יום שני ה-25 ביוני, 2018 היה יום חריג במיוחד עבור ע', ראש אגף המבצעים של שירות הביטחון הכללי שמופקד בשגרה על מבצעים חשאיים לסיכול טרור, ריגול ואיסוף מודיעין. באותו בוקר הוא צעד אל האולם הסמוך למטה הארגון נרגש כדי לסגור מעגל אחרי 51 שנה ולהעניק אות הוקרה על אומץ לב ללוחם המבצעים שמעון דרעי, שנפל בג'נין חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים.
לאחר שנשא נאום אודות הלוחם הגיבור, העניק ע' לבני המשפחה הנרגשים את התעודה הממוסגרת בעץ. על הקלף שעליו חתם ראש השב"כ נדב ארגמן, בעברו לוחם מבצעים ומפקד האגף, נכתב: "על הפגנת אומץ, חתירה למגע ונחישות בלחימה בטרור".
לקריאה נוספת:
נתניהו בהר הרצל: "לא נאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני"
"הסופרמן הזה קם מההריסות והלך על הרגליים. כמה הצטערתי שאיבדנו אותו"
איש הצללים שנהרג בג'נין - והפך לאגדת מערכת הביטחון
שמעון דרעי נולד בשנת 1950 בצפת. בן לדוד, דור שלישי בארץ, ומרים שעלתה אחרי מסע רגלי ארוך מלבנון ואח לשמונה אחים ואחיות. לאחר מכן, עברה המשפחה להתגורר בחיפה שם גדל והתחנך. הוא היה חבר ב"מחנות עולים", תנועת נוער חלוצית-ציונית וכבר בנעוריו היה ידוע כאמיץ וסקרן. בגיל 16, ארז תרמיל ונסע לקיבוץ נירים, דפק על דלת ביתו של קרוב משפחתו מג"ד 82 אברהם (ברן) אדן, לימים אלוף, וביקש ממנו טרמפ לסיני כדי לראות את הקרבות במהלך מבצע קדש. באותו מבצע הוביל ברן את כיבוש אבו-עגילה וסכר הרואיפה.
בגיל 18 התנדב דרעי לחטיבת הצנחנים ולאחר שחרורו מצה"ל החל לעבוד ביום במפעל וללמוד בלילה. במועדון הסטודנטים בחיפה הוא הכיר את רחל. בשנת 1964 הוא התגייס בהמלצת חבר לשירות הביטחון הכללי כלוחם באגף המבצעים. שנתיים לאחר מכן נישאו השניים ועברו להתגורר ברמת גן.
איש שב"כ במסווה של סוכן ביטוח
"שמעון עבד מאוד קשה", נזכרת אלמנתו רחל לישנסקי מביתה שבמושב אלמגור המשקיף לכנרת. "הוא היה מגיע בשעות הערב והיינו מדברים ארוכות לא בענייני עבודה. אבא שלי שהיה איש שב"כ לימד אותי 'מה שלא תדעי לא יוכלו להוציא ממך'. אז אף פעם לא שאלתי שאלות על העבודה".
את עיסוקו הסתיר. "כששאלו אותו במה הוא עובד הוא אמר סוכן ביטוח. בלי להניד עפעף. לא כמו היום שהם אומרים: 'אנחנו עובדים במשרד ראש הממשלה'", היא מתארת. "פעם אחת הוא נסע במכונית בעיר עם אנשים וראה אותי. אחר כך הוא הסביר לי שהוא לא יוכל לקחת אותי. הבנתי שהוא היה בתפקיד באותם רגעים".
את הימים הראשונים כזוג נשוי היא זוכרת במדויק וקולה נשבר. האבל על אובדן הזוגיות שנקטעה באיבה לא הסתיים מעולם. "האהבה ביננו היתה המכנה המשותף הכי רחב שלנו. אהבנו מאוד אחד את השנייה", היא מתארת. "שמעון היה אדם מאוד מיוחד. הוא אהב לצלם, אהב מאוד את הארץ. הוא טייל ברגל עם תרמיל על הגב בכל הארץ. את ירח הדבש עשינו באילת. הוא אהב את הטבע ורק בגלל העבודה שלו גרנו ברמת-גן".
