אסון הגרעין

אם הייתי צריך לבחור נושא אחד בלבד שראוי לוועדת חקירה ממלכתית, הייתי בוחר את הגרעין האיראני. חשוב ודחוף יותר מפרשת הצוללות וספינות השטח (החשובה ודחופה לכשעצמה), חשוב מאסון מירון, חשוב מבריחת האסירים, חשוב מכל שאר הנושאים הבוערים על סדר היום. הנושא הזה לא בוער, הוא מתקתק. תקתוק גרעיני. האיראנים מעולם לא היו קרובים כל כך לפצצה (מומלץ להתעלם מהניסיון של ראש המוסד לשעבר לשכתב ולפאר את המצב הנוכחי).

לקטסטרופה בפניה אנו ניצבים עכשיו, לחוסר האונים, להיעדר האופציות, יש הורים. יש אחראים. יש סיבה ומסובב. והיו כאלה שהזהירו. כמעט כל בעלי המקצוע הזהירו. אזהרות ברורות ומפורשות. אפילו אני, הקטן, שמעתי בזמן אמת כמה מבכירי מערכת הביטחון דאז (רמטכ"לים, ראשי אמ"ן, ראשי חטיבת מחקר באמ"ן וכו') אומרים משהו כזה: היציאה מהסכם הגרעין ללא אלטרנטיבה יכולה לגרום לאסון.

הסכם הגרעין לא מושלם, יש בו חורים, אבל הוא נותן שקט של 12 שנים. הוא מגולל את איראן אחורנית למרחק שנתיים מפצצה. יציאה אמריקאית ממנו בלי סיכומים מוקדמים על תכניות חלופיות עלולה לפתוח את שערי הגיהינום. האיראנים יחזרו להתקדם ולהעשיר אורניום ואי אפשר יהיה לבוא אליהם בטענות. לא ברור מה יעשו האמריקאים במקרה הזה ולא ברור על איזה אמריקאים מדובר. הרי אי אפשר לסמוך באמת על טראמפ. הוא עלול להשאיר אותנו לבד ברגע האמת. אי אפשר לבנות על זה שיתקוף באיראן. אי אפשר לבנות על זה שהמשטר יפול. אי אפשר לבנות על זה שהמשטר ייכנע ויזחל להסכם חדש וטוב יותר. זו הזיה.

הדברים האלה נאמרו. הם הדהדו בחדרים סגורים. הם רשומים בפרוטוקולים. אבל מקבל ההחלטות התעלם. הוא היה באופוריה. הוא ומקורביו ניהלו (באמת) את הבית הלבן. השגריר שלהם, אחד רון דרמר, היה בעצם ראש הסגל של נשיא ארצות הברית. שכרון הכוח המתקתק יחד עם פולחן האישיות מבית, עשו את שלהם. חגגנו ניצחון, מבלי לדעת שמדובר בתבוסה. טראמפ יצא מההסכם, הוסיף והערים סנקציות על המשטר האיראני והחיים נראו יפים. האיראנים חישבו את קיצם לאחור. זה היה נפלא. זו הייתה מתנה שלא מפסיקה לתת. עד שהמתנה הפסידה בבחירות והקץ שחושב לאחור התברר כקיצנו.

ערב צאתו מהבית הלבן עוד שקל טראמפ לתקוף את איראן ברגע האחרון, אבל בכירי הצבא מנעו זאת ממנו. המשטר האיראני לא נפל. המשטר האיראני לא זחל בחזרה למו"מ להסכם טוב יותר. להיפך: האיראנים חידשו את ההעשרה כמעט מיד אחרי שהאמריקאים יצאו מההסכם. זו הייתה זכותם. מבחינת חומר בקיע, הם חודשיים מפצצה (יש עוד שני מסלולים נדרשים כדי להפוך למעצמה גרעינית, במסלולים אלה הם עדיין במרחק של כשנה עד שנה וחצי). כשהיו בתוך ההסכם, נותרו בידם קילוגרמים ספורים מועשרים לרמה של 3.5%. עכשיו יש להם מאות קילוגרמים מועשרים לדרגה של 60%. הם במרחק נגיעה. וחוץ מזה, הם הקשיחו עמדות. הם בכלל לא מעוניינים לחזור להסכם המקורי. קטן עליהם. הם עושים בית ספר למערב, משתפים פעולה עם המזרח, לועגים לאמריקה. מבחינתם, הם מעצמת העל ושאר העולם גרורותיה. ויש להם סיבה טובה להתנהג ככה.

