בכניסה לשכונה הפסטורלית בראש פינה שבה התגורר עד לפני כמה שנים ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שהלך לעולמו הבוקר (חמישי), החלו ההכנות לקראת הלווייתו, שתיערך ביום ראשון בבית העלמין הצבאי של המושבה הגלילית. הכניסה לשכונת הרחבה ד', שדגן נמנה עם מייסדיה, סמוכה לבית העלמין. לא רחוק משם, באזור הגבוה ביותר במושבה, ניצב ביתו של ראש המוסד לשעבר, ומשקיף לעבר הנופים עוצרי הנשימה של הר החרמון, עמק החולה והכינרת.
מעטים מכ-2,500 תושבי ראש פינה זכו להכיר את דגן באופן אישי, ואילו עובדי המועצה המקומית מתקשים להיזכר בפעם האחרונה שבה התקיימה במקום הלוויה ממלכתית בסדר גודל כזה. "אני מתקשה להאמין שיהיו כאן מספיק מקומות חנייה לכל מי שיבוא ללוות את דגן בדרכו האחרונה", הסביר אחד מהם.
עוד בוואלה! NEWS:
הנאום האחרון של מאיר דגן: "מפחד מהיעדר החזון ומאבדן הדרך"
נתניהו: "דגן הקדיש את חייו לביצור כוחה של מדינת ישראל"
ראש המוסד לשעבר מאיר דגן הלך לעולמו בגיל 71
"סיפורי צבא ומלחמות על מאיר תשמעי מהרבה אנשים, אבל החוויות שלי היו עם מאיר האדם", סיפר עמיחי ישראלי, שפגש את דגן בטיסות רבות מראש פינה לשדה דב. ישראלי עבד באותה התקופה באוניברסיטה הפתוחה, ודגן, אז קצין בדרגת אלוף, היה טס לישיבות מטכ"ל בקריה. "היינו מתווכחים הרבה על פוליטיקה", נזכר, "דעותיו הפוליטיות ייצגו את אריק שרון וימינה, ואני הייתי באותם ימים שמאלן קלאסי".
אולם לצד הוויכוחים, ישראלי סיפר על אישיותו האצילית של דגן ועל נועם הליכותיו. "יום אחד לא הספקתי לשתות קפה בבית, אז קניתי נס קפה גדול ורותח במזנון בשדה התעופה של ראש פינה", שחזר. "דגן ישב ואני עמדתי מולו ושתיתי את הקפה. פתאום מישהו עבר ונתקל בי, וכל הקפה נשפך למאיר באזור החלציים. הוא קפץ ואני הרגשתי מאוד לא נעים. התנצלתי פעם אחר פעם".
"ואז הוא אמר לי, 'תראה, זה לא נורא, לא קרה כלום. אני נוסע עכשיו למטכ"ל ושם יש לי תא ובתוכו חליפת מדים רזרבית בדיוק למטרות כאלה. הכול בסדר, עברנו כבר דברים קשים יותר'", סיכם ישראלי. "הסיפור הקטן הזה המחיש לי איזה בן אדם הוא היה. מאוד נחמד, מאוד חברי ומאוד מאופק ונעים. אחר כך במשך שנים, בכל פעם שהוא היה בצומת של קבלת החלטות, הייתי אומר לחברים שלי שאם המושכות בידיים של מאיר, אז אני כאזרח ישן בשקט בלילה".
"אכזר וממוקד מטרה, אך גם אדם מלא חן"
דגן נולד בינואר 1945 למשפחת הוברמן, ברכבת שבה נסעו הוריו בברית המועצות, כמה שנים לאחר שנמלטו הנאצים בפולין. חלק מבני משפחתו נספו בשואה, ובהם סבו, בער סלושני (ארליך). ביום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני שש שנים, חשף דגן תמונה של סבו, מכוסה טלית וכורע על ברכיו מול חיילים נאצים, ככל הנראה זמן קצר לפני שנרצח בידיהם. "ההיסטוריה המשפחתית הייתה תמרור דרך חשוב בשבילו", סבור הפרשן לענייני מודיעין יוסי מלמן. "הוא לא הגה בכך יומם ולילה, אבל זה הדריך אותו".
