שעת לילה בגטו בוכניה בדרום פולין, 24 באוגוסט 1942. היהודים הכלואים במתחם ישנים את שנתם, אבל את השקט מפר רעש איום. משאיות של הצבא הגרמני פורקות חיילים, חמושים ברובים ומלווים בכלבים. הצעקות, היריות והנביחות מבשרות את הנורא מכל: זוהי אקציה. הסוף מתקרב.
כל היהודים נשלחים למגרש המסדרים שבמרכז הגטו. חנה ברודמן, אמם של בן ציון (8) וזהבה (7), מורה לילדיה למהר ולהימלט בחסות הכאוס לאזור המגורים של אחותה הצעירה רניה. "מפוחדים, רצנו בין הבתים, והגענו בשלום", מספרת זהבה. "דודה רניה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים, ומיהרה לצאת למגרש בתקווה שלא נתגלה. אבל גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו, היכה אותנו בקת הרובה שבידו וזרק אותנו בבעיטות לרחוב.
"הרגשתי חולשה ורפיון חושים. אחי אבד לי, ולא ידעתי שבאותו רגע הוא אבד לעולם. עמדתי מאובנת, ללא יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכוח אנשים, נשים וילדים לתוך מכוניות משא. חיילים מכוונים רובים לכיווננו ואני, אנה אני באה? כיצד ניצלתי, איני יודעת. אחר כך, בחסות החשיכה, עשיתי את דרכי הביתה. הוריי שרדו, והדבר הראשון ששאלו אותי הוריי, כשהגעתי אליהם, היה: 'איפה אחיך בן ציון? למה לא שמרת עליו?'.
"המשפט הזה נשאר חקוק בנפשי לעולם. תחושת אשם על כך שהחיים שלי לא נועדו עבורי. שאני גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי, תוך צפייה מתמדת לעונש. עברו שנים רבות עד שסלחתי לעצמי. ואני הייתי בסך הכל בת שבע. והוא בכלל היה אחי הגדול. ואני הייתי אמורה לשמור עליו".
יום השואה תשע"ו | פרויקט מיוחד
הגרמני שנלחם להעמיד לדין את אחרוני הנאצים: "למען הקורבנות"
פעם אחת ולתמיד: חרדים לא יכולים לציין את יום השואה. דעה
שלושת המלאכים שהצילו את "הילד של אושוויץ"
זהבה רוט לבית ברודמן היא הפה של הניצולים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2016. היא זו שנבחרה לשאת את דברם בעצרת הממלכתית ביד ושם. זהבה כבר בת 81, אישה נאה ומטופחת, מלאת חינניות, עומק, חוכמה והומור. ואף שהיא אם לשלושה ילדים, סבתא ל-15 נכדים וסבתא רבתא לעוד כמה וכמה נינים ("אסור לספור", לדבריה), המחשבות על התופת מחזירות אותה בבת אחת לגיל שבע - לרגע שבו נעקרה מכל מי שהכירה, והבינה שהיא "ילדה של אף אחד".
היא היחידה ששרדה מקרב בני משפחתה. מאז אותה אקציה, שבסיומה לא היו אמורים להישאר עוד ילדים בגטו, היא הסתתרה בתוך ארון בגדים בבית דודתה ולא יצאה ממנו. "אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם, כי במצבים האלה אתה מאבד את תחושת הזמן", מסבירה זהבה. "אולי זה היה שבועות, אולי חודשים. בשבילי זה היה נצח ועוד יום".
דודתה, רניה, עבדה כמזכירה במפקדה של הלאגר האכזר פירר מילר. לעתים הגיעו לשם אזרחים פולנים שהתעניינו בקניית חפצים אשר נגזלו מהיהודים אולם לרייך הגרמני לא היה צורך בהם. היא פתחה עבורם את המחסן, ואישה אחת, נוצריה בעלת מבט חומל, צדה את עיניה. "תוך כדי משא ומתן על קניית ארון, שאלה רניה ברמזים, בידיעה ברורה שהיא מסכנת את חייה, האם תהיה הגויה מוכנה גם לקנות פריט אחר - להוציא מהגטו ילדה, בתמורה הולמת.
"רבים בגטו אמרו 'אם נגזר עלינו למות, נמות יחד', אבל לא אמי. משימת חייה הייתה להציל אותי. היא סיכנה את עצמה כדי לבוא לבקר אותי, לתת לי לחם ומים ולשאול לשלומי. בהוראת רניה אספה אמא את כל התכשיטים שהיו עדיין ברשותה וברשות בני משפחה נדיבים, והסבירה לי את התוכנית. יהיה עלי להיכנס לתוך ארון בגדים שהפולניה קנתה, ומחוץ לגטו לצאת ממנו ולהמתין שאותה אישה תאסוף אותי. אמי ודודתי תרגלו איתי את המסע הזה פעמים רבות. כדי להעניק לי אומץ, הבטיחה לי אמא שתבוא בעקבותיי, בידיעה ברורה שאין לכך כל סיכוי".