כל זה, יציר כפיה של ישראל. עכשיו, כדי להוסיף חטא על פשע, ממשל ביידן נואש מחזרה להסכם המקורי ומדברים על כמה אופציות. הראשונה היא "פחות תמורת פחות" (Less for less) או "הקפאה תמורת הקפאה" (freeze for freeze). כלומר, לא חוזרים להסכם, אבל מורידים את הסנקציות הכבדות תמורת "הקפאת" ההעשרה האיראנית. האפשרות הזו מוגדרת בירושלים כ"אסון אסטרטגי, סצנריו מחריד שפירושו מופע סחטנות מתבקש של איראן שייגמר בפצצה".

נאומו של ראש הממשלה בנט השבוע היה מכונן. בעקבותיו, ספג בנט ביקורת לפיה הוא הופך לביביסט, הוא מחקה את מופע האימים של נתניהו מול ממשל אובמה, וכו'. המציאות מורכבת הרבה יותר. ראשית, בכל הקשור לחומרת המצב בנט לא לבד. יחד איתו, על אותה בלטה, נמצאים גם שר החוץ לפיד, שר הביטחון גנץ (שערך השבוע ביקור היסטורי לא פחות ממדהים במרוקו), הנשיא הרצוג, הרמטכ"ל כוכבי, שר האוצר ליברמן וכל ראשי זרועות הביטחון.

יש הבדלי ניואנסים. גנץ ולפיד פחות ידברו על המצב בפומבי מבנט. הם גם לא יתנו עצות לאמריקאים ולא ישגרו לעברם עקיצות מרומזות או ישירות, באמצעות תדרוכים עקיפים או בדיבור ישיר. בנט, מהבחינה הזו, נבדל כעת משותפיו. הוא לא מכריז מלחמה, הוא לא יוצא לג'יהאד, אין מצב שהוא היה נוסע מאחורי גבו של ביידן לנאום בפני שני בתי הקונגרס. למי ששכח: הנסיעה ההיא של נתניהו הסתיימה בתבוסה וניצחון. תבוסה במערכה על הגרעין, כי ההסכם אושר ועבר בקלות. ניצחון, כי הנאום ההוא סייע לנתניהו לנצח את יצחק הרצוג בבחירות 2015 (שהתקיימו שבועיים אחריו). הבחירות היו חשובות לנתניהו יותר מהמאבק בגרעין.

בנט סבור שאסור לעבור בשתיקה על מה שקורה עכשיו. היועץ לביטחון לאומי, ד"ר אייל חולתא, חזר מהדיאלוג האסטרטגי במנאמה, בחריין, מודאג יותר מכפי שיצא אליו. הוא דיבר שם עם בכירים אמריקאים, כולל שר ההגנה לויד אוסטין. הפיצ'ר הנרחב שפורסם בתחילת השבוע בניו יורק טיימס, מפי בכירים אמריקאים, נתפס בירושלים כבלתי נתפס. האמריקאים הגחיכו שם את כל הפעילות הסיכולית הישראלית נגד הגרעין כמעשים שלא הועילו, אולי אפילו הזיקו.

"ערב חזרה למו"מ עם איראן, למתג את הפעילות שלנו נגד הגרעין האיראני ככושלת, זה לא סביר", אומרים בסביבת בנט, "מה שאנחנו עושים זה מעבירים את המסר בכל הדרכים האפשריות: צריך לחזור לשיחות וינה בגישה אחרת. צריך להחליף דיסקט. האיראנים ממתגים את השיחות בוינה כמהלך להסרת הסנקציות. הם חוגגים את זה. הם צוהלים, כי רוח'אני המתון לא הצליח וראיסי הקיצוני מצליח. זה מסר נוראי, הרסני להמשך המאמץ נגד הגרעין".

