"כשנחטף לך חייל זה בוקס בבטן, כאילו לקחו איבר מגופך"

סגן מפקד חטיבת גבעתי כיום, סגן-אלוף אלי ג'ינו, היה מפקד גדוד הסיור של חטיבת גבעתי בזמן מבצע "צוק איתן". תחת פיקודו נהרגו בניה שראל, ליאל גדעוני והדר גולדין, גופתו של האחרון עדיין מוחזקת בידי חמאס. חמש שנים אחרי המבצע ההוא, ורגע לפני שהוא מסיים את תפקידו ועובר לשמש סגן מפקד עוצבת אדום, הוא חוזר למהלכים, להחלטות המורכבות ולרגעים הקריטיים בקיץ 2014, שנראה לפרקים כאילו הם משתחזרים כסרט מול עיניו.

ג'ינו התגייס לחטיבת גבעתי בשנת 1997. את ניסיונו הקרבי הראשון צבר במארבים ובהיתקלויות נגד חיזבאללה בדרום לבנון. בשנת 2001 מונה למפקד פלוגת מסלול בגדוד רותם. עם סיום טקס סוף המסלול, אחרי שנה וחודשיים, הוא נפרד מהלוחמים לקראת חופשה ומעבר לפלוגות הוותיקות - אבל אז הוא קיבל שיחת טלפון שבה הודיע לו המג"ד באותם ימים, אילן מלכא, כי עליו לרכז מחדש את פלוגת המסלול ולהצטרף ללחימה. זו, מאוחר יותר, התבררה להיות מבצע "חומת מגן", בו לחם תחת מח"ט צנחנים באותם ימים, אביב כוכבי.

שניות אחרי האכזבה הראשונית, הבין ג'ינו כי חומרת המצב מחייבת גיוס מהיר. כמה ימים לאחר מכן כבר הוביל את הלוחמים הטריים לעבר כיבוש הקסבה של שכם ומחנה הפליטים בלאטה. "אביב כוכבי עלה בקשר כמח"ט ועבר ממ"פ למ"פ. 'כאן קודקוד. שיהיה בהצלחה'. בתור מ"פ, שהמח"ט עולה מולך בסיטואציה כזו, זה נתן הרגשה טובה", סיפר ג'ינו על הלחימה שבה כמעט נהרג בפיצוץ מטען רב עוצמה. "הרגנו מחבלים, פוצצנו מבנים וטיהרנו הרבה שטחים בנויים. עברנו בין קירות ודרך גגות. יחסית לאותה תקופה זו הייתה לחימה מסוג אחר. עד אז הייתה עבורנו רק לבנון".

אחרי המבצע הוא מונה למ"פ בגדוד רותם, ובשנת 2004 למפקד הפלחה"ן (פלוגת חיל ההנדסה - א"ב) בגדוד הסיור של גבעתי. מפקדים מאותה תקופה מספרים על קצין נחבא אל הכלים, שלא עסק בפוליטיקה הארגונית, ערכי מאוד וקר רוח באופן בולט. השיא הקרבי הבא שלו התרחש במבצע "ימי תשובה" בפיקודו של תת-אלוף שמואל זכאי בצפון רצועת עזה. המבצע לא זכה לתהילה באותן שנים, אך היווה נקודת מפנה בלחימה מול הטרור הפלסטיני, בעיקר בשל התמרון העמוק ושילוב הזרועות בין המודיעין, האוויר והאש. במהלך המבצע נהרגו יותר ממאה מחבלים.

במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 הוקפץ מהלימודים - אך כמו שאר אנשי החטיבה הסגולה הוא לא חצה את גדר המערכת. ב"עופרת יצוקה", אבטח את ציר פילדלפי, וסיפר על תסכול רב שחש למראה פטריות העשן אחרי ההפצצות בשטח הפלסטיני, ולאחר ששמע ברשת הקשר את מהלכי הקרב. ב"עמוד ענן" בשנת 2012 כבר שימש סגן מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, ובפתח המבצע, היה מפקד תורן ביום שבת. הרעש הגדול החל בירי טיל נ"ט לעבר כוח בגבול, אז אישר ג'ינו ירי טנקים. לאחר מכן, פיקד על ההכנות ההנדסיות לקראת תמרון, ובחר את מוקדי מעבר הטנקים והנגמ"שים בגדר. "כבר אז הבנו שהאויב בעזה התעצם, שצריך לטפל בו מהר", הוא מספר. "ראינו את הנ"ט והמנהרות. חמאס משמין ועוד רגע בועט. זה היה באוויר. אמרו שאם לא יהיה מבצע אפקטיבי ומהיר, לא נעצור אותם בהתפתחות. אנחנו מבינים כבר אז שהם מתחת לרגליים שלנו". אך לאחר שמונה ימי תקיפות אוויריות בלבד יחד עם ירי מהקרקע ללא תמרון יבשתי, הגיעו ירושלים ועזה, בתיווך קהיר, להסכם הפסקת אש.

