תמונת הניצחון הסורית: כיבוש החרמון כפי שלא נראה בעבר

בזיכרון הישראלי כיבוש מוצב החרמון בידי צבא סוריה, בשעות הראשונות של מלחמת יום כיפור, הוא אחד האירועים הטראומטיים והכואבים ביותר מאותה מלחמה שהותירה צלקות עמוקות. למרות שכוחות צה"ל הצליחו בהמשך המלחמה לכבוש מחדש את המוצב החשוב ולהשיבו לשליטת ישראל, ולמרות שצה"ל כבר היה במרחק נסיעה קצרה לדמשק, הרי שכיבוש החרמון בידי הקומנדו הסורי נותר בזכרון של מדינת האויב כהישג צבאי משמעותי.

מנפילת מוצב החרמון בישראל זכורות בעיקר תמונות חיילי צה"ל שנפלו בשבי הסורי. כעת, כמעט 50 שנה אחרי אותו קרב, הצליח יוני דינור, אזרח ישראלי, ליצור קשר עם צלם סורי וקיבל מידיו את התמונות הראשונות שצילמו הסורים מיד אחרי כיבוש המוצב.

דינור הוא מדריך טיולים. המשבר העמוק שפקד את ענף התיירות מצא אותו עם הרבה זמן פנוי. חלק מהזמן הזה הוא מקדיש לתחביבו - שיטוט ברחבי רשתות חברתיות ויצירת קשר עם אזרחים במדינות השכנות. בעבר למד לימודי מזרח תיכון ובמשך השנים למד ערבית בכוחות עצמו, ברמה שבה הוא יכול להתכתב בשפה.

לדבריו, "קל לי יותר ליצור קשר עם אזרחים מצרים. במהלך הזמן הציגו לי מצרים שהשתתפו במלחמת יום כיפור פריטים ישראלים שהם לקחו איתם אחרי המלחמה". לאחרונה הצליח ליצור קשר גם עם אזרחים סורים. דינור סיפר כי "סוריה של היום, אחרי המלחמה שהיתה שם, היא לא סוריה שהכרנו. יש רבים שברחו מסוריה ויש כאלה שגרים באיזורים שבהם השילטון של הנשיא אסד חלש. הם לא הפכו לאוהדי ישראל, אבל ניתן להיות עם חלקם בקשר".

במסגרת אותם מסעות וירטואליים התכתב, למשל, עם מישהו שהיה טייס בחיל האויר הסורי ושנפל בשבי הישראלי. קשר אחר שיצר היה עם קולנוען סורי. במהלך ההתכתבויות איתו גילה כי אותו סורי היה בין הצלמים הראשונים שהגיעו לחרמון אחרי שנכבש בידי הצבא הסורי וצילם במקום במצלמת פילם עבור הטלויזיה הסורית. איתו היה גם צלם סטילס שנשלח על ידי השלטונות. חלק מאותן תמונות הגיעו לידיו של דינור. לדברי דינור "אלו צילומים לא מוכרים וזה מעניין לראות אותם. זה משלים את התמונה ומראה לנו זוית שלא הכרנו".

אותו צלם סורי כתב לדינור כי "שנים רבות חלפו מאז 'מלחמת תשרין'. זכרונותיה חרוטים בליבי. היה לי הכבוד להשתתף בתיעוד קרב החרמון והשתלטות כוחותינו המיוחדים על מוצב החרמון, לצורך הצגתם על מסכי הטלוויזיה הסורית. האויב הציוני הודה בנפילת המוצב רק לאחר שמה שצילמתי שודר בטלוויזיה. החומרים שצילמתי מוצגים עד היום בכל מיני אירועים לאומיים. נעשה בהם שימוש בעשרות סרטים סורים, ערבים ובכל העולם. לא ניתן לי קרדיט ברבים מהסרטים האלה. כמה צלמים סורים ניצלו את העובדה שהייתי תשעה חודשים בחלב בקורס קצינים לאחר המלחמה כדי לקחת קרדיט שלא הגיע להם על הצילומים ההיסטוריים. כעת אני רוצה לעשות סדר בעניין".

