דו-קרב בקריה

את השורות הבאות, ואת אלף עמודי הספר המתומצתים בהן, אמורים לקרוא המתעניינים בתולדות צה"ל ומלחמותיו, אם לא שבעו ממנות-הקרב המוגשות בכל אוקטובר. לקומץ קוראים הנמצאים במגע עם ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט - הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראשי אמ"ן ושב"כ, אלופי פיקודים, מזכירים צבאיים - ממתין ב"ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" (ידיעות ספרים) לקח עכשווי ואף נצחי: חובת הצעקה, הרעשת העולמות, התפטרות או דחיקת הדרג הממונה לפטר או למנוע קידום, כדי למנוע מלחמה אסונית ולהציג חלופה מדינית, שלום. אין לקבל כפשוטם לחצים פוליטיים ואישיים לחולל מלחמת ברירה; אין לתת אמון עיוור בתום הלב ושיקול הדעת של קודקודים שמעמדם התערער.

ב-30 באוקטובר 1973, יום שלישי, נועדו להיערך הבחירות לכנסת השמינית. ברשימת המערך הופיעו, לראשונה לצד משה דיין ויגאל אלון, גם שני הרמטכ"לים הקודמים חיים בר-לב ויצחק רבין והאלוף אהרן יריב. ברשימת הליכוד הופיע האלוף אריק שרון, כמו יריב משוחרר טרי משירות הקבע.

אלא שמשהו גרם לבחירות להידחות בחודשיים. ב-30 באוקטובר, בקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר, התייחדו ראשי שתי המשלחות הצבאיות לשיחה הרת משמעות, שההנהגה הישראלית בחרה להתעלם מהמסר שזעק ממנה. ראש אגף המבצעים בצבא המצרי, גנרל מוחמד גמאסי, הציע ליריב "באופן פרטי" שבמקביל לדיונים על שינוי במערך השברירי והמסוכן של הכוחות בשתי גדות התעלה "ייפתחו מיד שיחות שלום ממשיות, במטרה לעשות שלום". בשלוש השנים הקודמות הכריז סאדאת על נכונותו להסדר עם ישראל אם אפשר ולמלחמה איתה אם צריך. עכשיו, בהפסקת האש שלאחר שלושה שבועות של קרבות כבדים, דיבר במפורש על שלום כיעד השיחות. המחיר לא השתנה: תהליך מובטח, אם גם לביצוע הדרגתי, של פינוי כל סיני.

גמאסי, מספר 2 במטכ"ל המצרי, היה עם הדחת גנרל סעד א-דין שאזלי לרמטכ"ל ובמהרה גם לשר המלחמה, הקצין המקורב ביותר לסאדאת. יריב, ראש אמ"ן כמעט תשע שנים, עד אוקטובר 72', היה ידוע בקרבתו לראשת הממשלה גולדה מאיר ועמד לטוס איתה למחרת לשיחות עם הנשיא ריצ'רד ניקסון ושר החוץ הנרי קיסינג'ר בוושינגטון. לסאדאת היה מותר להניח שערוץ גמאסי-יריב יועיל להעברה מהירה, אמינה וחסויה של מסר לגולדה.

ידידו של יריב עוד מימיהם כרבי-טוראים בצבא הוד מלכותו, כשעוד נקרא אהרל'ה רבינוביץ וכונה "ראביט", היה ישראל ("טליק") טל, סגן הרמטכ"ל. יריב סיפר לטל על השיחה עם גמאסי ועל תגובתו המזלזלת - "בדיחה" - של דיין. לא האמינו לסאדאת כשאיים במלחמה; לא האמינו לו כשאיים בשלום.

אחד הגילויים המרעישים בספרם של טל ובנו יאיר, שנדפס החודש, כעשור לאחר מות האלוף, הוא שטל היה היחיד בצמרת הישראלית שהתייחס במלוא הרצינות לאיתות מקהיר ודרבן את הדרג המדיני להיענות לו. אמנם גם יריב חשב כמותו, אך מעמדו כמילואימניק-פוליטיקאי-יועץ היה עדין וארעי. בנוסף, קיסינג'ר לא רצה שיריב יצליח יותר מדי במגעים ישירים עם המצרים: הוא שאף לנתק את מצרים מהשפעה סובייטית - לכך כיוון מלכתחילה סאדאת - במעורבות אמריקנית.