מבחינת בנט (ושותפיו), ישראל לא מחויבת להסכם, אם יהיה כזה. יש כאן ניואנס: ב-2015, אחרי שההסכם בין איראן למעצמות נחתם, ישראל התיישרה והפסיקה את הפעילות הסיכולית הישירה נגד הגרעין האיראני. כשטראמפ הגיע ואחר כך, כשיצא מההסכם, חזרה ישראל לפעול פיזית. אלא שעכשיו לא 2015. על פי בנט, המצב כעת חמור בהרבה. האיראנים קרובים בהרבה. אין לנו מרחב התמרון שהיה לנו לפני שש שנים. ולכן, אומר בנט, השגיאה ההיא לא תחזור. לא נקפיא את המאמץ והפעילות אפילו לרגע אחד. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. אנחנו בתוך ימים גורליים ואירוע דרמטי. צריך להניח עכשיו חוסם עורקים דחוף על הדימום הגרעיני. אם העולם לא יעשה את זה, ישראל תיאלץ לעשות את זה.

מדובר ב"תחזיקו אותי", הדור הבא. הבעיה היא שהאיומים של ישראל ב-2021 אמינים הרבה פחות מהאיומים שלה ב-2015. ועדת החקירה תצטרך לבדוק איך הגענו למצב הזה. מי הפקיר את האופציה הצבאית. מי לא דאג לתוכניות חלופיות ולא ניסה לתאם כוונות ותוכניות עם האמריקאים.
עד כמה שזה נשמע מוזר, חזרה מלאה של כל הצדדים להסכם המקורי נחשבת עכשיו, לאור המצב, להישג עצום ובלתי ניתן להשגה. ישראל הייתה מבקרת מהלך כזה, אבל בולעת אותו. זה לפחות היה מחזיר את איראן אחורה. בהיעדר אופציה כזו, הסכמי ביניים למיניהם נתפסים כאן כאסון. משבר ופיצוץ השיחות יכול להיות שביב של תקווה חדשה. במצב כזה, בישראל מקווים למה שמכונה snap back, החזרה של הסנקציות המשתקות הקשות ביותר של המעצמות. כרגע, זה נראה כמו מדע בדיוני.

בואו נתעלם רגע מסעיפי כתב האישום נגד בנימין נתניהו. השופטים יפסקו את דינו בהתאם לראיות שהוצגו בפניהם. שופטי הערעור יקבעו את פסק הדין הסופי והחלוט. בניגוד למה שעדר השופרות והסחבות הנגררות בעקבותיהם מוכרים לכם, שום דבר לא קרס. תיק 4000 עומד על מכונו, הולך ונבנה אט אט מול השופטים. הפאזל הענק הולך ומתמלא באלפי פרטים, עדויות, זוויות ותמונות. אם נמשיל למשחק כדורגל, משפט, מרגע תחילתו ועד קבלת פסק הדין הסופי אחרי ערכאת הערעור, הרי שאנחנו נמצאים בסביבות הדקה ה-15 של המחצית הראשונה. לפנינו עוד זמן רב עד ההפסקה, אחריו מחצית נוספת, אחריה הארכה (ערעור), אחריה זמן פציעות ובסוף אולי פנדלים. צפויים כרטיסים צהובים ואדומים, מהפכים והפתעות (זוכרים את שולה זקן, שהפכה את השולחן על אולמרט בין פסק הדין לערעור?). בסוף הדרך יצטרכו שלושה אנשים לקבל החלטה על סמך מסת ענק של מידע שעיכלו, ניתחו וסיננו במשך שנים.

