נשות שבויי מלחמות ישראל שהחליטו: לא נתמודד לבד

זה שבע שנים מתכנסות מדי שבועיים בבניין במרכז תל אביב עשר נשים. הן לא גדלו יחד, לא שירתו באותה היחידה בצבא וגם בהמשך חייהן לא חלקו את אותה השכונה וילדיהן לא מכירים זה את זה. למרות שהכירו לפני פחות מעשור, חייהן נקשרו לפני עשרות שנים דרך בני זוגן, פדויי שבי ממלחמת יום כיפור וכן ממלחמות נוספות.

הגברים, שמתמודדים עם פוסט-טראומה מאז ששוחררו מהשבי, הוכרו בידי משרד הביטחון כנפגעים - אולם הנשים שעומדות לצדם בשעות הקשות לא זוכות לתשומת לב המדינה. הקבוצה שהקימה ג'ודי גונן, מטפלת מוסמכת בנפגעי טראומה, פתחה בפניהן צוהר לשיח פתוח על הקשיים עמם הן מתמודדות, וכעת, לראשונה, הן חושפות באומץ בפני וואלה! NEWS את התהליך שעברו.

בשנים האחרונות גונן, אמנית ופסלת, היא חלק מהצוות הקהילתי של נט"ל - ארגון סיוע לנפגעי טראומה, וזאת לצד ניסיון מקצועי רב שצברה. אמנם היא איננה נשואה לפדוי שבי, אך בן זוגה שירת כטייס חיל האוויר בזמן מלחמת יום הכיפורים. "אני חייתי 15 שנה בבסיס כשכל הנושא של מלחמות היה חלק מחיי בהיותי אזרחית", היא מספרת על הדרך שהובילה אותה לפתיחת הקבוצה עשרות שנים אחר כך. "אחד הדברים שמאוד השפיע עליי, הקשה עליי והשאיר אותי עם שאלות היא התהייה - איך אנחנו כנשים חיות בבסיס בזמן מלחמה, ושום תשומת לב פנויה למה עובר עלינו. לימים, כשכבר לא גרתי בבסיס ולמדתי ועבדתי, הייתי מאוד רגישה לנושא של משפחות השבויים".

אחד הדברים שגייס את גונן לפתוח את קבוצת הנשים הוא ההבנה כי הנשים סוחבות על גבן את ההתמודדות של בני זוגן, אך לא מקבלות הדרכה או תמיכה, ולמעשה - לא זוכות לגיבוי כלל, לעתים אפילו ממשפחתן הקרובה. "אף אחד לא רואה מה קורה איתן. השאלות שהן התחילו לשאול והתופעות שהן התחילו לתאר - יש להן השלכה מאוד ברורה על חייהן. במחקרים רואים שיש סימפטומים דומים אצל בני המשפחה של הפוסט-טראומתיים, והן באמת התמודדו עם זה לבד".

אותן נשים, שבמשך חייהן הפכו לאימהות, הגיעו בחלקן למפגשים כשהן חסרות ביטחון באשר למה שהן יכולות לעשות מול בני זוגן וילדיהם והרגישו כי ההתמודדות חסרת סיכוי. אט אט, כשילדיהן גדלו, הן ניסו להבין מה יכול לחסוך מהם את המצוקה הנפשית עמה חיו. "אחד הדברים שמתאר את הפוסט-טראומתיים זה שהמחלה שלהם שקופה, ורק אחרי עבודה מאוד אינטנסיבית בקבוצה זה קיבל נפח והבנה, מה בעצם יש לבעל. הן לא רופאות או פסיכולוגיות, אבל הן חיות איתו. יש אחד שמסתגר, יש אחד שכל רעש מלחיץ אותו, אחד שיש לו התפרצויות. הן לא העלו על דעתן שהשבי הוא מקור הבעיה. אחרים נעלו את הבית בצורה מוגזמת, לאחר ישנו חוסר סבלנות לילדים. אחת התופעות הידועות בציבור זה ערות בלילה. זה נותן קצת דוגמה לאנשים מאוד לא רגועים, מאוד לא משתפי פעולה לפעמים. הם סובלים מאוד, אבל תוצר נלווה זה סבל של הנשים והילדים", מסבירה גונן.