בשנת 2013 הוא מונה לתפקיד יוקרתי שנחשב לחלום עבור כל מ"פ בגבעתי - מפקד גדוד הסיור. השנה הראשונה בתפקיד מאוד אינטנסיבית: תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון וברצועת עזה ואימונים מפרכים במיוחד. בתפקיד זה פיקד על הגדס"ר בגזרת נחל עוז בזמן איתור גופות שלושת הנערים החטופים, גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח. חמאס, שהיה מתוסכל ממצבו באותה העת, החל לשגר מרצועת עזה פצצות מרגמה ורקטות לעבר ישראל. המוצבים שהיו תחת פיקודו של ג'ינו היה תחת התקפה, וכשהגיע האישור לירי פגזים וטילים, הוא הבין שפני צה"ל למלחמה. כשהוא נקרע בין הרצון להגן על התושבים בגזרה לבין הרצון להצטרף ללחימה בשטח הפלסטיני - החל לדרוש מהפיקוד הבכיר לקחת חלק בתמרון.

"היה חשש ממנהרות בגזרת נחל עוז (אחת מהן הופעלה מאוחר יותר נגד כוח של הביסל"ח בעמדת הפילבוקס - א"ב), לכן הייתה לי בעיה מוסרית", הוא משחזר את רגעי תחילת המבצע והדילמות הכרוכות בו. "אני מפקד הגזרה, ממש חד עליה, ודווקא בחירום אני עוזב אותה. אני מכיר את התושבים כל כך טוב, מגן עליהם. אני מכיר את כל נקודות התורפה, וברגע השיא אני עוזב ונכנס פנימה. זו דילמה מאוד קשה. מצד שני, אני משתגע מזה כמג"ד - עד שיש מלחמה אני לא בפנים? ועוד כגדס"ר?". הרחבת המבצע חייבה את צה"ל לגייס את חטיבת גבעתי. מטרת העל הייתה איתור ונטרול מנהרות. הסיירת יצאה לצאלים לסדרת אימון לפני המבצע. לוחמים שנכחו בשטח סיפרו על זיכרון מצמרר, בו במהלך האימון "הופל" מפקד הסיירת, רב-סרן בניה שראל, ושימש הרוג מדומה כדי לבחון את תפקוד הסיירת.

חמישה ימים אחרי שהחל המבצע, הוביל ג'ינו את התמרון לרפיח. "יאמר לזכותו של המח"ט אז, עופר וינטר, שההכנות למלחמה היו כל השנה. לא הייתה דילמה שבקדנציה שלנו יהיה מבצע צבאי. דיברנו על זה כל הזמן. כאילו כל יום זה היום האחרון לפני", סיפר על אווירת המלחמה באימונים. "זה בא לידי ביטוי בהכשרות, באימונים, בצד המנטאלי של הלוחמים. כבר בנוהל הקרב היו תחנונים של חיילים לצאת לקרב. היו כאלה עם פציעה, אבל לא היה לי מקום להסיע את כולם. התמרון זו התכלית שלנו, אני לא רוצה שאף אחד מהילדים שלי יחלום על מלחמה. אבל כארגון לוחם? כל החיים שלי, כל ההכנות זה למען הרגע הזה. אתה מתאמן כדי להילחם".

הגדס"ר פעל לאיתור מנהרות, מצבורי אמל"ח ותחמושת, תשתיות וחוליות טרור. התמרון נע בין יממה לחמישה ימים ברציפות בעומקים משתנים. "כבר בכניסה הראשונה יש לנו היתקלות מטווח מאוד קצר, 50 מטר ממני", הוא משחזר. "מ"פ הפלחה"ן, שמואל ביטרן, איתר מנהרה, סרק אותה ופתאום קפצו לעברו מתוך המנהרה שני מחבלים. הוא מסתער עליהם והורג אותם. זו הפתיחה שלנו". יחד עם ההצלחות המבצעיות, היו גם לא מעט אתגרים: "יש תופעה אנושית מדהימה. זה לא קורה ללוחם אחרי שבוע, אלא אחרי 24 שעות. פתאום הוא נולד למלחמה. פתאום הוא ישן בזמן שנופלים לידו פצמ"רים, ישן ליד פגז, דחפור שהורס מבנה".