בואו נתמקד במשהו אחר לגמרי: בתמונה הנשקפת לנגד עינינו מעדותו של עד המדינה ניר חפץ, ועדויות רבות נוספות שיושמעו בהמשך. תמונה שקוראי הטור הזה מכירים זמן רב, אך חלקם, כך אני מנחש, לא האמינו בה. תמונה שמציירת אירוע חטיפה דרמטי: בנימין נתניהו אינו אדון לגורלו ולא מקבל את החלטותיו בעצמו. כפי שנכתב כאן אין ספור פעמים, "אין לו רוב בדירקטוריון". רעייתו ובנו הם המנהלים את העניינים. פשוטו כמשמעו.

המהדורה החדשה של ספרי על נתניהו ("נתניהו: ביוגרפיה") כוללת פרק ששמו "הזנבות מכשכשים בכלב". כך הפרק הזה נפתח: ביום שני, ה-2 באפריל 2018, כינס בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים במשרד ראש הממשלה בירושלים. ישב שם לצדו שר הפנים אריה דרעי. האווירה הייתה חגיגית. מצב הרוח חיוני. לנתניהו היו בשורות טובות: מתווה חסר תקדים שאמור לפתור את בעיית מבקשי המקלט - או מסתנני העבודה, תלוי בנקודת המבט - בדרום תל אביב. ואם לא את כולה, אז לכל הפחות חלק ניכר ממנה. 30 ומשהו אלף מסתנני עבודה אפריקאים תקעו יתד בשכונות הדרומיות של העיר העברית הראשונה - עומס אנושי שהפך את חיי רבים מהישראלים שם, אוכלוסייה מוחלשת ממילא, לגיהינום. כעת, לראשונה, נתניהו עומד להודיע על פתרון עבורם.

לאחר מאמץ ממושך, ראש המל"ל מאיר בן-שבת גיבש ביחד עם האו"ם והקהיליה הבינלאומית מתווה מוסכם, יצירתי למדי. עיקריו: העברה של מחצית מהזרים, כ-16 אלף, למדינה שלישית, בהסכמה ואף בסיוע של האו"ם, בה בשעה שהמחצית השנייה תפוזר בין ערֵי ישראל השונות. לנתניהו הוצגו נתונים לפיהם הכלכלה הישראלית זקוקה נואשות לעובדים - בניקיון, בשטיפת כלים, דברים מן הסוג הזה. אין להם תחליף. הישראלים מאסו מזמן בסוג העבודות שהם מאיישים, גם הערבים אזרחי ישראל. אפילו הפלסטינים. וזה לא סוף הסיפור. הממשלה גם תתחייב במקביל להשקיע סכומים גדולים בשיקום דרום תל אביב המוכָּה. כולם מרוויחים.

בן-שבת לא רק ניהל את המשא ומתן, הוא למעשה אבי הרעיון. הוא יזם את המגעים לאחר שהשתכנע שאין לישראל חלופות טובות יותר, בהמשך שכנע את ראש הסגל יואב הורוביץ, ששכנע את נתניהו. כעת האחרון עומד להכריז על התוצאה קבל עם ועולם, משוכנע שזה לא רק המתווה ההגיוני ביותר בנסיבות הנוכחיות, אלא היחיד.