בהמשך הוא מתאר את מה שהוביל אותו לצלם בחרמון: "לאחר שכוחותינו כבשו את מוצב החרמון ביום המלחמה הראשון, החליט הפיקוד העליון לשלוח צוות צילום שינציח את ההישג ויצלם באופן רשמי את הנפת הדגל הערבי על ראש המוצב. צירפו אלי שני צלמים וביום הרביעי לקרבות כבר היינו מוכנים ליציאה. ביום החמישי לקרבות יצאנו מדמשק ברכב צבאי שהביא אותנו למזרח העיירה ח'דר. ומשם בסביבות 11:00 יצאנו רגלית בליווי חוליית אבטחה בפיקוד סגן משנה פוואז ח'דוג'. טיפסנו אל המוצב מצידו הדרומי ועל כן היינו חשופים לשטח האויב. הותקפנו על ידי מטוסי האויב מה שהוביל לפציעתו של ח'דוג' ועוד מספר חיילים שהתפנו לאחור. כך שהפיקוד על חוליית הליווי עבר לסמל ראשון בהג'ת יאסין שהוביל אותנו עד המוצב אליו הגענו לפנות ערב".

"הגענו אל צידו המערבי של המוצב בין הערביים. מפקד כוח הפשיטה על המוצב מחמד אלח'יר קרא בקשר לסגן ווליד תאמר שיגש להביא אותנו ויגיע אליו כי יש מה לעשות. כשהגענו לכניסה למוצב אמרו לנו שנישן הלילה במבואה שלו ולא ניכנס עמוק לתוכו מכיוון שהוא אינו מטוהר עדיין. כשנכנסנו למבואה ראינו שהיא מלאה בפצועים. ישנו שלושתנו במסדרון שם , אבל כמעט שלא עצמו עין במהלך הלילה כי ההפגזות לא פסקו. כשעלה הבוקר ניגש אלי סגן ווליד ואמר לי שהם זקוקים לעזרתנו. הסתבר שכוחותינו פגעו בגנרטור של המוצב ולכן הוא ביקש שניכנס ביחד למחילות והם יסרקו את המוצב בעזרת פנס המצלמה שלנו ואנו במקביל נוכל לצלם".

עוד ממשיך הצלם הסורי לספר: "נכנסנו אל המוצב והתלנו לצלם כל מה שנקרה בדרכנו. חדרים ומגורים , מסכי ראדאר, את המטבח ובעצם כל דבר. כשהבטרייה כבר עמדה להגמר שמענו לפתע רחשים וקולות ממחילות מתחתינו. סגן ווליד ירה מספר יריות לכיוון הרעש ופקד עלינו להסתלק לאחור ולצאת מהמוצב".

"יצאנו מהמוצב ולאחר זמן מה חיילנו הוציאו מתוכו קבוצה של שבויים ישראלים. לאחר מכן נסינו לצלם את הנפת הדגל מעל תורן המוצב. במהלך הנסיונות נהרג החייל עדנאן טיפור ונפצע חייל נוסף. אני צילמתי את המוצב בצורה מדוקדקת מבפנים ומבחוץ. אך הפיקוד מנע את פרסומם של רבים מצילומי בטענה שהם מהווים סוד צבאי. כמו כן צילמתי את תקיפות מטוסינו בעומק השטח הישראלי וקרבות אוויר מעל הכפר מסעדה. לעיתים הם טסו בגובה נמוך ממני ולעיתים בגובה המוצב".

"ההפגזה באותו יום הייתה קשה במיוחד. מה שהוביל את רב-סרן מוחמד אלח'יר להגיד לנו לארוז את הציוד שלנו ולחזור בדרך ממנה באנו. ניסיתי להתווכח איתו, אבל הוא התעקש שנעזוב. "אינני יכול להיות אחראי עליכם", אמר. שאלתי אותו מה בנוגע לליווי צבאי שיאבטח אותנו בדרכנו חזרה ויראה לנו את הדרך, אבל הוא אמר שאם נחזור באותה הדרך, אין שום צורך בליווי".