אתגר משמעותי היה היותו של חמאס "האויב הנעלם" - היות שאנשי הארגון הסתתרו מאחורי מבנים ובמנהרות, ולא מיהרו להילחם ישירות מול צה"ל. לדברי ג'ינו, "ברור לי כבר בהתחלה שהאויב לא מנסה לעצור את הגדוד שלי. חמאס עובר לספיגה. נותן לי רגע להתמקם ואז הוא מנסה לזנב בי - 'שיטת הזינוב'. זה כמו ארגון גרילה. אחד העקרונות שלו זה לחפש את הקצוות החלשים או אירועים תודעתיים. מספיק לו חטוף, הוא לא צריך להרוג 200 חיילים, מבחינתו לפגוע בסמל כמו טנק מרכבה".

גורם מתח מרכזי נוסף בשדה הקרב הוא השפה המשותפת והבנת הפקודות, ובמיוחד הטווח הקיים בין ההוראה מה יש לבצע, ה"מה", לבין דרך הביצוע, ה"איך", שאליה התכוון המפקד. לעולם, מסביר ג'ינו, יהיה מרווח ביניהם - ותפקיד המפקדים לוודא שהוא יהיה קטן ככל האפשר. "הגדוד שלי זה גדוד שאני צריך לרסן אותו, הוא גדוד אגרסיבי. בצד החיובי, יש ביטחון בהפעלת האש, ביטחון גדול ללוחמים. הגדוד מיומן לקרב משולב - הנדסה, אוויר, טנקים, הפעלת טילים וכו'. אנחנו באנו מאימון חטיבתי, התאמנו כל כך חזק, והאימון מדמה מציאות. הגענו לקצה. אני זוכר תרגילים של עשרה ימים שעופר קרע לנו את התחת. אפילו הוא היה מופתע מהיכולות של הגדוד שעמד בזה - הקצבים מאוד מהירים. הוא העריך שמונה שעות, ופתאום הגדוד עמד במשימה תוך חמש שעות".

עם זאת, לצד המוכנות הגבוהה, קיימים "באגים" עמוקים יותר - להגדרת ג'ינו - בין היתר לגבי איכות הכוחות. "מילואים זו תופעה מדהימה לחיוב. לוחמים ומפקדים עם משפחה וילדים, עוזבים את הכול ובאים. מתעקשים לתרום ולהיכנס ללחימה. יש לי מילואים במפקדה, כוחות פינוי, תוספת במודיעין, ובחפ"ק. באופן חריג גם קיבלתי פלוגת טנקים במילואים. המ"פ שלהם היה גיבור, המענה הכי טוב שיש. אבל יש חריגות. הייתה מחלקת טנקים שהעפתי החוצה תוך כדי לחימה. היו כוחות שמתעכבים, רגליים כבדות מדי, שאתה מרגיש שמתנהלים לא נכון. הכי טוב ללוחם כזה זה להוציא אותו החוצה".

בין ההפוגות בשטח הישראלי, השתדל סא"ל ג'ינו לכנס את הכוחות בגדוד לשיחה רחבה על הלקחים, על ההתרחשות בעורף, על מודיעין ופקודות להמשך. "אנחנו ערים לזה שהאויב לומד אותנו מהר מאוד. הוא מחפש נקודות תורפה וצריך לתת להן מענה. אני עסוק הרבה בחשיבה הזאת, אני גם עסוק בהתמודדות עם הביטחון העצמי שמצטבר והשאננות. ביטחון זה דבר טוב אבל הוא גורם לשאננות", הוא מסביר. לדבריו, עד להיתקלות שבה נהרגו שראל, גדעוני וגולדין, לא היו פצועים או הרוגים משורותיו, "אולי רק שריטה מאיזה אחד שיורה מטול לא נכון, אין פצועים". "לי ברור שהכול עובר חלק וזה לא טוב. אני אומר את זה לבניה יום לפני שהוא נהרג. אני אומר לו ולגדוד: 'תזהרו מאוד מאוד משאננות. ההצלחות האלה, זה החשש הכי גדול'", הוא משחזר. "לא זלזלנו באויב, אבל אין מה לעשות. אני מבין שמה שאני מרגיש זה לא מה שהחייל מרגיש למטה. הביטחון הוא תכונה אנושית שנצברת".