אולם "הראל" במשרד ראש הממשלה לבש חג. נתניהו סקר את התוכנית בקול בוטח ויציב והשקיע את מיטב יכולות השכנוע שלו במצגת שהראה לעיתונאים. הוא הסביר שאין לממשלה חלופות יעילות יותר, והוסיף כי "לפעמים צריך לקבל החלטות קשות. קיבלנו את ההחלטה הנכונה לישראל". הוא סיים את דבריו, ענה לכמה שאלות - אז, בימים ההם, זה עוד התאפשר - ועזב את האולם, בחזרה לכיוון הלשכה.
עוד נתניהו צועד, כשהוא מוקף במספר יועצים קרובים, הדביק את החבורה טופז לוק, אחד היועצים הצעירים שלו שמקורב במיוחד לבן יאיר, והגיש לראש הממשלה טלפון נייד. נתניהו זרק לעבר לוק מבט האומר אישור. הוא הבין מיד מי נמצא בצדו השני של הקו. נתניהו נטל את המכשיר בפנים חתומות והצמיד לאוזנו. נשמעו ממנו צעקות. נתניהו מלמל בתגובה משפט חטוף פה, מילה רפה שם, אבל רוב הזמן הקשיב. לעתים הנהן. הוא סיים את השיחה, החזיר את הנייד לבעליו, נכנס ללשכתו, פסע לעבר שולחן העץ המהגוני, התיישב בכורסתו, הביט בראש הסגל הורוביץ ואמר: "תודיע לכולם שהכול מבוטל".
"מה מבוטל?", שאל הורוביץ בתדהמה. "המתווה של המסתננים", ענה נתניהו. "אני מבטל אותו."
למחרת כבר יצא לדרום תל אביב, למפגש פסגה עם שפי פז, פעילה מקומית למען גירוש המסתננים. היא פרגנה לו ברכות חמות ולבביות, הוא פרגן לה סלפי.

אם כן: הבן הפך את החלטת אביו כהרף עין, כמעט בלי מאמץ. בזמן שנתניהו הסביר לציבור את מיטב שיקוליו בחתימה על הסכם עם האו"ם, פרי מאמץ של שבועות ארוכים, ניטר בנו את הרשתות החברתיות, את "פיד ימין", והסיק בתוך חמש דקות שהגרעין הקשה של הבייס לא יסתפק בהרחקת מחצית ממבקשי המקלט. הם רוצים שכולם יורחקו, כאן ועכשיו. אתמול, אם אפשר. הוא הרים טלפון לאביו ושטף אותו על שום שלא השיב מלחמה שערה, אלא קיבל את הדין בהכנעה. נתניהו הנזוף ציית.

הלקח הנוסף של הפרשה, הפרסונלי, הוא שנתניהו עבר, כאמור, השתלטות עוינת. לא של גורמים חיצוניים, אלא מתוך מבית פנימה. הקוסם הפוליטי, הכריזמטי, הכל-יכול בעיני לא מעט אנשים, כאילו נחטף.

זה כבר מזמן לא סוד. כל מקורבי המשפחה מכירים את המציאות הזו. כל מי שנקלע לאיזור האסון ההוא, כל מי שהיה בתוך החדר, כל מי שנשא, לאסונו, תפקיד כזה או אחר בעין הסערה. כולם יודעים. כבר פורסם כאן פעם על האזנות שנעשו בזמנו לנתן אשל, עם פתיחת החקירה נגד נתניהו. הממצא העיקרי היה העובדה שומטת הלסת שרוב זמנו ומרצו של אשל, כמו גם של שאר בכירי הלשכה, הושקע ב"הרגעת" הבית. לפעמים אפילו "הטעיית" שוכני בלפור באשר למעשיו וכוונותיו של האיש שמתיימר להיות מנהיג חזק. אשל, יחד עם כל מי שאי פעם היה שם, פשוט ניסה לגונן על נתניהו ולאפשר לו סוג של תמרון, הרחק מעיניהם או תשומת ליבם של מקבלי ההחלטות האמיתיים.

עכשיו האמת מזדחלת לה לאיטה מהמסדרונות האפלוליים, סחופי הצרחות, לאור השמש. עדותו של חפץ שופכת אור חדש על האובססיה של נתניהו לתדמית ה"חזק", אובססיה עליה שקד לאורך כל הקריירה שלו. המילה "חזק", בהטיותיה השונות, חוזרת כחוט השני בכל הקמפיינים הפוליטיים שהאיש ניהל. בכל דפי המסרים, בכל הנאומים, בכל הדימויים. הוא מקפיד עליה, קלה כחמורה. הוא יודע למה. מכולם, הוא מכיר את חולשתו הכי טוב. הכי קרוב.

