פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "נכנסתי לקיבוץ. ראיתי שדה קרב"

      5 שנים עברו מאז האסון שפקד את הקיבוץ, עת שכלו חבריו את זאביק ושחר שנהרגו מפגיעת פצמ"ר, שעה בלבד לפני כניסת הפסקת האש לתוקף. גדי ירקוני, היום ראש מועצת אשכול, שב ליום בו איבד מלבד את רגליו גם את שני חבריו. חמש שנים ל"צוק איתן", כתבה שלישית בסדרה

      בעוד פחות מחודשיים יעלו בני משפחותיהם של זאביק עציון ושחר מלמד מקיבוץ נירים לקבריהם. השניים - הרבש"צ ומנהל המוסך - נהרגו מפצמ"ר כשעה בלבד לפני כניסת הפסקת האש לתוקף במבצע צוק איתן. הטראומה שעבר קיבוץ נירים עדיין מורגשת: שתיים מדמויותיו הבולטות כבר אינם, והמראות הקשים צרובים היטב אצל האנשים ששהו באותו הערב ליד עמוד החשמל. חמש שנים אחרי כן, הם חוזרים אל רגעי האימה.

      אחרי 50 ימי לחימה, אלפי רקטות לעבר ישראל, ומאות מתושבי עוטף עזה שיצאו מהאזור וברחו מהתופת, אמורה הייתה להיכנס לתוקפה הפסקת האש. אולם, בשעה הזו הפך קיבוץ נירים למטרה עבור חמאס, במה שייחשב לשעתו הקשה ביותר. שחר וזאביק נהרגו, וגדי ירקוני, כיום ראש מועצת אשכול, נפצע קשה מאוד ואיבד את רגליו.

      במקום בו נפלה פצצת המרגמה הוקם גלעד לזכרם של עציון ומלמד, ולצידו העץ שנפגע בפיצוץ. את עמוד החשמל הסמוך הורידו מזמן, לאחר ניסיונות כושלים לתקנו.

      לכתבות הקודמות בסדרה:
      5 שנים למבצע צוק איתן: ריאיון מיוחד עם עמוס גלעד
      5 שנים למבצע צוק איתן: כך המודיעין של השב"כ סייע לצה"ל

      צילום: בני ואינר, חדשות 12; עריכה: נועה לוי

      ירקוני, אז מנהל המשק של הקיבוץ, היה באותו הבוקר בפגישה במועצת שער הנגב הסמוכה, כשלפתע קיבל הודעה על הפסקת חשמל בקיבוץ. הוא הורה לחברים שלא להתקרב למקום עד שיגיע. בדרך חזרה לקיבוץ נירים, הוא יצר קשר עם קבלני חשמל שיעבדו על הטרנספומטור שנשרף.

      על העמוד היו צוות הקבלנים, ועל הקרקע ניצבו זאביק, שחר וגדי, שלושת החברים הטובים. גדי הנחה את כולם כי ברגע שיש אזעקת צבע אדום עליהם להיכנס לחדר הגנרטור הממוגן שמוקם מטרים ספורים מהם. הם קיבלו אישור מהמועצה ומהצבא להמשיך לעבוד, ובמשך שעות ניסו להחזיר את החשמל לקיבוץ.

      "צוות הקבלנים הגיע בשלוש או ארבע באותו היום", סיפר ירקוני. "אמרתי להם שאם יש צבע אדום רצים לשם. היה צבע אדום ראשון ורצנו לממ"ד. לאחר מכן היה עוד צבע אדום. ואז הלכתי לראות מה עם הטלפון שלי שהיה בטעינה ברכב, ושוב צבע אדום. הם רצו למיגונית", תיאר ירקוני את הרגעים לפני האסון.

      קיבוץ נירים (לירון מולדובן )
      הטראומה עדיין מורגשת בקיבוץ. הגלעד לזכרם של זאביק ושחר בנירים (צילום: לירון מולדובן)

      לאחר שניות בודדות מצא עצמו ירקוני על המדרכה, כשהוא מדמם בכבדות. "פתאום אני מרגיש שאני עף באוויר, שאני נופל. ברור לי שנפצעתי. אני בהכרה מלאה והתחלתי לצעוק שאני לוקח קומדין כדי שהם ידעו". ירקוני שחזר כי שמע מישהו שצעק על מצבם של חבריו. "הבנתי שזאביק וגדי מתו במקום".