כשנשאל מדוע בשלבים הראשונים חמאס לא שיגר טילי נ"ט או ירה ירי צלפים לעבר גדס"ר גבעתי, ג'ינו מסביר כי הארגון היה מופתע מהפעלת הכוח של צה"ל. "התנועות בלילה חשאיות, ובשימוש הסוואה. אם אתה בוחן את התשתיות של חמאס, הוא חד וחלק נערך למבצע עם צה"ל. אבל הרוח והאתוס שלו לא מניעים אנשים באמת למען המולדת שלהם, יש להם סולם ערכים אחר. אצלנו כל מלחמה היא המלחמה האחרונה, לא מפסידים, הראייה היא שאם נפסיד, נאכל אותה. אצלם זה לא ככה - מבחינתם אנחנו ניכנס ונצא, הם מבינים שאין לנו כוונה לשבת בעזה. המבחן הכי גדול שלנו זה לשבור לחמאס את התקווה והאמונה שהוא יעשה את זה יום אחד. להבנתי, בסוף כל מבצע יש נקודות שמצטברות לכך שיום אחד הוא יגיד 'די, אני איתם לא יכול להתעסק'. זו האמונה שלי, גם דוד בן גוריון אמר את זה, 'שיטת השלבים'".

השבוע השלישי והאחרון לתמרון היבשתי של גדס"ר גבעתי היה עמוס במיוחד: לחימה עם חוליות חמאס, תמרון לעומק, איתור מנהרות ומצבורי אמל"ח נוספים, מודיעין שנאסף בזמן אמת. גדס"ר גבעתי הרשים את הפיקוד הבכיר בביצועים וקיבל גזרה נפרדת ועצמאית משאר החטיבה - שכונת אל-חוחורי. מדובר בשכונה קטנה שתחתיה נכרתה מערכת מסועפת של מנהרות, אך האויב לא מיהר להתחכך עם צה"ל. "כל הזמן אני חושב איך לחשוף אותו, להוציא אותו מהחורים שלו", אומר ג'ינו על אותם שלבים בלחימה. "הוא בוחר לא להתעמת איתי אלא רק לעקוץ. אני צריך להוציא אותו ולהשמיד אותו".

לקראת שבוע הלחימה האחרון, מתפשט השיח בעורף ובקרב הלוחמים על הפסקת אש קרבה. הגדס"ר יצא לתמרון משמעותי שכלל התקפה על יעדי טרור, וביום שישי קצת אחרי השעה 08:00 אכן נכנסה הפסקת האש לתוקף. המפקדים והלוחמים התפזרו בבתי הפלסטינים הריקים במרחב. לפי ההנחיות, מותר לסרוק מבנים ולטהר תשתיות - אך ללא שימוש באש. באותה העת, מפקד סיירת גבעתי שראל, מלווה בגולדין ובגדעוני, נתקלים סמוך לשעה 09:00 בחוליית מחבלים שיצאה ממנהרה. אלו הורגים את בניה וגדעוני - וחוטפים את גופת גולדין. "הרוג וחטוף זה חלק מלחימה", מסביר סא"ל ג'ינו, ומוסיף: "מי שחושב שהוא ייכנס ללחימה וזה לא יכול לקרות לו - שלא ייכנס. אבל חטוף בחברה הישראלית, יש לו רגישות, ואני חושב שטוב שכך. את האויב זה לא מדגדג, אצלנו זה מאוד, ואני מדגיש - טוב שכך".

לפי עדויות מפקדים בכירים, ג'ינו הבין מהר מאוד כי פעולת החטיפה היא אירוע אסטרטגי שישפיע על מדינה שלמה, ובעיקר על מהלכי הקרב הבאים. באותן שניות, למרות הבנה כי מדובר בלחץ אדיר, הוא לא נכנע ונותר מרוכז כדי להוביל את הגדס"ר לקרב. כמה וכמה שאלות בוערות עמדו לפתחו בשלב זה: האם לרדת לתוך המנהרה ולהוביל את המרדף אחרי חוליית החוטפים? ואם לא, האם לשלוח אחריהם לוחמים?