הוא הצליח לייצר לעצמו תדמית הפוכה מאישיותו האמיתית. זה חדר לנשמתם של לא מעט ישראלים. חלק מהם מאמינים שהוא המנהיג הכי חזק שהיה כאן. חלק מהם מאמינים שבלעדיו, ישראל אבודה. אי אפשר בשום דרך לשכנע אותם שזו פיקציה. הוא לא נקף אצבע מול חמאס? זה מרוב כוח. גידל את חיזבאללה מ-16 אלף (מספר הרקטות אחרי מלחמת לבנון השנייה) ל-200 אלף רקטות? זוהי עוצמה. מכר את המדינה ל"בלוק החרדי"? יזם, דחף והעביר את "מתווה הכותל" בממשלתו ורגע אחד אחרי זה הקפיא אותו כי החרדים זעמו? איבד את המשילות בדרום? וגם בצפון? נענה לכל הצעת "הפסקת אש" במהלך "צוק איתן"? מחיאות כפיים סוערות.

האנשים האלה חיים בהכחשה. או שהם לא יאמינו כלל בדברים, או שימהרו לייחס אותם למישהו אחר. אובדן המשילות? זה בנט. כניעה לטרור? זה לפיד. שחרור מאות רוצחים? זה אולמרט. "הכשרת" מנסור עבאס? זה גנץ. הפקרת משרד הפנים בידיו של עבריין מורשע? זה ליברמן. הפקרת משרד הבריאות בידי חסיד גור שהקדיש את מירב זמנו להגנה על פדופילית? זה רבין. אין אפשרות להוכיח להם שום דבר אחר. בעידן נתניהו, האמת פשטה רגל, מתה מות נשיקה, נקברה קבורת חמור, נא להימנע מביקורי תנחומים.

אני יודע שקשה להאמין לזה, אבל חלק מהביביסטים, ואני לא מדבר על בודדים, מאמינים שביבי ושרה החזירו את בני הזוג נטלי ומורדי אוקנין מטורקיה. מישהו העלה לרשתות תמונת פוטו מונטאז' בה נראים בני הזוג נתניהו מקבלים את פניהם של האוקנינים ברדתם מהמטוס בנתב"ג. התמונה הפכה ויראלית. הביביסטים צהלו סביבה בקול גדול. רק ביבי החזיר אותם, טענו בקבוצות הווטסאפ, בפייסבוק ובטוויטר, התקשורת הסמולנית מסתירה את זה מהציבור. כן, זה אמיתי.

מה הפלא שהרשתות מלאות בפייק לפיו תיק 4000 קרס? אנשים שנראים רציניים לכאורה מסבירים איך "סעיף המתת" קרס, איך הכל התאדה, איך הוכח שלא הייתה שום מתת שקיבלו הנתניהו'ז מוואלה, זה הכל היה רק בחלומות של מנדלבליט, בהזיות של ליאת בן-ארי. שלושה ימים של עדות חפץ עם אין ספור דוגמאות מטלטלות על איך נוהל אתר האינטרנט הנפוץ והמשפיע בישראל באותם ימים מבלפור, איך "מטה הליכוד הפעיל וערך את וואלה", איך האתר כולו היה מגויס מלא-מלא לניצחון הליכוד בבחירות ואיך ואיך ואיך, והם בשלהם. "הכל קרס".

הפייק מתבסס על שבריר עובדתי, בדרך כלל משהו איזוטרי, לא מחייב, סוג של אוושה כלשהי נטולת משקל סגולי, ובונה עליה מגדל. רוצים דוגמה? השקר לפיו לא נתניהו מנע את העברת תקציב המדינה כפי שסוכם בהסכם הקואליציוני עם גנץ. "זו אשמת שני הצדדים", טוענים היום הביביסטים. הם בונים על זה שאבי ניסנקורן עיכב את הקמת ועדה כלשהי שהיה צריך להקים מכוחו של ההסכם הקואליציוני, לאור ויכוחים בין הצדדים הנוגעים ללוגיסטיקה כלשהי.