      "פתאום שוב יש צבע אדום וכולם רצים לממ"ד וזורקים עליי שכפ"ץ", תיאר ירקוני את רגעי האימה. "אני אומר אלוהים אדירים רק שלא יפגע בי. אני שומע את ענת צועקת 'שחר אל תלך'. ואז מפנים אותי באמבולנס, וממש כואב לי. אני מבקש מורפיום והם לא נותנים לי, אני צועק שכואב לי, אני במנחת מחכה למסוק שלא נוחת בגלל הפצמ"רים שבאזור", המשיך. "לא היה אכפת לי אם אחיה או אמות. פחדתי על המשפחה שלי, על איך יודיעו להם שנפצעתי".

      ראש מועצה אזורית אשכול, גדי ירקוני (לירון מולדובן )
      "אמרתי להם שאם יש צבע אדום רצים למיגונית", ראש מועצת אשכול גדי ירקוני. קיבוץ נירים (צילום: לירון מולדובן)

      בזמן שירקוני היה שרוע על המדרכה, על הדשא שכב זאביק. כולם בזירה הבינו שהוא כבר איננו. שחר שכב ממש ליד גדי, עם חתך עמוק בפניו. ענת מלמד, אשתו של שחר, נמצאה באותו הזמן עם ילדיה בגן הסמוך. הם הגיעו לשם כי החדר הממוגן בבית קטן וחסר חשמל, וסברו ששם יהיה נוח יותר להעביר את השעות הקרובות.

      ענת שמעה את האזעקות והבינה שמשהו קרה. ילדיה ביקשו ממנה שלא לצאת החוצה אך היא כבר הספיקה לראות מהחלון את העשן והאבק. כשיצאה, הבחינה בבעלה שוכב על המדרכה ובידה עצרה את הדימום שבפניו. באותם הרגעים היא לא הבינה כי הפציעה הקשה הייתה דווקא בבטנו. אזעקות רבות נשמעו באותו הזמן בקיבוץ אך ענת לא זזה ממקומה. היא נשארה עם שחר ולא הייתה מוכנה לעזוב אותו לרגע לבד.

      פטו רוצמן, תושב הקיבוץ, הגיע לזירה ומשך אותה בכוח אל החדר הממוגן. הם כיסו את גדי ושחר בשכפ"צים, ובזמן השהייה בחדר הגנרטור, ענת חמקה בשנית וחזרה לטפל בשחר. "ערב קודם הייתי עם המשפחה בקיבוץ עמק הירדן", אמר רוצמן. "אמרו לנו שאולי תהיה הפסקת אש ויצאנו קצת להתאוורר ולבקר את המשפחות ששהו בקיבוץ משמר העמק. בשעות אחר הצהריים כבר הייתי בדרך חזרה לקיבוץ. כשהגעתי לצומת מגן שמעתי אזעקות ונפילות, נכנסתי לקיבוץ, וראיתי שדה קרב", סיפר.

      פטו רוצמן תושב קיבוץ נירים (לירון מולדובן )
      "נירים זה גן עדן - אבל יש ימים שדווקא גיהנום". פטו רוצמן בקיבוץ נירים (צילום: לירון מולדובן)

      רוצמן זוכר את התמונה המצמררת של גדי, שחר וזאביק שרועים על הקרקע. "ירדתי מהאוטו לתת עזרה, וראיתי את ענת מטפלת בשחר. הבנתי שזאביק כבר איננו, אז לקחתי את בלון החמצן ושמתי אותו על גדי". אז הוא שמע את ענת צועקת שיביא את בלון החמצן לשחר, "אבל יש לנו רק בלון אחד והוא על גדי. ואז הוא צעק לי לקחת ממנו את החמצן ולהעביר לשחר". קרוב לחצות, קיבלה ענת את ההודעה כי שחר מת מפצעיו.

      נאווה עציון, אשתו של זאביק, הייתה באותו היום עם משפחתה בעמק הירדן - בעוד בעלה, הרבש"צ המיתולוגי של הקיבוץ, נשאר באזור. היא דיברה איתו באותו הבוקר וביקשה ממנו שייזהר ויתפוס מחסה במקרה של צבע אדום. בשעה שהתרחש האסון, היא כלל לא הייתה מודעת אליו. היא ראתה את חבריה לקיבוץ בפנים נפולות ולא הבינה את פשר הדבר. רק אז סיפרו לה שזאביק נפצע קשה.

      "ראיתי אנשים בוכים, אבל אמרתי: 'טוב, הם נכנסים ללחץ'", סיפרה. "ואני אמרתי: 'אני לא מצלצלת לזאביק, אין טעם'. במצבים כאלה אין טעם לצלצל לזאביק. הוא בטח עסוק, זה גם לא יועיל וגם אני לא מפריעה לו. אף פעם לא הפרעתי לו".