ג'ינו הבין כי ברגע שהוא נכנס למנהרה, הוא מתבטל כמפקד - והגדס"ר נותר ללא מג"ד וללא מפקד סיירת, שנהרג גם הוא כמה דקות קודם לכן. "עד היום אני חושב על זה. מקצועית אני שלם עם ההחלטה שלי, אבל מוסרית פחות", הוא מספר בדיעבד על רגעי ההחלטה ועל התחושות שלאחריה. "מקצועית - אני יודע ששיקול הדעת שלי, התבונה שלי, הניסיון שלי מקדימה הם קריטיים, במיוחד באירוע קיצון. יש פה מערכת יותר גדולה. אבל מהצד השני, מוסרית, אני שולח את האנשים שלי למקום הכי מסוכן שיש - זו לא מנהרת נטיפים, זו מנהרה של רוע, מחבלים, תופת. אתה הולך בה על שבילי דם. כל חיי אני חונכתי שמפקד הולך בראש למקומות הכי מסוכנים, אבל פתאום לשלוח אנשים? ליבך כבד עם זה מאוד מאוד. עד היום אני לא שלם עם עצמי. כששלחתי אותם, היה לי ברור שיכול מאוד להיות שהם ייהרגו, כשאתה מכניס חיילים למנהרה, הסבירות שמישהו שם לא ייצא בחיים זה כבר לא סיכון גבוה, אלא סיכון גבוה מאוד".

"אני מאמין בזה שאנחנו עכשיו מסוגלים באמצעות מרדף חם להביא משהו. אם לא הייתי מאמין בזה לא הייתי מכניס לוחמים למנהרה", הוסיף על הרגעים שבהם נדרש לקבל החלטה לבדו, באומץ רב, ולשלוח לוחמים אל הלא נודע. "לא הכנסתי אותם לסיפור הירואי. גם את זה תרגלנו - לסחוב בן אדם בתוך מנהרה כשהוא מתנגד או פצוע. אני ידעתי שהוא (גולדין - א"ב) פצוע או מתנגד לחטיפה. אף קצין שלי לא היה הולך איתם בנועם. בראש שלי יושב חזק שהקצין שלי יתנגד, הוא יעכב אותם. הוא יעכב כי לסחוב אדם בתוך מנהרה זה לא קל. עשיתי את זה גם אני בתוך אימון במנהרה. זה חלק מהאימון, זה לא פשוט בכלל".

ההחלטה, אחת הקשות בחייו, עדיין מסקרנת את כל קורסי הפיקוד בצה"ל, המבקשים לשמוע את עדותו. "ראו שהם (המחבלים - א"ב) נמלטו, את זה ידענו ישר. כשהתחלתי להכניס את האנשים שלי, מהר מאוד זוהו סימני דם, אתה הולך על עקבות וסימנים מעידים, תרתי משמע", הוא מספר על הנתונים שסייעו לו בהחלטה. "לא הייתי מסכן אותם אם לא הייתי יודע שנביא משהו, והבאנו משהו". באותן דקות, מכשיר ה"ורד הרים", מכשיר הקשר המוצפן של ג'ינו, הפך לקו המבוקש ביותר בצה"ל. כולם רצו לדעת מה קרה ומה הממצאים באותן דקות. הרמטכ"ל דאז בני גנץ ואלופים מהמטכ"ל הגיעו לחפ"ק הקדמי, סמוך לגבול, כדי לצפות מקרוב במהלכי הקרב, בדקות הקריטיות שבהן צעדו קציני ולוחמי גבעתי שפופים במנהרה וחיפשו אחר גולדין.

"ברור שרמת הלחץ גבוהה על המפקד באותו הרגע. עד היום אני שואל את עצמי איך עמדתי בזה", הוא מתאר כיצד הצליח לקבל החלטה ברגעים שכאלה. "כנראה זה רק ניסיון, כנראה מאבא ואימא, כי באמת באותו הרגע אתה בלחץ אדיר. אתה מרגיש שכל העולם עליך. כולם רוצים לדעת מה קרה, האלוף מצלצל, כמות הפקודות, הכוחות שחוברים, כמות התיאומים, האוזניים של החיילים שלי. אני מבין מיד שחטפו לי חייל, כל הזמן רץ לי בראש מה קורה במצב כזה ומה הוא גורר אחריו. היה לי ברור שעל אירוע כזה בתוך הפסקת אש התקשורת כבר יודעת. היה לי ברור שתוך זמן קצר זה מגיע לכל בית במדינת ישראל".