"כשהבעל הפוסט-טראומתי הולך ברחוב אין לו פרופיל, לא ניתן לזהות אותו. אז איך יזהו את אשתו? זו אישה כמו כל אישה", היא חורצת. "הן מדברות על זה בקבוצה, אבל כשהן יוצאות החוצה לא ניתן להבחין בזה. אני רואה בזה הצלחה גדולה של ההתמודדות. יש את הספורטיבית, המורה, הגננת. אלו נשים רגישות, חכמות. אני מלאת הערכה לנשים האלה, אבל זה לא דברים שרואים עליהן. הן מתמודדות עם דברים מאוד קשים, יום יום, וזה באמת לא פשוט. לפעמים אני מוצאת את עצמי מעריצה אותן".

אורלי גרוף, פנסיונרית בת 61 מתל אביב, פתחה את פרק ב' בחייה עם יוסף, או יוסק'ה, כפי שהיא מכנה אותו, לפני 16 שנה. הם הכירו בעבודתם המשותפת בבנק לאומי, ולדבריה היא לא נרתעה מהעובדה שהוא סובל מפוסט-טראומה בעקבות נפילתו בשבי במלחמת שלום הגליל. "אצל יוסף זה שכחה של דברים, לשכוח דברים על השיש או את הדלת פתוחה", היא משתפת. "כל מיני דברים שאדם רגיל לא מודע אליהם, אבל אני יודעת שאין טעם לשאול למה הוא עשה את זה. זו אחת מתופעות הפוסט-טראומה, ואני מבינה את זה ולא כועסת ומכילה. זה מתבטא גם בהוצאת אגרסיות בנהיגה, בהתכנסות פנימית שלא תמיד מדברים עליה. אני ויוס'קה מדברים על זה המון, אין לנו עכבות. במובן הזה אני חושבת שהוא קצת מיוחד כי הוא מבטא את הדברים וכותב. על כל דבר אפשר לדבר ולצחוק, ואולי בגלל זה אנחנו קשובים גם לאחרים".

"הקבוצה קידמה אותנו. זה מאוד חשוב שלנשים יהיה מקום לדבר ולהוציא את מה שהן מרגישות, אם זה גם מול הילדים, זה תמיד גורם לבעיות מולם. החוויות שהם חוו מאוד קשות וזה לא עובר לעולם", ממשיכה גרוף. "תמיד אנחנו מדברים על השבי, למרות שאנחנו אומרים 'די', שכבר לא רוצים לדבר. הקבוצה נותנת לנו מקום להתבטא ולהגיד מה אנחנו מרגישות. הפוסט-טראומה של הבעלים עוברת אלינו באופן עקיף. אנחנו חוות תופעות מסוימות כמו פיזור, לשכוח קצת דברים. אצלי זה בקטנה, זה לא משהו רציני, אבל אצל אחרות זה יותר".

וכך, לדבריו גונן, החלו הנשים לשתף מסיפוריהן. אחת סיפרה על אירוע שקרה לה, ואחרת אמרה שגם בעלה מתנהג בצורה דומה. "הקבוצה היא תומכת ופותחת נושאים שאדם לבד לא מעז לפתוח", היא אומרת. "זה הפך לקבוצת תמיכה מאוד חיונית לבנות. הן נעזרות אחת בשנייה. אם בהתחלה זה היה לדבר על הקשיים של בן הזוג שישן עם אקדח מתחת לכרית וסוגר את הבית, ובשלב מאוחר יותר על הבעיות התנהגות שלו. השיחה בקבוצה מנסה לברר מה אפשר לעשות מול זה".

אורנה לניאדו, בת 62 מרמת השרון שיצאה גם היא לפנסיה לפני כמה שנים, חוותה את הטראומה של פדויי השבי ממלחמת יום כיפור פעמיים. הראשונה באמצעות אחיה, והשנייה דרך בעלה. "אני חושבת, ככה אמרו לי פעם, שאנחנו המשפחה היחידה בצה"ל שיש בה שני שבויים במשפחה", היא אומרת.

את בעלה יורם אמנם הכירה כמה שנים מאוחר יותר, אך את הטראומה של אחיה היא חוותה כבר בגיל 16. "הייתי נערה צעירה וזו הייתה תקופה של בלתי נודע. לא דובר אז, באותם ימים, על המושג נעדר. היה קשה להכיל את זה, לקבל את זה. כעובדה לזה אבא שלי זכרונו לברכה, בשאלה הכי פשוטה ותמימה, העז לשאול כשהודיעו לנו על נפילתו של אחי בשבי מתי נוכל לשבת עליו שבעה. אני צעקתי עליו בנוכחות כל מפקדי הצבא שהגיעו אלינו הביתה. בתחושה שלי נעדר יכל להיות גם חי. אבל זו לא הייתה התקופה שהיה אפשר לשקול כל משפט. כל אחד היה עם סערת הרגשות שלו", היא משחזרת.