טל יזם פגישה לילית עם דיין, בביתו, והתאמץ שעתיים לשכנעו שסירוב להיענות ליוזמת סאדאת יהיה מחדל מדיני. ערב המלחמה, אמר טל, חשש שהיא עלולה להתרחש, אך נמנע מלהפוך עולמות כשנותר בודד בדעתו ונכשל בשכנוע הרמטכ"ל, דוד (דדו) אלעזר. עכשיו חובתו להתריע, בפני דיין ולמחרת בפני השר ישראל גלילי, מקורבה של גולדה. טל מיעט לישון באותו לילה. בבוקר עשה נפשות לשלום אצל גלילי, ששוחח עם גולדה בנוכחות אלון.

עוד יום עבר, ובהיעדרו של יריב שבוושינגטון, נשלח טל להוביל את המשלחת הישראלית, ושוב להתייחד עם גמאסי. המסר זהה ואף מודגש יותר הפעם: שלום אמת, הסדר נפרד להחזרת סיני ללא תלות בגורמים ערביים אחרים, הצעה רשמית ללא מסווה פרטיות, הזמנה לאלוף טל לשיחה עם סאדאת בקהיר - הד להזמנת הנשיא נאצר לראש המוסד, אלוף מאיר עמית, לבוא אליו לקהיר ב-1966, לשיחות שאולי היו מסיטות את האזור מנתיב מלחמת ששת הימים.

טל דיווח על הכפלת המסר של סאדאת באמצעות גמאסי. תחנות ירושלים אינן עונות. ב-5 בנובמבר הזמין דיין את טל לביתו. בגלל שתי הפגישות הרחק מהקרייה, בתוך שבוע נולדה "עלילה - שמועות שאני נפגש עם דיין ומכין תיקים נגד דדו. השמועות הגיעו לידיעת דדו והוא שוכנע שאין בהן ממש", לא עשן ובוודאי לא אש, לדברי טל.

איך ידע טל מה סיפר על הפגישות דיין ולמי? הוא לא ידע, ולפיכך לא שלט במעופן של השמועות. דיין אמר לטל שגולדה חוזרת בידיים ריקות, שהמצב רע, שהמלחמה עלולה להתחדש ושהוא רוצה למנותו למפקד חזית הדרום, שבוע לאחר שבר-לב חזר ממנה לממשלה. בחלק זה של השיחה עדכן טל את דדו נאמנה.

"לא סיפרתי לדדו", העיד טל, "שדיין אמר לי שהיה רוצה למנות אותי לרמטכ"ל במקומו". הוא בחר שלא לגלות לדדו מה אמרו השניים בהיעדרו של השלישי. ברצוני למנות אותך מייד לרמטכ"ל, אבל לא יכול, כי יש דדו, אמר דיין. על כך השיב טל: איני רוצה להיות רמטכ"ל, בדרום אעשה כל מה שיגידו לי ושיהיה חשוב לאומית.

בהערה על רצונו ואי-יכולתו מלכד דיין את טל בסוגיית סילוק הרמטכ"ל ומינוי סגנו תחתיו. טל דחה את ההצעה שלא בדיוק הוגשה לו, אך אם ידווח עליה לדדו, שנהנה מהגנת גולדה, אלון וגלילי, יימצא מסכסך בין שר הביטחון והרמטכ"ל וחשוד בתככנות; ולחילופין, שתיקתו עלולה להיחשף ולהפלילו בתככים כאלה.

לא היו שם בריתות קבועות. בחודשיים הבאים היו דיין ודדו, בעודם נלחמים זה בזה, גם לשותפים נגד טל בשאיפתם לחדש את הלחימה בחזית המצרית, באמתלות שונות ובמאמץ סרק למחות את רושם הכישלון באוקטובר. טל, המבחין בין הישגי הצבא בלחימה לבין ההפסד במלחמה - במונחי המחיר ואי-השגת מטרת המלחמה - והמשבח את מצביאותו של דדו ברוב רגעי המשבר, חסם בגופו את מזימת המלחמה המחודשת של שר הביטחון והרמטכ"ל, ככל הנראה שלא באישור גולדה. זהו אמנם סיפור ידוע, המזכה את טל בצל"ש לא-רמטכ"ל, אך זכרונותיו של הנוגע בדבר ממסגרים אותו בהקשרו המלא והמפורט.