אחרי שהסריקות מסתיימות, יצא גדס"ר גבעתי בפיקודו של ג'ינו להתקפה כדי לבודד את המרחב ולשבש את החטיפה, יחד עם כוחות חי"ר, שריון, הנדסה, ארטילריה וחיל האוויר. באותן שעות, נפלה החברה הישראלית לתסכול איום. אך לנגד עיניו של ג'ינו, לדבריו, הייתה מטרה ברורה - לבודד את אירוע החטיפה, לעצור כל פעולה שנועדה להבריח את גולדין מהאזור ולאתר את החוטפים. "אני מתחיל את ההתקפה. ראשונות לפעול היו המרגמות שלי, האש שלי", הוא מתגאה, ממחיש כי כוחותיו היו דרוכים ולא חיכו להוראות מלמעלה. "אני מבין שצריך לתקוף קדימה כדי לחסום את המנהרה ואת נתיב הבריחה. את כל מה שיש לי אני מפעיל במלוא העוצמה. אחרי שלושה שבועות של לחימה, הכול מנגן כל כך מהר שרק נשאר לי לתאם עם שאר החטיבה את קו כוחותינו, כדי למנוע ירי דו-צדדי", הוא מספר. "האש כל כך קרובה, 150 מטר מפצצת מטוס קרב זה לא הכי נעים. זו הייתה נקודה סופר מקצועית של החטיבה. חשוב לי להדגיש שהגדוד היה כל כך דרוך, כמו קפיץ, גם במנהרה. אם לא הייתי עוצר אותם, הייתי מוצא שם כמויות הרבה יותר גדולות של לוחמי הסיירת בפנים. ממש עצרתי. ערך הרעות, הקרבה, זו הגאווה הגדולה שלי. זה ריגש אותי תוך כדי לחימה. מצד אחד אני בולם אותם, ומצד שני אני כל כך מבין אותם. חבר שלהם נחטף עכשיו".

חטיפתו של גולדין הייתה, לדבריו של ג'ינו, הרגע הקשה ביותר עבורו. "הרגע הקשה ביותר זה שנחטף לך חייל כמג"ד. זה בוקס בבטן. יש משהו בחטוף, זה לא רק שהרגו לך אותו. המילה חטוף, המשמעות שלה בחברה הישראלית, שכמו שאמרתי, אני גאה על המשמעות הזו. אני חושב על זה כל הזמן. ברור שהרוג יותר גרוע מחטוף, כי מחטוף עוד יחזור משהו. זה כואב. האויב משתמש בזה בצורה צינית. אתה לא רוצה שייחטף לך חייל. זה כמו איבר מגופך. כאילו לקחו לך ולא מחזירים", הוא מספר. "התאמנו על זה. התאמנו גם על אגרסיביות. יש לי חייל שהודח כי הוא נחטף באימון. ערך האי-חטיפה היה גבוה אצלנו. עופר המח"ט תבע את זה. אצלי בגדס"ר הייתי עושה תרגילים שכל מהותם היה לחטוף חייל ולראות מה יקרה. גם כשהמח"ט מנסה לחטוף חייל יקפצו עליו חיילים וירביצו לו מכות. אין דבר כזה, אין לחטוף חייל. לכן, כשקרה מה שקרה, אמרתי שאחד כמו גולדין לא ייתן יד וילך - הוא או הרוג או פצוע, אחד מהשניים, וצדקתי".

מאוחר יותר, בערב יום שישי, מתקבלת ההנחיה לצאת לשטח הישראלי להפוגה ולהפחית את הלחץ על מרחב רפיח לאחר שהתקבלה ההבנה כי לא ניתן לסכל את החטיפה. סא"ל ג'ינו כינס את סיירת חטיבת גבעתי לשיחה בשטח הפתוח לפני כניסת השבת. הוא טוען שלעולם לא ישכח את מבט לוחמי הסיירת עם צבעי ההסוואה על הפנים, מחכים לשמוע מה הולך לקרות, ובעיקר רוצים לדעת אם יאפשרו להם לצאת להלוויות. עוד אתגר למפקד בלחימה. "זו הייתה שיחה קשה. שקע האבק, שקע האדרנלין, נגמרה ההתקפה וחזר השקט. כולם מבינים מה קרה. חלקם היה במעגל הראשון של האירוע. אני מסכם להם את האירוע בעיניים שלי, כולם צמאים לדעת מה קרה באמת ואף אחד לא מניד עפעף כדי להמשיך. זו גאווה מטורפת כמפקד". הואיל וכולם הכירו בצורה כזו או אחרת את שלושת ההרוגים, ההודעה של ג'ינו כי אף אחד לא יוכל לצאת להלוויות הייתה כואבת במיוחד. "כולם שואלים שאלות לגבי ההלוויות, זו שאלה לגיטימית. אני אומר שאין יציאה, אף אחד לא יוצא להלוויות. יש לנו משימה להשלים".