      אורן ואכט פרמידק של מדא נגב (לירון מולדובן )
      "15 שנה אני פרמדיק וזה אחד האירועים הקשים שעברתי". אורן ואכט (צילום: לירון מולדובן)

      "ואז נחרטה בזיכרוני דמות של אחת הבנות שבוכה ואני אומרת לעצמי: 'לא, היא היסטרית, היא'", המשיכה. "ואז חברה שלי לקחה אותי הצידה ואמרה לי: 'נאווה, זאביק נפצע קשה'. אז אמרתי: 'רק נפצע, או יותר מזה?'. ככה בקור רוח ואז היא אומרת: 'לא, לא, אני רק יודעת שהוא נפצע'".

      כבר שנים שאורן ואכט, כפרמדיק של מד"א במחוז הנגב שהוזעק למקום, רוצה לחזור לזירת האירוע ולסגור מעגל - אבל זה כה קשה עבורו. השנה הוא החליט שהוא חוזר, ויהי מה. "היה פה צוות של חיילים שהתחיל את הטיפול בפצועים. הבנתי ששחר הוא הפצוע הכי קשה. הרמתי אותו לאלונקה והעליתי לאמבולנס. היה לי ברור שזוהי פציעה שקשה לשרוד ממנה", הוא סיפר.

      ואכט שחזר כי בדרכם למנחת המטוסים החל חמאס להפגיז אותו באש כבדה, מה שעיכב את הגעת המסוק. "טיפלנו בו באמבולנס, אני זוכר את האירוע לפרטי פרטים. 15 שנים שאני פרמדיק וזה אחד האירועים הקשים ביותר שעברתי. זה השפיע עליי באופן אישי. אשתו של שחר הייתה פה לידנו וזה היה אירוע מורכב. הייתי חייב לבוא לפה היום ולעשות את סגירת המעגל הזאת".

      "הם הטרגדיה בסיפור הזה"

      במשך 15 ימים שכב ירקוני בתרדמת ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. הוא לא ידע שאיבד גם את שחר, אלא חשב שהוא פצוע כמוהו. "לא הייתי בעולם הזה. עברתי שלושה ניתוחים וכשהתעוררתי אשתי סיפרה לי ששחר לא שרד. זו הייתה הפעם הראשונה שסובבתי את הראש ולא רציתי לדבר עם אף אחד", סיפר ירקוני.

      רק אחרי שיצא מבית החולים ועבר את תהליך השיקום, החל ירקוני להבין את שהתרחש בקיבוץ. רגע לפני שעזב את בית החולים, ביקש מאשתו לקחת אותו למנהל המחלקה לטיפול נמרץ, אז הכריז בפניו, בעודו בכיסא גלגלים, קטוע רגליים, כי "לפה אני חוזר הולך".

      "בקיבוץ היה שוק נוראי. לא חייתי את האבל כי במשך 15 יום הייתי בתרדמת. רק כשעברתי לשיקום התחלתי להבין: אין לי שתי רגליים ואני לא זז. אבל מהרגע שהתעוררתי לא היה לי צל של ספק שאני חוזר לחיים, החלטתי שאני שמח בחלקי ולא במה שאין לי", אמר ירקוני.

      קיבוץ נירים (לירון מולדובן )
      "שנה אחרי האירוע קלטנו 11 משפחות, וזה המסר – אנחנו נמשיך כאן". קיבוץ נירים (צילום: לירון מולדובן)

      בשביל בו נהרגו חבריו עובר ירקוני מדי שבוע בדרך לבית הוריו. הוא כבר מזמן לא חושב על הפציעה שלו, אלא רק על שחר וזאביק. "הם הטרגדיה בסיפור הזה, אני נזכר בהם ברגעי עצב ובעיקר ברגעי השמחה. היינו חברים טובים, המשפחות היו הרבה ביחד, הילדים שלנו חברים".

      מאז הפך ירקוני לראש המועצה האזורית אשכול, ובחזונו הוא רואה את שכונות ההרחבה החדשות במועצה המתפתחת, כולל בקיבוץ נירים, שמנסה להשתקם, לפרוח וללבלב חרף האובדן. "אנחנו קהילה מאוד קטנה ומגובשת. זאביק ושחר היו דמויות מיוחדות בקיבוץ. הם היו אנשים מאוד שמחים וחיים, וצמיחת הקיבוץ היא המורשת שלהם. אנחנו לא מתפרקים", סיפר ירקוני.

      "נירים זה גן עדן אבל יש ימים שזה גיהנום. במקום השקט הזה שבו אני עובר יום יום, היה שדה קרב לפני חמש שנים. הם חסרים לנו, הם היו הדמויות הבולטות בקיבוץ", הוסיף רוצמן. "שנה אחרי האירוע קלטנו לקיבוץ 11 משפחות חדשות, וזה המסר - אנחנו נמשיך כאן. הקיבוץ עבר טראומה אבל צמחנו מתוכה".