ראשית שנת 1967 בישרה רעות. ברחבי הארץ רווחה התחושה כי המלחמה נגד מדינות ערב מתקרבת ותוצאותיה יהיו הרות גורל. "שמעון כל הזמן דאג לי. היה לו חשש גדול מאוד שיקרה לי משהו. הוא תמיד אמר 'אם יש אזעקה רוצי לחדר המדרגות. אל תישארי לבד בבית'. כולם היו בלחץ מזה שמטוסי אויב יפציצו אותנו. אף אחד לא האמין שזה יהיה ניצחון", סיפרה רחל.
הכוחות המצריים נכנסו לסיני ואיימו על גבולות ישראל. החל גיוס מילואים אך ממשלת ישראל חששה לצאת למלחמת מנע. ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, בחר שלא לתקוף והמתין לשמוע את מידת תמיכת ארצות הברית במלחמה אפשרית. המתח בציבור גבר ונאומו המגומגם ברדיו תרם לתחושת אי הוודאות. "כשהיתה האזעקה הראשונה שהתריעה על תחילת מלחמת ששת הימים אני הייתי בבית הספר בלוד. עבדתי כמורה. שמעון התקשר ואמר לי שהוא לא יודע מתי יחזור ושלא אשן לבד בבית. תמיד דאג לי. בין לבין הוא היה מגיע לכמה שעות ונעלם", היא נזכרת. "במהלך המלחמה הוא ראה בירושלים את אחי מאיר שהיה אז חייל. הם כל כך שמחו לראות אחד את השני. אחי התקשר לעדכן אותי. הוא היה איש מבצעים. היה ברור לי מלכתחילה עם מי התחתנתי".
ישראל כבשה מידי סוריה את רמת הגולן וחלק מרכס החרמון, את שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה מידי ירדן ומידי מצרים כבשה ישראל את חצי האי סיני, מצרי טיראן ורצועת עזה. רמטכ"ל המלחמה יצחק רבין קיבל אז תואר דוקטור של כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. בנאומו בחר רבין בין היתר לדבר על אומץ הלב והגבורה של הלוחמים, התושייה, הנכונות, כושר האלתור, והנכונות להסתער תמיד "קדימה". רבין ניסה להסביר את אופיים של הלוחמים בשל האהבה העמוקה למולדת. אותם ערכים שיתחברו בהמשך לדמותו של איש שב"כ שמעון דרעי.
הקבורה בחלקה אזרחית, וביקור רעיית ראש הממשלה
התבוסה הגדולה של מדינות ערב במלחמה חיזקה את מעמדו של צה"ל במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל, אך גם העצימה את הזיקה של הפלסטינים לשטחים וליכדה את השורות בתנועת פתח. באותן שנים התנועה שאבה עידוד ותמיכה מנשיא סוריה אמין אל-חאפז. ראשיה קראו עוד לפני מלחמת ששת הימים לצאת למאבק מאורגן ומזוין נגד ישראל, אך לאחר התבוסה במלחמה - החלו לקדם תכניות לפיגועים ברחבי יהודה ושומרון על ידי פדאיון. חוסיין מלך ירדן התנגד לעמדה הפלסטינית-סורית. באותם ימים מנה סגל שב"כ מאות עובדים והתמקד בריגול נגדי, מעקב אחר פעילות חתרנית בתוך המדינה במגזר הערבי והיהודי, כולל אבטחת אישים בארץ ובחו"ל. אחרי המלחמה, הוטלה על שב"כ המשימה לסיכול טרור בשטחים.
דרעי נמנה על דור יוצאי יחידות קרביות בצה"ל שהתגייס לעבודה בשב"כ ולקח חלק במאמץ המתרחב לסיכול הטרור הפלסטיני ביו"ש. במהלך פעילות בג'נין כוח של שב"כ נכנס אל העיר והמתין בדריכות לבואה של חוליית מחבלי פתח. התצפיתן הודיע בקשר על שני פעילים שחולפים מול הכוח ובוצע המעצר. מפקד הכוח העלה את שני המבוקשים לרכב ונסע עמם לכלא מגידו. לפני שעזב את המקום הזהיר את שמעון ואיש שב"כ נוסף: "אל תעשו כלום עד שאגיע".