בתום חודשים שנעו בין תקווה לייאוש, במשפחתה המתינו לסימן. "את הכוחות קיבלנו מאימא שלי שהייתה אישה מאוד חזקה, והצלחנו לשרוד את זה. כשקיבלנו את רשימת השבויים הבנו שזה עניין של זמן, והבית היה רגוע יותר. ישנה תעודת ביטוח שהוא חי - עצם המכתבים והתצלומים שהגיעו מדי פעם. זה לקח שמונה חודשים, והוא הגיע".

"לא חוויתי עם אח שלי את התחושות שחוויתי עם בעלי לאחר מכן", היא מודה. "בעלי ואחי הם טיפוסים מאוד שונים. אחי מאוד סגור ושנים הוא לא דיבר על השבי. גם היום הוא יענה לי הכי בקצרה. כשהייתי שואלת אותו על השבי הוא ענה לי 'היה, עבר, נגמר'. זו הייתה התגובה. בעלי לעומת זאת דיבר על זה חופשי, מגיל אפס של הילדים. ככה שאני לא חושבת, גם מהסדנה שאנחנו נמצאות בה, שאני הדמות שמאפיינים כאשת שבוי. אני מוצאת אותו שונה מאחרים ברגשות שלו, בידע שלו, בעצמאות שלו, בהבנה שלו את כל הדברים".

ועם זאת, לניאדו בחרה להצטרף לקבוצה. "זו תמיכה נפלאה, עצם זה שיושבת חברותה של נשים. זה יותר נוח לספר על הצרות שלך בפני מישהו שלא מכיר את המערכת, אין סיכוי שהוא ירכל עליי. הרי הרבה יותר קל לספר לחברה רחוקה מלאחות קרובה. בחדר הזה נשפכו המון מצבים, וכל המצבים האלה ביחד חיברו אותי לקבוצה. למדתי גם אם רק הקשבתי. אני לא יכולה להגיד שכל דבר התאים לי. בסך הכול אני יוצאת עם תיבת כלים לחיים, עם צידה לדרך, בזכות ג'ודי. היא תגיד שזה בזכות כולנו - אבל לה יש את הדרך לנתב אותנו נכון. עצם המפגשים שהם מאוד מחבקים ומכילים, הם ללא ביקורת, עם הקשבה. נבנתה לנו סוג של חברות סודית כזו עם המון דברים שכולנו יודעות - וזה שלנו, רק שלנו".

"מבחינת השפעה עליי? זה לא נותן לי מקום לכעוס עליו, להטיח בו, לרחם עליו. לא היה את הדבר הזה. הוא בעל תומך ואוהב", משתפת לניאדו. "מקומי בקבוצה הוא תמיכה הדדית. קודם כל להכיר את עצמי, כי זרמתי עם החיים בלי להתעכב, התחתנתי צעירה. הקבוצה נתנה לי יכולת ללמוד על היכולות שלי, לדעת לומר את מה שאני מרגישה. המפגשים נתנו לי תיבה של כלים כך שהיום אני יודעת יותר טוב איך להתנהג עם עצמי או עם אחרים".

לדבריה, המפגשים כיום, באופן טבעי, כבר לא מתמקדים רק בסיפורים מהשבי. "יש לנו שמחות, עצב, חווינו לוויות של הורים ומחלות. זה כבר לא נקודתי רק על הבעל שהיה בשבי. הגענו למפגשים בגלל הבעלים, אבל נשארנו בגלל הדינמיות של החיים. בהמון מפגשים אנחנו בכלל לא מדברות על הבעלים אלא עלינו. אנחנו נוברות בעצמנו. החיים שלי, כנשואה, לא היו צריכים להיות אומללים כדי שאלמד להכיר את עצמי טוב יותר - וזה מה שנתנו לנו בנט"ל".

לדברי גרוף, הקבוצה תרמה להבנתה כי לא תוכל לשנות את בעלה, וכי עליה למצוא את הכלים לחיות עמו. "קשה מאוד לכעוס עליהם, קשה לשנות אותם, זה נותן לי להבין יותר ויותר שאולי צריך להכיל את זה. להבין שזה לא נעשה דווקא או מרצון להרגיז, אלא כי יש להם המון חוויות שלא יוצאות מהם. אומרים שאתה יוצא מהשבי אבל השבי לא יוצא ממך, וזה בדיוק נותן לי להבין את המשמעות שזה לא עוזב אותם".