אם תרצי לזהות יהודי, תגידי בשקט 'עמך'. יהודי יבין"
ואז הגיעה עת הפרידה. "מה אומרת אם היודעת שלא תראה שוב לעולם את בתה בת השבע?! ולי אין ספק שהיא ידעה באותו רגע שלעולם לא נתראה שוב", זועקת זהבה, קולה נחנק והיא מתקשה לעצור את הדמעות. "היא פתחה ביידיש, 'די זולסט נישט פארגעסן אז די ביסט א יידיש קינד' - אל תשכחי שאת בת ישראל, יהודייה. ואז היא עברה לדבר איתי בפולנית: 'תשאפי תמיד להגיע לפלשתינה', הורתה לי. והיא דאגה שאשנן את תאריך הלידה שלי. לא ידעתי אותו בכלל, ולא הבנתי למה זה חשוב. אבל היא עשתה איתי חסד גדול.
"'אם תרצי לזהות יהודי, תגידי בשקט כאשר את לידו את המילה 'עמך', הוסיפה אמא. 'אם הוא יהודי, הוא יגיב ותוכלי להיעזר בו. אך אם גוי, הוא לא יבין ולא יאונה לך רע'. את התפילות והברכות שאת יודעת, שמרי בלב, ובעת צרה תשנני את הפסוק 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'.
"דודה רניה האיצה בנו ו'קרעה' אותי מזרועות אמי... אני, בתמימותי, חשבתי שבקרוב עוד ניפגש. הרי אמא אמרה שהיא תצטרף אליי בחוץ. אבל זה לא קרה. ומרגע זה החלה מלחמת הקיום שלי. עד היום, בעיני רוחי, אני חוזרת למעמד המצמרר הזה פעמים אינספור. הייתי ילדה נעזבת, נעקרתי מההורים ומהמשפחה, ללא שייכות לאיש. כאמור, ילדה של אף אחד. רק כשבגרתי והפכתי בעצמי לאם, הצלחתי סוף סוף לראות אותה - את אמי - באותם רגעים. הצלחתי להבין מה הרגישה, על מה חשבה, מהיכן שאבה את תעצומות הנפש, את הנחישות ואת התעוזה".
סגירת המעגל
בעזרתם של הלנה ובעלה הנריק סטרסולץ, יהודים שהסתירו את זהותם והתחפשו לנוצרים, הצליחה לשרוד את ימי המלחמה. בסך הכול בת 10 הייתה כשתמה התופת. היא הגיעה לבית יתומים, שבו אותרה בידי הצלב האדום, ושנתיים נוספות חלפו עד שהתאחדה עם דודתה שהצילה את חייה, רניה. "כעסתי עליה בלבי, מכיוון שהיא הצליחה לברוח והותירה מאחור את אמי, היא לא דאגה לה כפי שדאגה לי", משחזרת זהבה. "רק בהמשך סלחתי. הבנתי שאי אפשר לשפוט איש, ושאני בעצם צריכה להיות אסירת תודה כלפיה".
ב-1958 פגשה את יוסף חיים, והשניים נישאו. "חששתי שלא אמצא בתוכי את היכולת ליצור קשרים משמעותיים אנושיים. כיצד אלמד לפתח רגש של חמלה? מתי אתחיל שוב להאמין בבני אדם ואסמוך על כוונותיהם? האם אשכיל להיות רעיה ואם? מי יורני?".
אבל היא הצליחה, ואז גם הפכה לאם. "כשבני הבכור משה היה קטן, בזמן שעשה אמבטיה, הוא שאל אותי: 'האם כל בני משפחתך היו רשעים לכן נספו, ורק את היית צדיקה יחידה מכל המשפחה?', חיפשתי מענה. לבסוף אמרתי לו: בני משפחתי לא היו רשעים ואני לא צדקת, ואולי הקדוש ברוך הוא שמר עליי כדי שאוכל ללדת ילדים כמוך. הרגשתי שהוא התנחם. גם אני מצאתי נחמה בדברים".
ב-1961 נסע בעלה לנתניה כדי לרכוש חומרים מבית חרושת שייצר בירה. על קופסת הסיגריות שברשותו הוא רשם את שמו המסובך של האיש שממנו עליו לקנות את הסחורה. סטרסולץ. כשזהבה גילתה את שמו, היא נחרדה, ושלחה את יוסף לגלות אם מדובר בהנריק והלנה. "אולי אתה זוכר ילדה בשם סטלה שטיפלתם בה?", שאל אותו. כשנענה בחיוב, וקיבל ממנו חיבוק, לקח יוסף את כתובתו וסיפר להנריק שלזהבה הקטן נולד בן. "לך ולהלנה יש נכד", אמר לו בדמעות.