בגבעתי עוד ריחפה התחושה שניתן לעשות עוד כמה פעולות שאולי יסייעו, בשילוב מודיעין, להחזיר את גולדין. אולם, ביום ראשון הגיעה הפקודה לצאת לחלוטין מהשטח הפלסטיני ולעצור את כל הפעולות ההתקפיות. "אני ועופר (וינטר - א"ב) ממש לא אהבנו את זה. זה היה קשה מאוד, כי אתה מבין שלא הצלחת. ברמה המערכתית עשינו את שלנו ביג טיים, זה חלק מטעם המלחמה. זה מה יש. אבל אתה חוצה את הגדר בפעם האחרונה ואתה יודע שהשארת משהו מאחורה. זו תחושה נוראית עד היום, כשאני שומע גולדין כל שני וחמישי בתקשורת. לשמחתי זה עולה, בכל נאום של מפקד צבאי זה עולה. זה מדהים שזה היחס שלנו לאנשים שלנו, ואני מקווה שהעניין הזה יוכרע. עבור ההורים שלו, זה החוב שלנו".

לדבריו, הסוד העומד מאחורי תהליך קבלת ההחלטות שלו ברגע האמת הוא אך ורק הניסיון והרוח. "אתה מאמין במה שאתה עושה. בעיניי רוח וערכים זה הדבר הכי חשוב שאתה עושה. הפן המנטאלי, שאנשים מאמינים במה שהם עושים. חוסן מנטאלי יוציא אותם מכל אי-ודאות. מכל מקרה חרא. הם יקומו על הרגליים וימשיכו. ברגע שהדבק הזה לא קיים - זה בעיניי מה שיש לאויב. שהמפקדים שלו לא מקדימה, שהם מסתתרים מתחת לאדמה ושולחים אנשים קדימה במקומם. זו הסיבה שאנו תמיד ננצח אותם, הדוגמה האישית של המפקדים שלנו, ההליכה בראש. בעיניי הערכים הישנים והטובים במקצוע הצבאי לא התחלפו - מי שלא יקדש אותם בדוגמה אישית, לא יצליח. תודה לאל שהאתוס הצה"לי היה ונשאר ככה. אנחנו מאבדים מפקדים, אבל אם לא היינו מאבדים מפקדים, היינו אולי מאבדים דברים אחרים, כמו גיוס ומוטיבציה".

בהתייחסו לטענות שהכוחות פגעו במהלך "יום רפיח השחור" במי שלא היו מעורבים בלחימה, אומר ג'ינו כי הוא יודע שאף כוונת של חייליו לא כוונה לעבר אזרחים בזמן המבצע. "אף פעם לא ראיתי שכל לוחם חמאס שנהרג היה לוחם גרידא, ואני יודע שאף כוונת של חייל שלי לא הסתכלה על אזרח בזמן הדבר הזה, כנקמה או משהו דומה. זה היה למען מטרה אחת ברורה - לעצור את החטיפה", הוא מסביר, ומוסיף: "אפשר גם להראות את זה עם עובדות. כל האש הומטרה למרחב שהייתה בו החטיפה. התכנית של אילנה דיין אפילו חיזקה את זה. הירי היה מדויק וסלקטיבי, הלוואי שכל צבא היה מתנהג ככה".