אז הנה, ניסנקורן הפר את ההסכם הקואליציוני! אז ביבי לא העביר תקציב. הכי מצחיק, וגם נורא, זה שהם מאמינים בזה. מזל שיובל שטייניץ, מאחרוני האנשים הישרים שנותרו בליכוד, חזר ואמר השבוע שזו הייתה טעות פטאלית, לא להעביר את התקציב. טעות של נתניהו, לא של גנץ. הם נתלים בעובדה שבסוף הממשלה נפלה בהצבעה על הארכת הדדליין בכמה ימים, גם בקולות (בעיקר הימנעות) כמה ח"כים מכחול-לבן. הם שוכחים שזה היה כבר פוסט מורטום. שהיה ברור שאין תקציב. שנתניהו ניסה להאריך בכל פעם את הדדליין כדי לחלץ פתרון כלשהו שיאפשר לו לסובב את הסכין שתקע בגבו של גנץ. למזלנו, הוא לא הצליח.

יש גם דוגמה רלוונטית: דלי השופכין שהטיל על כולנו דודי אמסלם בשבוע שעבר. יש לא מעט פרשנים שאומרים שזעמו של אמסלם מוצדק (אם כי הטקסטים, לא). הרי הקואליציה "דורסת" וגם "רומסת" את האופוזיציה בכל הקשור לייצוג בוועדות, אז אמסלם התחמם קצת. זכותו.

ובכן, האמת אחרת לגמרי. בכל דור ודור הקואליציה רומסת את האופוזיציה. הוויכוח הזה נמצא איתנו מאז בריאת האדם, פחות או יותר. אם נפרוט את הטענה לפרוטות, נגיע לוועדת הכספים. הריב הוא על זה שהקואליציה דורשת רוב של 2 בוועדת הכספים, במקום רוב של ח"כ אחד, לדרישת האופוזיציה. על פניו, יש לאופוזיציה קייס, נכון? הרי הרוב של הקואליציה די מינימלי (62-58, כל עוד שיקלי לא פרש רשמית). אז זהו, שלא בדיוק. בואו נדלג רגע ל-2015. הרוב של הקואליציה באותה שנה היה זעום אף יותר. 61-59. בוועדת הכספים אכן היה לה רוב של ח"כ אחד. מה שהיה להוכיח? לא. כי בוועדת הכנסת, ועדה לא פחות קריטית (לפעמים יותר) מוועדת הכספים, הקואליציה של 2015 סידרה לעצמה רוב של 3 ח"כים (!!). אף אחד באופוזיציה לא חלם אז לשרוף את המועדון.

אז דודי אמסלם פשוט קיבל את הג'ננה והוציא עלינו קצת עצבים. והוא בכלל לא דיבר על לכלוא את השמאלנים במכלאות! עשו לו עוול עצום. הוא דיבר על מכלאות רק ל"זאבים הטורפים", כלומר ליועצים המשפטיים והפקידים, כל אלה שמונעים מהימין את השלטון.

יחי ההבדל הקטן. אגב, הגרסה המוחלשת של גידופי אמסלם מסוכנת יותר מהגרסה המנופחת ("לכלוא את השמאלנים") מסיבה פשוטה: למרות שהשמאל לא מה שהיה פעם, אין כאן מספיק מכלאות לכל השמאלנים. ברור שמדובר באיום סרק. לעומת זאת, יש מספיק מקום במכלאות למשפטנים. ועל פי מה שקרה כאן בשנים האחרונות, שום דבר לא יפתיע אותי אם לאחר חזרת הליכוד בשלטון יעבור אותו אמסלם עם כמה בריונים בין המשרדים בסלאח א-דין ויעמיס את החבר'ה לזינזאנה.

דבריו של האיש היו מחרידים. לפטר את כל השופטים. למחוק את המילה 'צדק'. לחתוך מחצית מהמשכורת של פקיד שלא יציית. לדרוס, לנפץ ולהרוס. עד רגע זה, אף אחד מבכירי הליכוד לא גינה אותם. אף אחד לא צייץ. כולם מביטים בבהלה לעבר המחולל הגדול של השנאה וההסתה, הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ושותקים. לדראון עולם.