש צירים פעילים גם עם ח"כים נוספים, בימינה, בתקווה חדשה ואפילו בכחול לבן.

באופוזיציה מפיצים בימים האחרונים אופטימיות יתר וביטחון, ועושים פרומו למהלך קרב ובא "שישמוט את הקרקע" מתחת לרגלי הממשלה סביב הדיון על שיקלי. במקביל, גם בליכוד וגם בציונות הדתית הגישו בקשה ליו"ר הכנסת לכנס את המליאה בפגרה, מכינים את הבמה להתרחשות שיכולה להביא להצבעת בזק על פיזור הכנסת לבחירות. בקואליציה מפקפקים וחושבים שזו בסך הכל לוחמה פסיכולוגית אבל בל נשכח: הם פספסו גם את העריקה של סילמן שיריב לוין וסמוטריץ' תפרו להם מתחת לרדאר.

גם אם ישרדו את השבוע וגם אם יפתרו את המשבר עם רע"ם, הסכנה הגדולה לממשלת בנט-לפיד היא שהאולטימטום יהפוך לשיטת פעולה. עם ריח הבחירות הכבד באוויר, הפיתוי למרוד, לדרוש ולאיים גובר, ולו רק לצרכי מיצוב ויח"צ. בין רע"ם לימינה, הקואליציה גם כך כבר מתנדנדת, ועוד אולטימטום עלול להיות אחד יותר מדי.