"אני באתי לקבוצה עם ראייה אחרת", היא ממשיכה. "אולי בגלל שאני בפרק ב' אתו, בשנים מאוחרות, אבל גם באופי שלי אני יודעת להבין, לקבל ולהכיל את הדברים. אולי בגלל כל הסיפורים שאני שומעת וממה ההתנהגות שלו נובעת, ובגלל שאנחנו מדברים על זה הרבה, אז הרבה יותר קל לי להבין את הדברים ולא לכעוס. כשהכרתי את יוסי הוא ידע שיש לו פוסט-טראומה. הוא שיתף אותי בזה והיינו מדברים על זה. זה לא הרתיע אותי. אני באתי מתוך הבנה שמה שקרה קרה, ואני מוקסמת מאיך שהוא עובר את הדברים. יש המון שבויים שמדחיקים את זה ולא מדברים על זה".

לצד זאת, גרוף מספרת על יחס הפוך לחלוטין מצד אנשים שאינם מודעים לטראומה שחווה בן זוגה. "זה תמיד נורא כואב לי, שאנשים אומרים ליוסי 'כמה מחבלים שחררנו בגללך' (בעסקת ג'יבריל בנובמבר 83', ב"א), גם בהרצאות שלו. הוא לא אדיש לזה, אבל הכל על השולחן. אנחנו לא מסתירים את הדברים. יש לו הרבה מה להגיד בנושא, אבל הוא אף פעם לא מתווכח עם אנשים. בי זה כן פוגע שאומרים כזה דבר, אני כן נפגעת. אני חושבת שאנשים לא חווים את הדברים, הם לא יודעים מה זה".

"אני חושבת שהקבוצה הזאת נתנה לנו המון כנשים שחוות כל מיני חוויות של פוסט-טראומה עם בני הזוג, וזה נותן לנו כוח להתמודד", היא מודה. "קודם כל אני יודעת שזו לא רק אני, יש עוד נשים שחוות את הסימפטומים של השבויים וזה עוזר לדעת שאנחנו לא לבד, שאנחנו יכולות לדבר על כל הבעיות האלה בפתיחות ולהוציא כעסים, לדבר על איך להתמודד עם הבעיות. ג'ודי מנחה אותנו בצורה יוצאת מן הכלל, היא יודעת לתת לנו לבטא את כל הרגשות".

בעוד כמה חודשים יסכמו הנשים את מפגשיהם הרשמיים במשרדי נט"ל, וייפרדו מג'ודי. הקושי בחייהן, אשר חלקן לא ידעו להצביע מהיכן הוא נובע, התבהר בזכות המפגשים שקיימו בשנים האחרונות, וכעת, הן מבינות שחוויותיהן קשות יותר מאלו של נשים רגילות - ועם זאת, אין צורך להתבייש בכך.

"הנשים היום יודעות לזהות טוב יותר מה הן התופעות ששייכות לפוסט-טראומה וכאלה שלא", אומרת גונן. "הן יודעות להכיל יותר, למרות שזו מילה לא מאוד מבוקשת בתוך הקבוצה. הן רואות ומעריכות את מה שעבר על הבעלים שלהן. הן יודעות להתמודד יותר טוב עם הדברים. כשקורית קריזה הן לפעמים מגיבות, לפעמים בולמות".

"התמיכה של הנשים אחת בשנייה מדהימה", אומרת גרוף. "אנחנו מאוד תומכות ומקשיבות, יש לנו קבוצת וואטסאפ שבה כל אחת משתפת. השם של הקבוצה זה אחת בשביל כולן, וכולן בשביל אחת. אנחנו מרגישים שותפות גורל בבעיות האלו. הקבוצה מאוד לי עזרה בלראות את הדברים יותר ברור, ואני נחשפתי לבעיות שלא הייתי רואה אותן בלי הנשים האלו, כי מצד הפדויים כבר שמעתי הרבה. מהן נחשפתי להרבה דברים שלא הייתי חשופה אליהם. להוציא, ולצעוק ולבכות. להוציא את הרגשות, וגם לדבר על דברים שמחים".