המתיחות שלקראת מלחמת 1973 הושקה ביום הולדתו ה-49 של טל, 13 בספטמבר, כשחיל האוויר הפיל תריסר מטוסים סוריים. לא הייתה לו אז סיבה להניח שאלעזר יכהן פחות מארבע שנים, כמו רבין ובר-לב, מה שהיה מקפיץ את טל אל מעבר להררי החושך של שנתו ה-51, קשישות מופלגת במונחי אותו זמן. לכל תכלית מעשית, הוא כיהן בתפקידו האחרון, כשעינו פקוחה גם על התקדמות ה"מרכבה".

מלחמת יום הכיפורים הייתה הראשונה והקשה במלחמות האבות והבנים של ישראל. בני ה-20 של מלחמת העולם השנייה ותש"ח, בני ה-30 של "קדש" וה-40 של ששת הימים, היו למפקדים בכירים בקבע ובמילואים שגידלו - או היו נשואים לאמהות שגידלו - דור חדש של לוחמים, טייסים וקצינים מכל החילות, שהקריבו והוקרבו, נהרגו או נפצעו, צולקו גופנית ונפשית.

בשלב הראשון של האכזבה מהמנהיגות שמעלה באמונם התמים, חבטו הצעירים הפגועים בדור ההורים באבי-אביו. עכשיו, כמעט יובל שנים לאחר 1973, כשהבנים של אז היו לאבות ולסבים, מתפרסם כאמור "פרקים למלחמת יום הכיפורים" (ידיעות ספרים), כרך משותף מאת טל ובנו יאיר, סגן מפקד פלוגת שריון שנלחם באומץ ובמסירות למופת ונפצע בקו הקדמי בתעלת סואץ. העדות האישית הממוסמכת מעיזבונו של האב מוצלבת ומבוארת במחקר משלים של הבן.

שתי מכות קשות שספג טל - המלחמה ולאחר רבע מאה פגיעה בריאותית קשה בתום ויכוח חריף אודותיה - שינו את חייו. הוא אסף חומר רב וייצר טיוטה גולמית, אך פרסם רק לקחים ותובנות, לא את גרסתו המלאה. עם השנים נגדשו המדפים בתיעוד, בזיכרונות ובניתוחים. פרטים שהוצפו לראשונה בהרצאות טל ובמאמריו בסוף שנות ה-70 ועוררו אז מחלוקות קולניות הוטמעו בספרות המלחמה. הריגשה הייתה לשיגרה. מה עוד אפשר לחדש?

החידוש הוא בכך שבכל דור ודור אפשר ואף הכרח ללמוד וליישם מה שנחצב אז בדם, יצר ועצבים. המעשה בקצין הבכיר טל, ערב המלחמה ובמוצאיה, ראוי לעמוד לנגד עיניהם של נערי בית-הספר היסודי וילדי הגן של אז, המאיישים כיום את מטכ"ל צה"ל וצמרות זרועותיו ופיקודיו.

יותר מ-200 אלופים חלפו בצה"ל בשבעת העשורים האחרונים בלי להשאיר עקבות בחול. מעטים, בין שהתקדמו לתפקיד הרמטכ"ל ובין שנבלמו על המפתן, השפיעו כמו טל. ייחודו ברב-ממדיות של תרומתו לעיצוב הצבא. היו בוני-כוח, היו מפעילים, היו שמנעו בעודם במדים מלחמות מיותרות, אך דומה שהוא לבדו בלט בכל התחומים הללו גם יחד.

כשהתמנה למפקד גייסות השריון בסתיו 1964, לאחר ידידו-מתחרהו דדו, היה טל לשותפו העיקרי של הרמטכ"ל יצחק רבין בבניית העוצמה המשוריינת של הצבא שלאחר פחות משלוש שנים ינצח במלחמת ששת הימים. כמפקד אוגדת המאמץ העיקרי בסיני, אוגדת "הפלדה" 84 (לימים 162), הזדמן לו המקרה הנדיר של בישול בערב שבת ואכילה בשבת. זאת, בניגוד לחברו עזר ויצמן, שפיקד על חיל האוויר שמונה שנים אך פרש ממנו למטכ"ל שנה לפני המלחמה שהוכיחה את צדקת השקעתו.

