מהומות גזע וטיסה לחלל: ההיסטוריה האמריקנית מתפוצצת מחדש

הרחובות עלו באש בזמן שכוחות המשמר הלאומי זרמו לערי ארצות הברית. הצעקות היו מלאות בזעם ותסכול: "נמאס לנו מזה".

נשמעו אזכורים ל"מסיתים רדיקלים", והתפרצויות אלימות ומעצרים התרחשו ברחבי המדינה. הבית הלבן פרסם הצהרות לוחמניות על חוק וסדר. בטלוויזיה, תמונות של מהומות וכעס שודרו ללא הפסקה.

מחדר הבקרה, נשמע קול שקט ורגוע כשהרקטה שוגרה לשמיים לעבר החלל. "השלב הראשון של ההנעה סדיר".

זה היה בסוף שנות ה-60. זה קורה גם עכשיו.

עבור אמריקנים בגיל מסוים, וגם עבור מי שמכיר את ההיסטוריה, לא ניתן להתעלם מהדמיון ממה שקורה בימים האחרונים לבין חלק מהרגעים הקשים ביותר בשנות ה-60, במיוחד 1968, שנה שאופיינה בהתנקשויות ובמהומות חברתיות.

יש כמה סיבות להאמין ש-2020, שהגיעה רק למחצית דרכה, תעקוף את 1968 בתור אחת משנות העימותים הפוליטיים והחברתיים הקשים ביותר.

החל ממשפט ההדחה ועד למגיפה הרסנית, מאבטלה אדירה ועד להרג ג'ורג' פלויד בידי שוטר במיניאפוליס, כל הנושאים שם, זורמים יחד לנהר עכור ושוצף שיוצר אתגרים עצומים.

"כל הדברים האלו נקשרים יחד", אמר ההיסטוריון ת'ארסטון קלארק, מחבר "הקמפיין האחרון", המתאר את הקמפיין לנשיאות של בובי קנדי ב-1968 ואת הרצח שלו ב-6 ביוני באותה שנה.

"זה כמו מצעד אסונות, אוסף הקטסטרופות הגדולות ביותר של מאה השנים האחרונות, כולן פוגעות בנו בבת אחת", אמר. "ואיזו תקווה יש?".

לאורך סבך האירועים של 2020, רוחות מהעבר משורות תקופות בהיסטוריה האמריקנית צפו מחדש.

מ-1918, כשגל ראשון של מגיפה, השפעת הספרדית, הכה במדינה, דעך ופינה את דרכו לגל שני וחזק יותר.

מ-1930, כשהתרסקות כלכלית הובילה להשלכות ארוכות-טווח על אזרחים אמריקנים במסגרת "השפל הגדול".

מ-1974, והכאוס בממשל שקדם להתפטרותו של ריצ'רד ניקסון, הדהד במהלך משפט ההדחה של הנשיא דונלד טראמפ בחודש ינואר ופברואר השנה.

מ-1992, והתמונות של לוס אנג'לס עולה בלהבות אחרי זיכויים של ארבעה שוטרים שהכו את רודני קינג.

התקופה הכי כואבת שעולה עתה היא ההשוואה לזו שאף אחד לא רוצה לדבר עליה: 1860, כשהקיטוב הגיע לנקודת רתיחה של מלחמת אזרחים קטלנית.

העבדות, הכתם הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקנית, הייתה נקודת העימות של תקופה זו. היום מדובר באלימות המשטרתית נגד שחורים, כשריד למורשת עכורה זו. אז, כמו עכשיו, היה גם אי-שוויון כלכלי חריף ועימות בין זכויות הפרט לטובת הכלל. לכל צד היה חזון שונה עבור החיים האמריקניים, הנחות יסוד שונות ותפיסות שונות של האמת.

"הבסיס שהיה משותף לכל הדברים האלה בהיסטוריה שלנו היה חוסר הסכמה על מהי המציאות - חוסר הסכמה על העובדות", הסביר ההיסטוריון האמריקני ג'ון באיק מאוניברסיטת ווסטרן ניו אינגלנד. "כשאנחנו לא יכולים להסכים על האמת הבסיסית, אנחנו מגיעים לעידן של פילוג עצום".

הפעם, העולם מנווט ברשת החברתית העמוסה בתמונות המתעדכנות במהירות במטרה לשכנע ולעורר פרובוקציות - תיבת תהודה שבעצמה מהווה נקודת מחלוקת, הודות לנשיא. יש בעיות שמטופלות לפעמים, יש כאלה שזוכות להתעלמות, אך הן אף פעם לא נפתרות במלואן.