זמן קצר לאחר מכן, זיהה התצפיתן את המחבל המרכזי, פעיל בכיר שהגיע מסוריה ללמד את קני הטרור של פתח בשטחים והיה על הכוונת של הארגון זמן רב. התצפיתן דיווח שהמחבל עומד להיכנס לתוך הקסבה של ג'נין. דרעי, החליט לנקוט יוזמה ולחתור למגע כדי לעצור את המבוקש לפני שהוא נבלע בתוך ההמון בלב הקסבה שידועה כמקום צפוף מאוד ומסוכן. הוא כיוון לעברו ולעבר מחבל נוסף את נשקו והורה להם להתלוות אליו.
תוך כדי המעצר הוא הכניס אותם אל הרכב, הושיב אותם במושב האחורי, כיוון לעברם את הנשק והנחה את חברו לנהוג ולנסוע מחוץ לג'נין. תוך כדי הנסיעה אחד מהם תקף את הנהג ברכב והלם בראשו. דרעי ניסה לירות בהם אך היה לו מעצור בנשק. איש שב"כ שאחז בהגה עצר את המכונית, יצא החוצה, כיוון לעבר המחבלים וירה אך פגע בשוגג גם בדרעי. שני המחבלים נהרגו במקום ודרעי פונה לטיפול בבית החולים אך מאוחר יותר מת מפצעיו.
דרעי, לוחם אגף המבצעים של שב"כ, נפל שנתיים וחצי אחרי נישואיו ושלושה חודשים אחרי תום מלחמת ששת הימים והוא בן 27. רעייתו הייתה אז בחודשים הראשונים להריונה. היא נזכרת ביום המר בעיניים דומעות. "הורי באו אליי הביתה. אמא שלי אמרה לי 'הוא פצוע קשה... נוסעים לבית החולים בחיפה'. נסענו יחד. זה לא מצא חן בעיניי למה נוסעים לחיפה? ברגע שהגעתי לבית הוריו היה לי ברור שהוא נהרג. ראיתי את האחים שלו בוכים. הם בישרו לאמא שלו ולשאר המשפחה במקביל. אחר כך אמרו לי "הייתה היתקלות והיו יריות ברכב. לא ברור ממה נהרג", היא מתארת.
דרעי היה מראשוני הרוגי שב"כ בפעילות מבצעית, אך הוא נקבר בחלקה האזרחית בבית העלמין בחיפה. ההלם בקרב המשפחה על אופי קבורתו היה גדול ומנע ממנה למחות על המהלך. רק ביקורה החריג במהלך השבעה של רעיית ראש הממשלה לוי אשכול מרים, הבהיר לכל את מעמדו של הלוחם שנהרג. חברי הארגון דל האמצעים שהיה בראשית ימיו, הקפידו על ציביון שמרני ושמרו סוד. שב"כ היה בלתי נגיש לכלי התקשורת, והצלחותיו ובמיוחד כישלונותיו נותרו בין כותלי הארגון.
"תקופה ארוכה לא עיכלתי את מה שקרה. אני חושבת שהייתי מראשוני האלמנות של שב"כ שבעלה נהרג בנסיבות שכאלה", הסבירה רחל. "במשך תקופה ארוכה כתבנו מכתבים וביקשתי לדעת מדוע שמעון לא נקבר בחלקה הצבאית כמו שאר לוחמי צה"ל. דחו ודחו ולבסוף פנו אליי ושאלו אותי האם אני מוכנה להיות מוגדרת כמו אלמנת צה"ל. שאלתי על עניין הקבר והשיבו לי כי ימתינו לתום שנת האבל וכך היה. עד אז לא היה ברור מעמדם. שמעון נקבר אחרי שנה בחלקה צבאית בחיפה. לצערי הרב אני סללתי דרך לאלמנות אחרות".