לגדוד הסיור של חטיבת גבעתי מגיעים טובי הלוחמים, מרביתם דעתניים ומציבים אתגר למפקדיהם. "זה מאתגר לפקד על חבר'ה איכותיים. כל יום יש לך הרבה ויכוחים, דעות שונות. אבל למלחמה זה היה רצוי. הם רציניים, דוהרים, אמיצים. אלו אנשים שאיתם לא נפסיד. צריך לאתר ולמצוא אותם, להשקיע בהם המון, אלו הכי טובים שלנו", אומר ג'ינו. בתוך כך, גם במהלך "צוק איתן", הוא מצא זמן לנהל שיחות בארבע עיניים עם המפקדים הבכירים בגדוד. "האחרון שאני מדבר איתו זה בניה שראל. הוא חודשיים בתפקיד, חדש יחסית. אני מדבר איתו (יום לפני ההיתקלות שבה נהרג - א"ב), על חלק מהדברים אנחנו פחות מסכימים, בכל זאת הוא חדש ואני ותיק. אני מנסה ליישר אותו לקו שלי, זה במלחמה אז אתה פחות סלחן, אתה צריך להיות יותר חותך, זה לא הזמן לסיעור מוחות", הוא משחזר. "הוא לא הטיפוס שמיישר קו, לזכותו ייאמר, הוא בן אדם כזה, זו הגדולה שלו, הוא מייצר לך כמפקד אתגרים. הוא לא 'יס מן'. הוא היה מאוד נסער כי הפלוגה שלו הרגה פחות מחבלים, כי ככה יצא. הוא בא עם קבלנות של 'איך אתה שולח אותי למקומות שאין מחבלים?', ואמר את זה בעצבים. זה כמו שבן אומר לאבא, הוא ניסה להגיד לי שאני לא סומך עליו. אני רתחתי באותו הרגע, ואמרתי לו שאם הייתי יודע איפה המחבלים, היינו הולכים לשם כולם יחד. הסברתי לו את זה במילים של צבא, של שטח. 'עזוב אותך', אני אומר לו וטופח לו בפנים, 'אל תעשה שטויות, אתה עוד מעט מתחתן, צריך להיות שקולים'. הוא יישר איתי קו, וזו הפעם האחרונה שאני מדבר איתו פנים אל פנים. הוא היה שש אלי קרב, ואמרתי לו שימשיך להיות שקול, להיזהר מזה, כי אנחנו רגע לפני סיום".

על הדר גולדין וליאל גדעוני הוא אומר כי מדובר בפרשה מקרית ביותר. "גולדין הגיע לשם, הוא הרי לא מפקד צוות שם. הוא היה צריך לקבל את הצוות של אלקלעי, שהיה הקצין שבסוף רדף במנהרה בשבילו. הוא צריך להחליף אותו אבל אני לא מחליף כי זו מלחמה ואני מחכה שתסתיים", מספר ג'ינו. "ברגע הזה הוא היה עם בניה, איתרע מזלו". גדעוני, לדבריו, היה חייל שהיה בבא"ח ורצה לחזור להיות לוחם. "הוא היה מ"כ מאוד אהוד, וכל השלושה האלה... דווקא הם, ועוד לבד. זה היה משהו הזוי. תמיד אני אומר שזה משהו שלא הייתי רוצה שיקרה אצל אף אחד אחר, וזה קרה אצלי. ברוך השם שהיה לי את הכוח להכיל את זה. לא יודע מאיפה, אבל צריך הרבה כוח להרים יחידה מהדבר הזה. פיקדתי על הגדוד עוד שנה אחרי הדבר הקיצוני הזה. נבחנתי, נבחנו. יצאנו מזה יחידה חזקה מאוד. זה בא לידי ביטוי בין המפקדים, במוטיבציה, באהדה פנימה והחוצה. ראינו את זה בתחרויות, בביקוש ליחידה, לא היה לי מקום לכל מי שרצה לבוא. זה היה משבר שהצלחנו לעמוד בו בגלל דברים שנבנו לפני כן - הכנות, אמון, לכידות". רק לאפשרות שעלתה בתכניתה של אילנה דיין, לפיה אם הכוח היה ממשיך בתמרון עוד חצי קילומטר היה מצליח לאתר את גופת גולדין, ג'ינו אינו מוכן להשיב.

"עם כל הביקורת על 'צוק איתן', התמרון מרתיע", הוא מסכם את דבריו על המבצע, ומתייחס לביקורות שעלו נגדו. "לתמרון יש מחיר, אבל הוא מרתיע, זה אמפירי. גם אחרי לבנון השנייה ראינו מה קורה כשאתה מתמרן בצורה אגרסיבית ותוקף את האויב בחוזקה. שנים אחרי זה, האויב ישקול הרבה פעמים לפני שהוא עושה משהו שיוביל לתמרון. זה מהלך שטוב לצבא, מפקדי השדה צמאים אליו כי הם מבינים שזו הדרך היחידה לממש. ביטחון שוטף זה משחק, זה לא הייעוד שלנו - הייעוד הוא להכריע אויב בעומק. יש מקרים שבהם צריך להפעיל את התמרון, מאחר שהרתעה מצטברת היא חלק מהמשחק - והתמרון עושה את זה".