"התחלנו ללכת אך כשהתרחקנו מעט ראיתי שמטוסי האויב חגים מעל הדרך שבה תכננו ללכת. באותו רגע שמעתי צעקה מכיוון המוצב (החרמון) זה היה שוב סגן ווליד 'חכו לי! אני בא אתכם'. הוא התקרב ואז שמתי לב שהוא פצוע בראשו ועמו סמל שאינני זוכר את שמו שפצוע ברגלו. הוא אמר לנו שנלך בדרך אחרת. בואדי שהוא נסתר יותר לכיוון מוצב ערנה (המוצב הסורי). הדרך למוצב ערנה הייתה קשה. רצופה עליות ומורדות תלולים וכולה חשופה כמובן לאש פגזים. כ"כ רציתי לצלם ולהנציח את המסע הקשה הזה, אך כל סרטי הצילום למסרטה כבר אזלו במוצב. לאחר בערך שלוש שעות של הליכה הגנו להר הסמוך למוצב ערנה. היינו מותשים וצמאים וסגן ווליד אמר שנעצור למנוחה קצרה".

"עצרנו למנוחה וכל הזמן הזה סגן ווליד מדמם מראשו. לפתע החלו יריות לעברנו מכיוון המוצב הסורי בערנה. השתטחנו על האדמה. סגן ווליד החל לצרוח שאנחנו כוח ידידותי וכך עשינו גם אנחנו. האש נפסקה. סגן ווליד הסתכל עלי ואמר לי- אתה הסיבה לירי עלינו! אתה נראה יהודי! ועוד כזה שנושא עליו טיל כתף (כך נראתה כנראה המצלמה שנשאתי עלי). אבל מה באמת קרה? הסיפור הוא כזה - כשהגעתי למוצב הייתי לבוש בז'קט לבן. רב סרן אלח'יר מפקד הכוח הסתכל עלי וגיחך 'תראו את זה, מגיע לשדה קרב והוא לבוש לבן', מייד הוא פקד על אחד החיילים להביא לי מעיל צבאי שנלקח קודם מאחד השבויים הישראלים. אפשר לראות בתמונות שהחלפתי ז'קט, כך שהשילוב בין הבגד הישראלי שלבשתי, המצלמה שנשאתי ושיערי הארוך הם שהובילו כנראה לירי הידידותי עלינו. כשנפסקה האש כנגדנו וכבר חשבנו שהגענו בשלום , צעקו לעברנו ברמקולים 'אל תזוזו - אתם נמצאים ממש צמוד לשדה מוקשים!' עמדנו במקומינו ולא העזנו לזוז".

"לאחר כשעה בערך התקרבה אלינו מהמוצב חוליה בת שלושה חיילים בפיקוד סרן סולימן מהעיירה צאפיתא הסמוכה לטרטוס. הם נשאו עימם גלאי מוקשים. התחלנו ללכת בצורה זהירה מאחריהם. ירדנו לואדי ומשם שוב טיפסנו לכיוון מוצב ערנה. פעמיים במהלך הצעידה הזו עם סרן סולימן נחתו פגזים לידנו. בכל פעם הוא פקד עלינו להשתטח על האדמה אך הוא עצמו סירב להשתטח ונשאר עומד למרות תחנוני. לבסוף הגענו למוצב התצפית ערנה. התפלאתי לראות עד כמה עלוב הוא היה נראה לעומת מוצב החרמון הישראלי שכבשנו".