גם נסיבות מותו של שמעון לא הוסגרו למשפחה. בעיתוי יוצא דופן, באותו חודש שבו נפל דרעי החלו להופיע בכלי התקשורת ידיעות על מותו ובהן נכתב כי במהלך פעילות שני אנשי פת"ח נתפסו ושניים נהרגו וכוונתם היתה לחבור לחוליות טרור אחרות ולבצע פיגועים בשטח ישראל. בידיעה אחרת נכתב כי על פרטי האירוע הוטל איפול אך בשל חוסר זהירות בעת המצוד אחרי המחבלים, אירעה תקלה וחוליית אנשי השב"כ נתקלה בהתנגדות.
רחל לא הסתפקה בהסברים הקצרים על מה שהתחולל באותן דקות בעת המעצר בג'נין. היא פנתה מספר רב של פעמים לבכירים בשב"כ גם בתום האזכרות השנתיות וביקשה הסברים. אך אלה תמיד חיבקו אותה והשיבו: "עוד לא הגיע הזמן...". רק אחרי יותר מעשרים שנה הזמינו אותה לפגישה עם גורמי שב"כ רשמיים וסיפרו לה חלק ממה שארע.
כמעט חצי שנה אחרי נפילתו של דרעי ילדה רחל את בנם הבכור וקראה לו שמעון על שמו. "אף אחד לא יכול היה לקרוא באמת לבן שלי שמעון. זה היה כל כך כואב. ממש. לכן הענקנו לו את שם החיבה 'שישי'. אבא שלו בנה לו בזמן הלידה בבית הוריי במושב אבי-חיל סולם מעץ כדי שיוכל לטפס על עץ ויצר ממתכת צורת 'במבי' (עופר). תליתי אותה צמוד למיטתו לאורך כל הילדות. לא בכדי לבנו הצעיר של 'שישי' קוראים עופר. שמעון חשב על הרבה דברים והיו לו הרבה תכניות.... ", היא מספרת.
"ואז המפקד הבכיר אמר: 'שמעון היה גיבור'"
לאורך כל השנים קוננה בליבה של רחל המחשבה שבעלה היה גיבור ואהבתו לארץ תמיד דחפה אותו לפעולה. לפני מספר שנים פנו נציגי שב"כ לרחל והציעו לה יחד עם שלושים משפחות להפיק סרט זכרון, אך הזהירו כי יהיה זה מסע קשה וכואב שכרוך בפתיחת הפצעים. רק רחל ושתי משפחות נענו להצעה. רחל גם החליטה לפתוח את הפצע ולפגוש את הלוחם שירה בשוגג בבעלה.
"תוך כדי הצילום לסרט החלטתי שהפעם אתעקש לראות את הבחור שירה בשמעון. כל השנים אמרו לי לא ולא. אחרי שהעברתי את הפנייה לאחד המפקדים הבכירים שהכיר את שמעון הוא פנה אליו והתקבל האישור. הוא הסכים להגיע ולספר לנו את מה שקרה וגם שחזר את הרגע ההוא מול מצלמה באזור ג'נין. הוא ממש סיפר לנו מה שקרה שם שלב אחרי שלב. איך תקפו אותו ואת הצעקות ברכב. אחד המחבלים צעק: 'תן לו מכה עם אבן בראש'. איך יצא מהרכב כיוון לעבר המחבלים אבל ירה בטעות גם בשמעון. שמעון אמר לו : 'אני נפגעתי.. '. אחר כך הוא גרר אותו מחוץ לרכב והזעיק עזרה. ידעתי ששמעון היה אמיץ. עד היום אני חושבת ששמעון נפגע בלב מהירי. זה היה רגע מאוד מאוד קשה עבורי. הוא בכה ואנחנו בכינו. מסוג הרגעים הקשים בחיי. היה לי הרבה מה להגיד באותו הרגע אבל לא דיברתי יותר מדי".
אלמנתו של דרעי הצליחה ללכד את המשפחה המורחבת בימי האזכרה השנתית. בשנת החמישים לנפילתו אף ערכה ערב מיוחד לזכרו בבית יד-לבנים בחיפה, בהשתתפות בני משפחה, חברים ומפקדים מהשב"כ מהעבר ומההווה בהם ראש אגף המבצעים של הארגון. "ישבתי בשורה הראשונה ושמעתי את ראש האגף, דמות בכירה מאוד בשב"כ אומר: 'שמעון היה גיבור. חדור מוטיבציה לבצע את המשימה. הוא פעל כמו שהיה מצופה מאיש מבצעים. כך היה צריך לנהוג'", היא נזכרת.