"אני מכירה כאלו שלא הולכות לקבוצה ואני אומרת כמה חבל", היא ממשיכה. "כמה הן היו יכולות לקבל מקום לתחושות שלהן, לכל מה שהן מרגישות וחוות, לפתוח את הלב. אני מכירה נשים שלא באות לקבוצה ורואה כמה קשה להן. אני אומרת בלב שלי, אחרי שעברתי את ההתנסות בקבוצה, שחבל שהן לא בקבוצה כזו. זה נותן כל כך הרבה מקום לנשים, כי אנחנו חוות כל מיני חוויות קשות. אנחנו, בקבוצה, רואות את הדברים באור אחר, יודעות מה אנחנו יכולות לעשות כדי להגיע לשלווה, נחת, חיוך".

גונן מעידה כי היא לא מכירה קבוצות דומות עבור נשים לבעלים פוסט-טראומתיים, אך לא מתיימרת להיות היחידה שתעשה זאת. "אני יכולה להגיד שזה דבר שראוי שיעתיקו אותו למקומות אחרים. תמיד מטפלים בחולים עצמם, אבל לא חושבים שהמשפחה הסובלת היא פציינטית לא פחות מהפוסט-טראומתי. אם הכתבה תגיע למקומות נכונים יקימו קבוצות לנשים אחרות. לא צריך קבוצה רק לנשים מיום כיפור".

"חשוב לדבר על הדברים, חשוב ללכת לקבוצה שהיא תומכת, והייתי שמחה שהיו עוד הרבה קבוצות של נשים שיעברו את מה שאני עברתי בקבוצה", אומרת גרוף. "זה יכול מאוד להקל ולעזור. גם אם זה לא הבעל שהולך לטיפול, הנשים מבינות את הדברים וזה עוזר לפתוח ולהוציא אותם מהלב. לשחרר קצת מועקות ולדעת שאני לא לבד, יש לי תמיד למי לפנות. אני יכולה לבכות ויחבקו אותי. את זה הקבוצה נתנה לי. אני חושבת שזה חשוב מאוד שעוד נשים יהיו מודעות לזה וילכו גם כן. אני לא יודעת למה אחרות לא הולכות, אולי הבעל לא רוצה, אולי הן לא רוצות להתמודד. זה חבל, הן מפסידות".

"אני לא יודעת אם הנשים היום יודעות להשתמש במערכת. אני בטוחה שיש נשים שלא מודעות לזה שיש מערכת שיכולה לתמוך ולא רק להוציא את הנשמה", מוסיפה לניאדו.

גונן אומרת כי אחד האמצעים בהם השתמשה בקבוצה, ארט טרפי - טיפול באמצעות אומנות, עזר לנשים להתחיל ולפתוח את עצמן. "השתמשתי בחומרים שמחליפים את הדיבור. נושאי תקשורת דרך חימר, ציור, מוזיקה. הדברים האלה מאפשרים שיח לאנשים שמתקשים בצורה רגילה את הדברים שעוברים עליהן. המפגשים האלה לא היו קיימים בסביבה שאני הכרתי. יש בספרות נושאים כאלה, אבל אם מישהו מקצועי יודע מה זה הנחיית קבוצה... לי לא הייתה דוגמה. בקבוצה התחלנו לראות את המצוקות של הנשים, לראות על מה אפשר לדבר במעגל קבוצתי, בזוגות או ביצירה. שבע שנות עבודה זה הרבה".

לקראת פרידה, גונן מכינה את חברות הקבוצה להמשיך להיפגש בלעדיה, בעוד היא מתכננת להמשיך לאתגרים חדשים. "אני מכינה אותן לסוף השנה, כשהקבוצה הזו תיסגר, שהן ימשיכו להיפגש כקבוצת תמיכה בתוך עצמן. אני מסבירה איך הן צריכות לפנות אחת לשנייה, איך הן נותנות תמיכה. זה קשה להן. הן שאלו גם למה צריך לוותר, אבל הסברתי להן ששבע שנים זה מספיק ושהן גדלו ושהן יכולות להמשיך בעצמן. יש פה עוד אלמנטים, אבל אני מכינה אותן להיות עצמאיות בסיפור הזה".

"אני חושבת שאין מספיק שיח על המעגל השני", היא מסכמת. "צריך לתת לו יותר לגיטימציה, להגיד שיש קבוצות כאלה וליצור קבוצות כאלה. אני יודעת שיש מרכזים לטיפול בפוסט-טראומה ומרכזי חוסן, אבל צריך לפתח את הנושא של העזרה לנשים. אנחנו מזמינים אנשים לפנות לנט"ל דרך הקו הפתוח. אם אישה מרגישה שזה הדבר שהיא הייתה רוצה, יש לה אוזן קשבת".

לסיוע ניתן לפנות לקו הפתוח של נט"ל: 1-800-363-363