השליש הראשון במורשת טל הוא הכלי - "מרכבה". טל לא היה חלוץ נביאי הטנק הישראלי, כייצור עצמי של מערכת-נשק עיקרית, לצד מטוס-קרב וסטי"ל. בגלגול אחר ומאולתר של הרעיון קדם לו האלוף עמוס חורב, כקצין החימוש הראשי. אבל רק בזכות יכולתו של טל לרתום את הצבא והתעשיות ומשרדי הביטחון והאוצר והממשל והקונגרס בוושינגטון - לאישור ייצוא ומימון של מנועים - היה החזון לשריון.

בהגיונו המסודר, הגוזר תחתון מעליון, הפלדה עטפה פילוסופיה: האדם שבטנק יינצל, ישרוד, כי ההגנה עליו, כיחיד וכלאום, היא תכלית פעולתו של הכוח הצבאי. המדינה משרתת את האדם, לא להיפך, ולכן חירוף-הנפש של החיילים מוצדק במסגרת החתירה לשמור על החיים - חיי האזרחים והאומה. הטנק נועד לניצחון בקרב, אך הצוות חשוב מהכלי. לצוות אין תחליף. אם ייחלץ מטנק שנפגע, יימצא לו טנק אחר להמשך תנופת הלחימה. מכאן ההברקה של מיקום המנוע מלפנים, כשכבת הגנה נוספת על הצוות.

השליש הבא של מורשת טל הוא ארגוני, בתחום בניין הכוח - מפקדה על-חילית לכוחות היבשה. זה נשמע מובן מאליו: כל צבא צריך ארמי, קומה עליונה לחילות הנפרדים (חי"ר, שריון, תותחנים, הנדסה). לא משנה אם היא נקראת, בגלל אילוצי פוליטיקה פנימית, מפקדת כוחות/חילות השדה או מפקדת זרוע היבשה לבניין הכוח (כלומר לא באמת זרוע, כי אינה אחראית להפעלה). בצה"ל ידעו כבר בשנות ה-50 שמפקדה כזו נחוצה, אך בגלל חשש מפלישה כלפי מעלה למטכ"ל או הצידה לפיקודים לא קרה דבר עד למלחמת יום הכיפורים ולחשיפת בעיות כבדות באיזון בין השריון לבין החי"ר.

לבקשת שר הביטחון ויצמן הגיש טל הצעה מפורטת להקמת מפקדת כוחות יבשה. היא אושרה עקרונית ומימושה הוקפא, בגלל הפרק האחרון בסיפורו של טל על מלחמת יום הכיפורים - איך השתלשלו הדברים כך שסגנו של דדו, בכיר האלופים, לא התמנה לרמטכ"ל אחריו.

הרמטכ"ל מוטה גור, יורשו רפול איתן והאלוף יאנוש בן-גל, שרפול רצה במינויו לרמטכ"ל אחריו, התנגדו כולם לתוכנית טל ולשובו לצה"ל כמפקד-מייסד. ויצמן לא נאבק; חסר לו גיבוי של ראש הממשלה בגין. רק שלוש שנים לאחר התפטרות ויצמן יושמה תכנית טל, בלעדיו, כי שר הביטחון משה ארנס רצה בה והתנה את מינוי משה ("וחצי") לוי לרמטכ"ל בהסרת התנגדותו לה. טל נשאר בחוץ, כעוזר שר הביטחון. הוא כבר היה בן 58, מאוחר מכדי לחזור למטכ"ל.

מרכבה, מפח"ש - ומלחמה. הרכיב השלישי במורשת טל הוא החשוב מכולם: האומץ האזרחי להתייצב מול המערכת, להזכיר שהמטרה העילאית היא השגת שלום ולסכל מזימה לחידוש מלחמה, במחיר אובדן הסיכוי לקידום אישי.

טל, חניך החיילות הבריטית וקפדנות השריון, היה מוערך יותר מאשר אהוד. בגינוניו לא נטה לחביבות טופחת כתפיים. סגנונו הדגיש מקצוענות ורצינות ובחל בנחמדות ובמחוות המנעימות יחסי אנוש. בפקודים שנהגו בו ביראת כבוד הצטברו לעתים משקעי טינה כלפי נימת דבריו אליהם.