לישראל הגיע כילד עם משפחתו בשנת 1950. המשפחה גרה במעברת פחונים ולאחר מכן עברה לבת ים. ב-1963 התגייס מאיר לצה"ל. במשך 48 שנים שירת בתפקידים שונים במערכת הביטחון, עד לשנת 2011, אז סיים את כהונתו כראש המוסד. מלבד איסר הראל, דגן היה ראש המוסד שכיהן למשך התקופה הארוכה ביותר, וכהונתו הוארכה פעמיים.
לדברי מלמן, מחבר הספר "מלחמות הצללים" העוסק במוסד ובקהילת המודיעין הישראלית, דגן מוכר בציבוריות הישראלית כ"מי שראו בו לוחם עם הסכין בין השיניים שאוכל ערבים לארוחת בוקר", אולם הוא היה גם "איש רב קסם, איש רעים להתרועע". הוא הבהיר כי "מצד אחד הוא יכול היה להיות אכזר וממוקד מטרה, ומצד שני אדם מלא חן שמהלך קסם על סביבתו".
"לא כזה שנותן לפקודיו תחושה שהוא הכי חכם"
ב-1966 השתחרר דגן משירות סדיר בדרגת סגן, ולאחר שהשתתף כחייל מילואים במלחמת ששת הימים, שב לשירות קבע. שמו של דגן בצה"ל יצא לו בזכות יצירתיותו כאיש מבצעים. שאול כמיסה, אלוף-משנה במילואים, ולשעבר סגן מפקד יחידת קישור ללבנון, קמ"ן רצועת עזה ושגריר ישראל בבולגריה, נזכר בדגן כ"ג'נטלמן, מפקד שיודע לפרגן לקציניו, לחזק ולומר מלה טובה. לא מפקד מתנשא ולא כזה שנותן לפקודיו תחושה שהוא הכי חכם. איש פשוט ולא מתנשא".
אריאל שרון, שהיה אלוף פיקוד הדרום בראשית שנות ה-70, הטיל על דגן להקים ברצועת עזה את יחידת רימון שתפקידה היה להיאבק נגד המחבלים ברצועה. ליחידה, שזכתה לכינוי "סיירת בלונים" בשל הצמיגים המיוחדים שהורכבו על גלגלי הרכבים כדי לנסוע בחולות, יצא שם של יחידת חיסול שנויה במחלוקת. הוא פיקד על היחידה במשך שלוש שנים, ובתחילת שנת 1970 עלה הג'יפ שבו נסע על מוקש והוא נפצע באורח קשה ורגלו נפגעה.
מאז ימיו ברצועה ועד למינויו לראש המוסד בשנת 2002, נרקם בין שרון לדגן קשר אמון מיוחד, שהתחזק במלחמת יום הכיפורים, כשהקצין הצעיר דגן לחם תחת פיקודו של שרון והיה בין הראשונים שצלחו את תעלת סואץ. לדברי מלמן, "שרון אהב את היכולת המבצעית שלו ולכן הטיל עליו את ראשות המוסד, אחרי שהחליט לרכז את המאמץ לסיכול תכנית הגרעין האיראנית ולאסוף תחת גוף אחד את איסוף המודיעין והמבצעים".
"הוטלה עליו המשימה לסכל את הגרעין האירני", הסביר מלמן. "האם הוא סיכל זאת? לא. ייתכן וזו היתה משימה גדולה מדי והיה צריך להגדירה אחרת. זאת הייתה משימה שאפתנית ששרון ואולמרט העניקו לה תקציבים בלתי מוגבלים". לדבריו, "בהתחלה דגן לא התקבל באהדה במוסד. אולי הוא היה קצת יהיר. אבל מהר מאד הוא הבין את מגבלות הכוח וגדל והתבגר לתוך התפקיד". מלמן ציין כי דגן "הבין את חשיבות הקהילה הבינלאומית ואת חשיבות היחסים עם ארגוני ביון עמיתים. היה שיתוף פעולה הדוק עם ה-CIA ועם המודיעין הבריטי. ג'ורג' בוש אהב אותו מאד ונפגש איתו. זה דבר נדיר שנשיא ארה"ב נפגש עם ראש המוסד".