"מאוד התרגשתי, לא היו לי מילים. לנו אמרו בהתחלה שהוא הפר פקודה של המפקד. עם התחושה הזו חיינו כל השנים ולא ידענו את האמת. אני הייתי בשוק שהמפקד הבכיר מדבר ככה. בדרך הביתה כתבתי למפקד הודעה והודיתי לו. ידעתי כל הזמן ששמעון היה גיבור, אבל רציתי שכולם יידעו שהוא לא נפל לשווא. לכן החלטתי לעשות סרט. שוחחתי עם מרגלית אחותו של שמעון, בת ה-80, והרגשנו את אותו דבר. זה שינה את הכול עבורי. זה זקף לי את הגב".
אחרי מספר חודשים צלצל הטלפון בביתה ומעבר לקו היא נתבשרה כי ראש השב"כ נדב ארגמן יעניק לשמעון אות הוקרה שירותי. על ההכרה לה ציפתה כל השנים, היא מיהרה לספר בהתרגשות לבנה 'שישי', ולשאר בני המשפחה. "מבחינתי ובטח עבור כולם זו היה סגירת מעגל אחרי יותר מחמישים שנה", היא אומרת.
'שישי' דרעי-לישנסקי בן ה-51 המשיך את דרכו של אביו שאותו לא פגש מימיו, ולאורך השנים שרת בסדיר ובמילואים ביחידת מודיעין מסווגת בצה"ל. הבחור הצנוע שדומה מאוד לאביו אומר בקול שקט אבל בטוח בבית אמו: "אני מכיר את אבא שלי מסיפורים ותמונות. גם מסיפורים של סבתא שלי וכשדיברו על אבא שלי בסרט הרגשתי כאילו מדברים עליי. שמחתי לראות שזה אבא שלי. לא היה בו פחד. הוא אהב לצחוק ולהצחיק. אהב את החיים מאוד. אני סוף סוף גיליתי את אבא שלי".
'שישי', כך מתברר, פעל מספר פעמים בג'נין אך לדבריו מעולם לא שקע במחשבות על מה שהתחולל באותו מבצע שבו נפל אביו. מה שהציף אצלו את המחשבות על האב היו העדויות החדשות שעלו במסגרת הסרט לזכרו. "אבא שלי דחף לפעולה, חתר למגע יזם, נקט עמדה, כמו שמצופה מלוחם אמיתי. על זה אני גדלתי בצבא. על זה מתחנכים כל לוחמי צה"ל. חשוב לי מאוד שהחבר'ה הצעירים ישמעו את הסיפור שלו וילכו בדרך הזו. יש רגעים שבהם אתה לבד ואתה צריך לקבל החלטות. אתה נדרש לחתור למגע. למרות הסכנה. אבא שלי היה אמיץ".
אהבתו של האב לארץ אינה מוטלת בספק בעיניו. "אתה לא יכול להיות אדם כזה ללא ערך השליחות, אהבת הארץ, רצון לתת ולהעניק לאחרים יותר מאשר אתה לעצמך. אני לא שופט את השותף של אבא שלי באותה משימה. אבא שלי חשש לאבד את המבוקש. זה היה פעיל בכיר שהגיע מסוריה ללמד את קני הטרור של הפתח בשטחים כיצד להילחם בצה"ל. הוא היה על הכוונת שלהם כבר תקופה ואבא פחד שהוא יברח. לא סתם המבוקש הבכיר הוגדר כ'אס'. הכול היה בראשית הדרך של שב"כ. לצערי הרב תורת הלחימה נכתבה בדם ולאבא שלי היה חלק בזה. בדבר אחד אני בטוח: אבא שלי היה שלם עם הדרך הזו. זה היה האופי שלו".
במהלך הטקס להענקת האות השירותי על אומץ לבו עלה 'שישי' אל הבמה, ספד לאביו והודה לראשי שב"כ. לאחר מכן, במחווה נוגעת ללב פנה אל איש השב"כ שירה בשוגג באביו ואמר: "אין שום דבר בלבנו עלייך". לאחר מכן הוא ירד מהבמה, ניגש אליו וחיבק אותו.