באירוע שנזכר לפנים בכתובים הופיעה בפניו סגן-אלוף באכ"א, דבורה חסיד, לימים תת-אלוף. טל, יסודי כדרכו, זימן למשרדו כעוזר שר הביטחון את כל שרשרת המיון וההצבה של המועמדים לקצונה, כדי לברר אחת ולתמיד מדוע נחסם חייל בעל כישורים מעולים, בנו של קצין בכיר בדימוס, בשער בה"ד 1. אביו של החייל עתר להתערבות ידידו טל כשלא קיבל הסבר מספק לסירוב להוצאת בנו לקצונה. הוא לא ידע שבהיות בנו טירון השמיע אמירות אובדניות. במהרה התאושש, אך התקנון מנע ממנו קצונה וצנעת הפרט אסרה לשתף במידע את משפחתו וממילא גם גורם חיצוני כטל.

בתובענותו להנמקה, גער טל בחסיד, שפרצה בבכי. הוא נדהם, נמס וניסה לפייס אותה. כשנרגעה, סיפרה לו שבמלחמת ששת הימים, כשקומנדו מצרי נשלח לירדן ואיים לכתר את ביתה בהרי ירושלים, כינס אביה את המשפחה והבטיח שלא יאונה לה כל רע, כי טליק הגיבור יופיע עם הטנקים שלו ויציל אותה. היא הייתה אז בת תשע; והנה חלפו השנים והמצביא המהולל משתלח בה, ועוד על לא עוול בכפה. טל הנבוך התנצל ושלח לה תיבת פרי.

נוקשותו, שעוררה חקיינים (גורודיש) ומתנגדים (בן-גל), הייתה לאסונו. הוא כפה משמעת כלפי מטה וסירב להפר אותה גם כלפי מעלה. לכן, בניגוד לחברו שרון, לא הסכים לעשות שקר בנפשו ולהתמנות לאלוף פיקוד הדרום במלחמת ההתשה בציות למדיניות הרמטכ"ל בר-לב; ואף שהיה הראשון שזיהה סכנת מלחמה בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר 1973, וחשב אז ותמיד שהמודיעין מילא היטב את תפקידו והאחריות להיערכות מוטלת על הדרג הפיקודי והמדיני, לא עקף את דדו כדי להרעיש עולמות אצל דיין וגולדה. בכך היה לשותף שותק לשאננותם.

מאורעות המלחמה ומוראותיה זעזעו אותו וגרמו לו לקדש מעל לכל פקודה את הציות להוראות הפתיחה באש של מצפונו. ספרם של האב והבן לבית טל גדוש בתיאורים מפורטים, כנים עד כדי התאכזרות עצמית, של התערערות יחסיו עם דדו. מספר 2 במטכ"ל, חברו של מספר 1 כשהיו אלופי-מישנה ואלופים, הורחק בהדרגה מהשפעה מעשית כשהעמיקו המחלוקות ביניהם, עוד לפני המלחמה. בסיומה, כשמעמד הרמטכ"ל ושר הביטחון התערער והתחדדה האפשרות שהאחריות לכישלונות תוטל על אחד מהם, נקלע טל לדילמת החייל - מהו הצו העליון, המוסרי, שלפיו עליו לפעול, גם אם הוא סותר כל מה שהאמין בו כחיוני לקיום צבא ולהטפותיו לדרגים הכפופים לו.

טל רצה לחזור לפקד בשדה ולייצב את חזית הדרום, שנקרעה במלחמת האלופים גורודיש-שרון-ברן ושנזקקה למפקד בכיר, שני רק לרמטכ"ל, עם שובו של בר-לב מהמילואים לממשלה. הוא לא ידע שבכך יצית מלחמת גנרלים עזה לא פחות, אם גם לא כה גלויה לציבור, במשולש דיין-דדו-טל, ששני הבכירים בקודקודיו כבר ערכו את גייסותיהם להתנגשות ביניהם. בתחילת נובמבר הדרים טל ונשאר בסיני - וב"גושן" (או "אפריקה") שממערב לתעלה - עד אמצע ינואר. אלה היו עשרת השבועות שטילטלו את חייו, אחרי החודש הקודר באוקטובר.