"לא היה לנו אפילו את מספר הטלפון שלהם, אז פשוט נסענו לנוף ים כדי לפגוש אותם. וכשהגענו, הם לא היו. דפקנו בדלת של השכנים, לשאול איפה הם, כי לא הייתי מוכנה לשוב הביתה בידיים ריקות. ואז, יוסף הצביע לי על שני אנשים שהולכים בשביל. לא האמנתי שאלה הם. 'הם זקנים, זה לא יכול להיות', אמרתי לו. אבל השנים עשו את שלהן. האיחוד הזה היה כל כך מרגש. התחבקנו. בכינו. הלנה שמרה את תעודת המעבר שלי מהונגריה לרומניה, מסוף המלחמה. והילדים שלי - הם הרוויחו את הסבא והסבתא שמעולם לא היו להם".
במשך שנים ארוכות היא כמעט ולא דיברה על מה שעברה. "אני עוד זוכרת את הימים שהייתה לי ילדות נורמלית", מספרת זהבה. "אני רואה לנגד עיניי את השיער הארוך והגולש של אמי. איך אהבתי להסתכל עליה. היא הייתה אוספת אותו, מסדרת קוקו בצורת לחמנייה, ובתור ילדה התפעלתי מזה בכל פעם מחדש. ואז, פשוט נגמרה לי הילדות. עד היום, כשאני נזכרת בימים הנוראים ההם, אני מצליחה לחוש בגופי את תחושת האימה. זה לא סתם פחד. זו ממש תחושה פיזית, שבאה מחלל הפה.
"אף פעם לא באמת השתחררתי מזה. אני לא חושבת שאפשר להשתחרר. עבורי, כילדה, המבוגרים היו בגדר אויב. חלפו הרבה שנים עד שהתחושה הזו עברה לי. עד היום אני מפחדת מכלבים. לפני כמה שנים נסעתי ברכבת לבנימינה, ומשם הייתה אמורה לאסוף אותי מישהי. במשך כל הנסיעה הייתי מתוחה ולחוצה, האם היא באמת תבוא? והרי זו תחושה לא רציונלית. אני מבוגרת, יש בכיסי כסף, אף אחד לא רודף אותי. אבל אי אפשר לשלוט על הדברים האלה".
לקראת נאומה על הבמה ביד ושם, הוזמנה אתמול זהבה לפגישה עם ראש הממשלה. בזמן הריאיון, שערכנו בביתה בפתח תקווה, טלפנה אליה אחת מנכדותיה. "אני מקווה שנתניהו מבין כמה הוא צריך להתרגש מהמפגש איתך", היא אומרת לסבתה. "הנכדים כל הזמן מתקשרים", אומרת זהבה, "מספרים לי כמה הם נרגשים מהנאום שלי. הם לא יודעים מה זה עושה לי, מה עובר עליי. אני מאוד טעונה לקראת הערב הזה. מקווה שאעבור את זה בשלום. ואני בעיקר שמחה על הזכות שניתנה לי לומר את שמותיהם של קרוביי שנרצחו".
לפני עשר שנים אזרה אומץ ושבה לפולין, כאשת עדות בקבוצה של בני נוער. "הרגשתי שאני חייבת פעם אחת לפרוק ולהתפרק, לבכות בלי הפסקה, לצעוק, לא לתת חשבון לאף אחד מסביב ולנסות לסגור את המעגל הזה", היא מסבירה. בנה ונכדה הצטרפו אליה, "ואיזה מזל שהם עשו את זה, כי בלעדיהם לא הייתי שורדת את המסע".
היא שבה לבוכניה, וכשעמדה ליד הקרמטוריום באושוויץ בירקנאו - המקום בו הפכה ליתומה - ישבה "שבעה" במשך שעה ארוכה. "בני הנוער מהמשלחת עברו מולי ואמרו מילות נחמה, ילדיי ונכדיי התקשרו מישראל כדי לנחם. זה היה טקס סמלי, אבל כל כך חשוב עבורי".
במשך שנים רבות עסקה זהבה בחינוך לגיל הרך. תחילה כגננת, כמורה בסמינר לגננות, ואחר כך כמפקחת על גני ילדים. היא הכינה חומרי למידה מתאימים בנושאים שבין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו, ותמיד שמה לנגד עיניה את החובה שלא לפספס שום ילד. לתת את תשומת הלב הנדרשת, לא לתת להם ללכת לאיבוד. "זכיתי לקיים את צוואתה של אימי חנה ושל אבי משה. נלחמתי על קיומי הפיזי ועל זהותי הרוחנית. שרדתי והגעתי לפלשתינה. נשארתי ילדה יהודייה, וגידלתי דורות של ילדים יהודים. את ילדיי שלי ואת ילדי ישראל", היא אומרת בדמעות של גאווה.
(עדכון ראשון: 19:0)