"לאחר שהגענו אל המוצב נתנו לנו מים , תפוח לכל אחד, כיכר לחם צבאי וקופסת טונה. שתיתי את המים והתכוונתי לאכול את התפוח. אלא שבאותו רגע החלו מטוסים ישראלים להפציץ את המוצב. התחבאנו בתעלות הקשר במוצב. לאחר שהסתיימה ההפצצה, הורה לנו מפקד המוצב לעלות על רכב לפינוי פצועים שייקח אותנו לכיוון העיירה ערנה. כשניסינו לעלות לרכב, גילינו שהוא מלא בפצועים. מפקד הרכב צעק עלינו שאין מקום בשבילנו ושנחכה לרכב הבא. אבל סרן סלימן הורה לו להעלות אותנו בכל זאת לאור משימתנו החשובה. נכנסנו והצטופפנו עד כמה שיכולנו. הפצועים המדממים גרמו לי לאבד את התאבון ולזרוק את התפוח והלחם".

ההפגזה ליוותה את הרכב הנוסע כל הדרך לערנה. כשהגענו לעיירה קיבלנו אותנו תושביה ונתנו לו עוד מים ותפוחים. חיכינו עוד שעה עד שלבסוף הגיע רכב צבאי שהסיע אותנו לבניין משרד התעמולה והטלוויזיה בדמשק".

"כשהגענו אל בניין הטלוויזיה בדמשק נגשנו אל הכניסה המזרחית שלו. השומר בכניסה מוריס מדעור אמר לנו לא להיכנס כי אין אף אחד בפנים. הבניין כולו פונה היות שנפגע בהפצצה הישראלית על דמשק וכי סמוך לבניין נמצאות שתי פצצות ישראליות שלא התפוצצו. הטלוויזיה הועברה לאתר חלופי סודי. כך אמר מוריס. רכב שוב נשלח אלינו ולקח אותנו לאתר החלופי. שם פגשנו לבסוף את מנהל הטלוויזיה ח'ד'ר א-שעאר שהתעניין בשלומינו ובשלום הלוחמים על החרמון".

"היינו מותשים, מכוסים באבק ועייפים. ביקשנו ממנו אם אפשר שרכב מטעם הטלוויזיה יקח אותנו לבתינו. הוא אמר שכל הרכבים במשימות חוץ. למזלי באותו רגע אחד מהצלמים של הטלוויזיה אחמד אבו סעדה עבר במקום והוא לקח אותי הבייתה בשכונת אלמזה ברכבו הפרטי. כשפתחתי את הדלת אימי נעמדה במקום ולא זיהתה אותי ברגע הראשון מרוב שהייתי מכוסה באבק. כשרצו להכין את החומר שצילמנו לשידור, התגלו בעיות. היות שהיה מסוכן להיכנס לבניין הטלוויזיה נשלחו הסרטים למעבדות של הצבא. שם טיפלו בהם בצורה מוטעית. חלק מהחומר אבד. חלק מהחומר צונזר כולל כל צילומי קרבות האוויר. עקב חשיבותו התעמולתית הוא שודר עוד באותו ערב על ידי איש טלוויזיה אמיץ שהעז להיכנס לבניין הטלויזיה למרות הסיכון הכרוך בכך. מיד לאחר המלחמה אני גוייסתי לתשעה חודשים לקורס קציני הנדסה בחלב וכל בקשותי לחזור ולשרת במסגרת מקצועי האזרחי , נענו בשלילה. וכך נלקח ממני הקרדיט על הצילום ההיסטורי הזה".

לדברי דינור "הצילומים של אותו צלם סורי הפכו עבור הסורים לנכס תיעודי-היסטורי חשוב; לאורך השנים הצילומים האלה הוקרנו אין סוף פעמים, אבל הוא הרגיש שלקחו לו את הקרדיט והשכיחו את תרומתו וזה מתסכל אותו".

עבור דינור, מלבד ההישג התחקירי שהשיג, מרתקת אותו בעיקר הזווית של החיילים של הצד השני; "לומדים מהתמונות וממה שכתב לי הצלם הסורי על הקשיים שהם חוו, על האבידות שהוא ראה בדרך, על הרוגים ופצועים. התמונות והסיפור האישי של הצלם מראים זווית אישית-אנושית של אדם אחד פשוט שנקלע למקום. אלו הסיפורים והזוויות שמעניינים אותי הרבה יותר מתיאורים של קצינים בכירים".