בזה אחר זה, היו שם גישוש השלום של סאדאת באמצעות גמאסי, הודעת הסתר של דיין על רצונו למנות את טל לרמטכ"ל לאחר דדו, המחלוקת עם הקרייה בשאלת התוכנית המבצעית הנכונה אם תתחדש הלחימה (מאמץ עיקרי להשמדת ארמיה 3 שממזרח לתעלה, או וידוא הישרדותה של אוגדת שרון שממערב לסואץ), תחילת פעולתה של ועדת אגרנט, רצון משותף של היריבים דיין ודדו לייצר סבב נוסף, סירובו של טל להשלים עם הרג נפשע של עשרות ומאות חיילים נוספים, תמיכתו בהסדר הפרדת כוחות שיעניק תקווה להפחתת האיבה, דחיית בקשתו לחזור מהדרום למשימותיו כסגן הרמטכ"ל בשיקום הצבא, בחירות לכנסת ובעקבותיהן שימור ארעי של המצב בצמרת, הקרע הסופי עם דדו שהדיח אותו מחזית הדרום - לכאורה, היענות למשאלתו - ושאולץ רק בלחץ פוליטי כבד לחזור בו מרצונו לסלק אותו כליל מצה"ל.

בסרט "דדו וטליק", שבהכרח יופק ביום מן הימים, התמונה האחרונה תהיה בבית דדו, שם ביקר טל לעודד את המשפחה ביום ההתפטרות שכפתה על הרמטכ"ל החלטת הממשלה לאמץ את המלצות דו"ח אגרנט, אבל מעמד-השיא ימוקם בלשכת הרמטכ"ל ב-14 בינואר 1974, ארבעה ימים מתוחים לפני השגת ההסכם על הפרדת הכוחות ופינוי צה"ל הביתה, מזרחה: עימות חזיתי על מוניטין, יוקרה, שם טוב, ניסוח העמוד האחרון בגיליון השירות.

בצהרי היום, כיאה לדו-קרב ברחוב הראשי של הקרייה, "אני נכנס לרמטכ"ל. איני מוכן למה שהולך לקרות. הדברים באים עלי כרעם ביום בהיר. דדו, עם החיוך המקסים שלו, אומר לי כך, 'טליק, ברן יקבל את החזית ממך. זה הרי מה שרצית'".

דדו צדק למחצה: טל ביקש לסיים בדרום ולחזור למטכ"ל, כסגן רמטכ"ל וללא הנטל הנוסף של ראש אג"ם, תפקיד שנמסר ארעית לרחבעם (גנדי) זאבי, אלוף פיקוד המרכז עד שבוע לפני המלחמה. כשסירבו לבקשתו, ציין ששרון או גור, הנספח בוושינגטון המעוניין לחזור הביתה, זמינים לפקד. הוא לא נלהב ממינוי אברהם (ברן) אדן, יריב ותיק שלו ומקורבם של בר-לב ודדו. אך זה פרט שולי, שאינו בסמכותו. ישבץ דדו, באישור דיין, אלוף כלשהו כאוות נפשו; וכך גם בהחלטתו למנות את אלוף פיקוד הצפון יצחק (חקה) חופי לראש אג"ם. עד כאן היום עודנו בהיר. הרעם יגיע בשלוש המלים הבאות: "אנחנו נפרדים, טליק".

הכידון ננעץ בחזהו של טל. הוא ממשש את החוד. "למה אתה מתכוון ב'נפרדים'?"

דדו דוקר. "אתה הולך הביתה".

טל מופתע לחלוטין. "רגע אחד, מה אתה חושב? אתה מתכוון, שמדיחים אותי מצה"ל?"

דדו: "כן".

טל: "מי, אתה או שר הביטחון?"

דדו: "שנינו. שר הביטחון הוא פוליטישן, הוא פוחד ממך, אז אני אומר לך".

טל מוכן להבין שבעקבות התנגדותו לחידוש המלחמה דיין מעוניין לבוא איתו חשבון, אבל "מה קרה לך, דידל?"

כינוי החיבה אינו מועיל. "ככה," עונה רב-אלוף דדו, או דידל.

"תסביר לי מה קרה".

"ככה".

טל: "דידל, אתה טועה. זה לא כבוד גדול להיות אתכם בצבא. אתה יודע שלא רציתי להישאר. הייתי עוזב היום. אבל מה יגיד כל העולם, שאני אשם ביום הכיפורים? יש לי אשה, ויש לי ילדים, וזה אכפת לי. אעזוב כאשר ישוחררו המילואים, כשכל הצבא יילך הביתה, ולא לבד".