קרב אחד-על-אחד עם סגן מפקד "החזית העממית"
מלמן ציין גם את הפער שבין דימויו של דגן כאיש מבצעים אמין לחזותו - נמוך ושמנמן, ונעזר במקל הליכה, זכר לפציעתו בשירותו הצבאי. אחד מאותם מקרים שתרמו לדימויו כגיבור מלחמה, שבעקבותיו גם הוענק לו עיטור העוז, אירע חודש לפני פציעתו. במהלך סיור בעזה, הבחין דגן במונית שחלפה על פניו באבו נימר, שהיה אז סגן מפקד "החזית העממית" ברצועה.
המונית נלכדה בין שני ג'יפים צה"ליים ודגן ירד לעברה. כשהתקרב, פתח אבו נימר את דלת המונית כשבידו רימון רסס, ממנו שלף את הנצרה. דגן לפת את ידו של אבו נימר ובין השניים החל מאבק שנמשך כעשר דקות, במהלכו אחז דגן את ידו של המחבל לבל יתפוצץ הרימון, וניסה למנוע ממנו לשלוף אקדח עם ידו השנייה. דגן פקד על חייליו שלא להתקרב, מחשש שהרימון יתפוצץ. הוא הסיר מראשו את קסדת הפלדה, חבט בראשו של המחבל, הימם אותו וגבר עליו. לאחר מכן הוא ניגש למונית, מצא בתוכה את הנצרה ונצר מחדש את מנוף הרימון.
אחרי מלחמת יום הכיפורים, עשה דגן הסבה לשריון ובשנת 1980 מונה לפקד על אד"ל (אזור דרום לבנון), שם בלט בהובלת מבצעים מיוחדים לחיסול משתפי פעולה ואנשי פתח. במלחמת לבנון הראשונה פיקד על חטיבה 188, ולאחר מכן מונה לפקד על יק"ל (יחידת קישור ללבנון) והקים בה יחידה לאיסוף מודיעין והפעלת סוכנים. הוא המשיך להתקדם בסולם הפיקוד, עד למינויו בשנת 1993 לעוזר ראש אגף המבצעים בדרגת אלוף. לאחר מכן, עבר למטה ללוחמה בטרור ושב לצבא כראש חטיבת מבצעים ויועץ מיוחד לרמטכ"ל.
"איזה מאיר דגן? בעלה של בינה?"
"מאיר הגיע לראש פינה כשאני הייתי ראש המועצה בשנות ה-70", סיפר ראש המועצה המקומית ראש פינה לשעבר יורם מאירי. "אחר כך המשכתי לעקוב אחרי ההתפתחות וההתקדמות שלו. הוא היה איש יקר, ממייסדי הרחבה ד', שם הוא הקים את הבית השני שלו במושבה". מאירי, כמו תושבים רבים, נזכר באבטחה התמידית שהייתה סביב ביתו הפרטי של דגן.
"הוא אף פעם לא היה נגיש", סיפר חזי שגב, "גם כשהוא היה בראש פינה, הבית שלו היה תמיד מוקף בחומות ובמחסומים של השב"כ". שגב, ששכל את בנו נמרוד במלחמת לבנון השנייה, סיפר כי בניגוד לדגן, רעייתו בינה, הייתה מעורבת מאוד בחיי הקהילה. "היינו פוגשים אותה הרבה גם ברחוב או בקניות בסופר", אמר. "אחרי שנמרוד נהרג במלחמה, התחברנו מאוד. היא הייתה מאוד רגישה לכאב שלנו וניסתה לעזור לנו כמה שהיא יכלה".
"לא ראינו את מאיר הרבה במושבה", סיפר תושב נוסף, עמית הרפז. "גם כשהוא היה כאן, הוא היה מוקף באנשי אבטחה. בינה אשתו הייתה מיילדת בבית החולים זיו בצפת והיא יילדה את הילדים שלנו. כשאמרתי הבוקר לאשתי שמאיר דגן נפטר, אז היא שאלה אותי: 'איזה מאיר דגן? בעלה של בינה?'".