מציאות זו מותירה רושם עמוק על פרדריק גודינג ג'וניור המלמד על נושאים הקשורים לגזע. הוא מזהה הקבלות בין התקופה הנוכחית לבין תקפות השיקום שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, כשהאפרו-אמריקנים התעמתו עם מציאות החיים החדשה.

"הייתה לך הנחת יסוד ש'אני חופשי, אבל אני צועד ברחובות תחת טרור פסיכולוגי'", הסביר גודינג, המשמש כפרופסור ללימודי אפרו-אמריקאים באוניברסיטה הנוצרית של טקסס.

"אין חדש תחת השמש כשמדובר במבנה הבסיסי של החברה שלנו והדרך שבה היא מתנהגת", הוא הוסיף. לדבריו, "הגלגל מתחיל להסתובב. יש זעם, יש התלקחות, יש תובנות חדשות. מעמידים דברים במקומם והמציאות מרימה פעם נוספת את ראשה".

כעת, דווקא שנת 1968 נראית כנקודת הציון הרלוונטית ביותר. אז, אלה היו פוליטיקה, כלכלה וגזע - ובמיוחד מותו של מרתין לותר קינג - לצד מלחמת וייטנאם ארוכת השנים שהרגה אלפי אמריקנים. גם כיום מדובר בפוליטיקה, כלכלה וגזע - ובמיוחד מותו של ג'ורג' פלויד - לצד מגיפת הקורונה, המביאה גם היא למותם של אלפי אמריקנים.

יש גם הבדלי מפתח, כמובן. מבני הכוח התפתחו מאז והפכו להיות מקבלים יותר עבור הכלל, אך לא במידה שרבים קיוו אליה.

דוגמה אחת לכך היא שיקגו, שבה ראש העיר בשנת 1969, ריצ'רד ג'יי דיילי, זלזל בהפגנות בוועידת המפלגה הדמוקרטית וקרא להגיב אליהן ביד קשה, מה שסייע ליצירת נקודת השבר הלאומית. היום, ראשת העירייה היא לורי לייטפוט, אישה אפרו-אמריקנית והלהט"בית הראשונה מחוץ לארון שמחזיקה בתפקיד.

ייתכן שההבדל הבולט ביותר בין שתי התקופות הוא זה שמתדלק את הלהבות ברחבי המדינה: כיום, שלא כמו ברגעים אחרים בהיסטוריה, מפגינים יכולים לעקוב אחרי מה שקורה במקומות אחרים בארצות הברית ובעולם, בזמן אמת, הודות למכשיר הטלפון שבכיס שלהם.

עולות מכך כמה שאלות. האם עידן זה, שאחד מתושבי מיניאפוליס הגדיר כ"הר געש שסוף-סוף מתפרץ אחרי שנים של בעבוע", מהווה רגע ייחודי בתולדות האמריקנים? קשה לצאת בהכרזות בשלב זה, אך התקופה ללא ספק נוגעת בנושאים שהניעו את ההיסטוריה של ארצות הברית ופילגו אותה מראשיתה.

שאלה נוספת היא האם ההתאספויות והעימותים במופעם האגרסיבי ביותר - כשהצדדים מטיחים זה מול זה צעקות ממרחק נגיעה - יובילו להשלכות שלא לוקחות בחשבון את עידן הקורונה. "זה יכול להיות חבית נפץ עבור הנגיף", אמרה המפגינה רוזה חימנס קאנו במיאמי.

בחודש שעבר המריאה חללית של חברת "ספייס איקס" לשמיים מקייפ קנברל, והסבה תחושת גאווה והישגיות עבור האמריקנים. וכמו המשימות של החללית "אפולו" בשלהי שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, גם הפעם ההמראה הותירה מאחור כוכב לכת עתיר בבעיות.

"מזל טוב לאסטרונאוטים שעזבו היום את כדור הארץ", צייץ בטוויטר השחקן אנדי מילונאקיס, והוסיף: "בחירה טובה".

את שנת 1968 נוהגים לתאר כסוערת, ונראה שהמילה הזו מתאימה גם לשנת 2020 כמו כפפה ליד, או לחילופין, כמו מסיכה לפנים. "עבור מספר רב באופן מפתיע של אמריקנים, אני חושב, 1968 סימנה את קץ התקווה", כתב צ'רלס קאייסר בספר שהקדיש לשנה זו באמריקה. "20 שנה מאוחר יותר, ניתן להתחיל לפתור את התעלומה כיצד הטראומות שלה שינו אותנו".

מאז, עברו כבר הרבה יותר מ-20 שנים, וכמו במשימה של החללית "אפולו", גם הפעם יהיה מדובר בצעדים קטנים שיסמנו את תחילתם של צעדים גדולים. פעם נוספת, הם עשויים לסייע לאמריקנים למצוא את הדרך לשוב ולהמריא.