דדו: "אתה טועה, טליק. אתה הולך כבר היום. בשעה חמש זה ברדיו".

השעה כבר אחת. נותרו רק ארבע שעות להודעה שאין ממנה חזרה. בעיני טל דמעות, אך לא השלמה וכניעה. הוא הזעיק את רבין, ששמע ודיבר עם אלון. "גולדה שכבה חולה בבית. באו אליה שרים וביקשו לזמן ישיבת ממשלה. ישיבה לא כונסה, אבל גולדה אמרה לדיין, או לדיין ודדו, שלא להודיע כלום ברדיו. דיין אומר לי שהוא לא מסכים שאפקד על חזית הדרום, כי אינני ממלא פקודות ואני עושה לעצמי ממלכה בתוך ממלכה. לעומת זאת, דדו הוא שמתנגד להמשך שירותי כסגן הרמטכ"ל ואילו הוא, דיין, אינו עומד על כך שאצא מהצבא".

טל ממשיך להיאבק ודורש מדדו לאפשר לו לשוחח עם גולדה. כשהוא נפרד ממטה פיקוד הדרום, הוא אומר ש"אני מסרב להיות מודח מהצבא, על רקע תככים. בדרום, אני לא מצטער על שום דבר במדיניות שלי. נמנעה הסלמה יותר חריפה. לעובדה שבחורים נהרגו לפני שבוע, שבועיים או חודש כאן בחזית, בתקרית, אין שום משקל המשפיע על מצבנו האסטרטגי או המדיני או הטקטי, ואני לא חושב שמוצדק להקריב קורבנות בנפש על דברים שהם לא ממש בנפש האומה. אני שלם עם עצמי. פעלתי על פי מצפוני".

אפשר למסגר את דברי טל לתלייה בחדר דיוני המטכ"ל, לצד "תדע כל אם עבריה", ערכי צה"ל ו"דבקות במשימה לאור המטרה" בראש עקרונות המלחמה.

טל היה אדם כוחני. המונח "יד ברזל" שימש אותו תכופות. גם כשנדחק לפינה, ידע להפעיל מנופים. הוא "מנסה להבין מה קרה לדדו. אומרים שסיפרו לו שדיין ואני פעלנו בעצה אחת להדחתו. העימות שלי עם דיין, על רקע ניהול התקריות בדרום, איפשר לדדו לקבל את הסכמת דיין להדחתי. מהומה גדולה. רבין פועל למנוע את הדחתי מהצבא. גם אני במגעים עם שרים, כולל אלון. בהתחלה אלון מתכוון במרץ ובמלוא הלהט לפעול למניעת הדחתי, אבל כשהוא נוכח שזה דדו ולא דיין שרוצה להדיח את טליק, הוא נסוג מתמיכתו בי. כך החיים. דדו רוצה לחתוך ולהוציא לתקשורת את ההודעה שאני פורש מהצבא. אני מסרב ומבהיר לו שמדובר במעשה נבלה - הוא ודיין שופכים את דמי. אני מאיים עליו שאם ההדחה תתממש, אספר את כל האמת על יום הכיפורים, למעט סודות מדינה".

שתי המלים האחרונות רומזות למשבר החמור לפנות בוקר ה-9 באוקטובר, כאשר טל הוזעק, ופעל, לסכל יוזמה פראית לשליפת נשק יום הדין. "המשא ומתן נמשך. ב-18 בינואר אני מסכם עם דדו שאני נשאר בתפקיד סגן הרמטכ"ל וממלא מקומו. אני סגן רמטכ"ל מנוטרל לגמרי, ללא תפקיד מעשי".

בחודשיים הבאים ישב טל, להלכה עדיין סגן הרמטכ"ל אך למעשה מסורס ושבור, בלשכתו השנייה כראש מנהלת תכנית הטנק. שם, בבוקר ה-5 באוקטובר, כשהוזעק לדיונים אצל דיין ודדו, שמעו אורחיו מעוזרו מירון חומש ש"מחר תהיה מלחמה. מי אומר? טליק אומר!"

כקצין אבירים שחרבו ניטלה ממנו ואתה כוחו וכבודו היה מר שריון למר נפש. זאת הייתה אחת מנקודות השפל של חייו, אולי הנמוכה מכולן בטרם פקד אותו האירוע הבריאותי שהאפיל על העשור האחרון שלו; וגם כשהשברים התאחו, מעולם לא חזר - כמוהו כמדינה, והרי טל היה ישראל - למצבו מקיץ 73'. "אינני עוד האיש שהייתי", ציטט שוב ושוב שורת שיר.

הוא חש רדוף, נשחק בין כוחות כבירים אך מטים ליפול, הנלחמים על חייהם ואינם פנויים לשקלל צדק מידתי ולחוס על הזולת. מפקדים וטייסים ממעריציו חתמו על עצומות, דיברו בחריפות ואף איימו במרי. הוא היסה אותם. לאחר חודשיים קשים מנשוא, השארת דיין בתפקידו בממשלתה החדשה של גולדה (בראותו שהיא משלימה עם נטישתו ונערכת למינוי רבין לשר הביטחון), אופק עמום לסיום עבודתה של ועדת אגרנט על דוח הביניים שלה, ויתר על הסיכוי להתמנות לרמטכ"ל הבא - שלראשונה במסלולו נאבק עליו וגייס למענו תומכים - והתעקש לפרוש משירות הקבע. לא הועילו הפצרות ידידיו: אמר ועשה.

שבוע וחצי אחר כך נבקע הקרח. דו"ח אגרנט הדיח את דדו. רבין, השר היחיד שהתנגד לכך, רצה במינוי טל, אבל גולדה ודיין לא סלחו. בתוך שבועות מעטים היה רבין לראש הממשלה, מאוחר מדי - דיין המליץ על גור וממשלת גולדה, באחת מהחלטותיה האחרונות, אישרה. הרמטכ"ל החדש הוביל, בעידוד שר הביטחון שמעון פרס, קו דייניסטי, שאיגף את רבין מימין, אך כשדיין חזר לעמדת השפעה, שר החוץ ונציגו של בגין בשיחות החשאיות עם שליח סאדאת חסן תוהאמי במרוקו, התברר שגור נשאר עם דיין הקודם, המסרב לשלם את מחיר השלום, בעוד שדיין אימץ במאוחר את גישת טל.

בעיני טל היה רבין המורה הגדול של תורת הביטחון. אילו התמנה רבין לרמטכ"ל ב-1961, ולא שלוש שנים אחר כך, היה טל מקודם לפיקוד על גייסות השריון ולדרגת אלוף לפני דדו, חביבם של הרמטכ"ל צבי צור והמפקד היוצא בר-לב; אילו דבק צה"ל בקו רבין-טל, להפעיל כוננות וגיוס לנוכח מה שיודעים שהאויב יכול לעשות ולא מה שמנחשים שהאויב מתכוון לממש, היה צה"ל ערוך מסוף ספטמבר 73' למהלך הצבאי המצרי-סורי (אף שלא היה בכך מענה לאסטרטגיה הכוללת של סאדאת); ואילו היה רבין שר הביטחון באביב 74', לא היה דדו מודח - סביר שכהונתו הייתה מסתיימת כמתוכנן לאחר תשעה חודשים נוספים - וטל היה מתמנה אחריו לשקם את צה"ל ובמיוחד את צבא היבשה. אפשר שהשלום עם מצרים היה מגיע מהר יותר, בעידוד הרמטכ"ל.

טל לא היה חסיד שוטה של רבין. הוא סלד, למשל, מהחוג העשיר שלתוכו נשאב החייל המופנם, במסעו לשגרירות בוושינגטון ולפוליטיקה רבת התהפוכות במפלגת העבודה. אבל תמיד בערה ביניהם גחלת הידידות הנושנה, ובסוכות 1995, כשרבין ביקש ממנו להתלוות אליו לתצוגת שריון בכיכר מלכי ישראל, נענה טל ברצון.

בשובו משם, טלפן בדאגה לאחד מידידיו. "הייתי עם יצחק בכיכר", סיפר, "הוא נתקל בתגובות משני הסוגים, טובות ורעות. בקושי הייתה שם שמירה עליו. כל מי שרצה, היה יכול להתקרב. זה לא נראה לי תקין".

זה היה שבועיים וחצי לפני שבאותו מקום בוצעה ההתנקשות שחמורה ממנה, כחולייה בשרשרת תולדות מדינת ישראל, הייתה רק מלחמת יום הכיפורים.