40 שנה לאחור: היכן היו אז, המנהיגים של היום?

40 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, והנערים והחיילים של אוקטובר 1973 הם דור ההנהגה הנוכחי של מדינת ישראל. האזעקה שפילחה את דממת היום הקדוש, החיילים שחילקו צווי גיוס למתפללים בבית הכנסת והקרבות הקשים בסיני וברמת הגולן, הם זיכרונות שמלווים עד היום את ראשי המדינה. וואלה! חדשות חוזרת לאותם רגעים מ"המלחמה ההיא" שעיצבו את חייהם של ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת והשפיעו רבות על דרכם המקצועית, אך בעיקר האישית.

עם פרוץ המלחמה חזר ראש הממשלה בנימין נתניהו ארצה באמצע לימודיו באוניברסיטת MIT בארצות הברית. "המטוס היה מלא בסטודנטים ישראלים שעזבו הכל כדי להילחם בשדה הקרב למען הגנתה של מדינת ישראל", סיפר נתניהו, "רבים מהם נפלו בקרבות".

במקביל, השתתפו בקרבות שני אחיו – יוני אחיו המבוגר ועידו אחיו הצעיר, גם הם לוחמים בסיירת מטכ"ל. יוני וחייליו חיסלו כוח קומנדו סורי שנשלח לפשוט על מפקדת צה"ל ברמת הגולן. אחר כך ניווט כוח ארטילרי של צה"ל למעמקי השטח הסורי שהפציץ את דמשק. בנוסף, השתתף בקרב מאסף עם כוחות סורים שנסו מהחרמון. יוני קיבל את עיטור המופת על פיקוד מבצע החילוץ של סגן-אלוף יוסי בן-חנן מאחורי קווי האויב.

עם הגעתו לארץ, הצטרף נתניהו לכוח מילואים של לוחמי סיירת מטכ"ל שירד דרומה לגזרת תעלת סואץ כדי להגן מפני התקפות של הקומנדו המצרי על כוחותינו. בהמשך, עלה ראש הממשלה לגזרה הצפונית לפקד על מבצע מיוחד שלא נחשף עד היום.

40 שנים אחר מלחמת יום הכיפורים ביקש ראש הממשלה נתניהו להעלות מה שכתב אחיו יוני שנהרג במהלך פיקוד על מבצע חילוץ החטופים מאנטבה שבאוגנדה ימים ספורים אחר המלחמה, דברים השמורים עמו תמיד ובייחוד ביום כיפור: "כמה חזקה האומה וכמה גדולה היא ברגעי משבר. קשה לתאר איך נקפצות האצבעות לאגרוף פלדה בימי פרעות". במכתב אחר כתב: "אין לי ספק ביכולתנו ובכוחנו וברצוננו להישאר כאן במשך זמן רב כל כך עד שנהפוך לעובדה מוגמרת".

"כדי לשמור על הבית שלנו, מדינת ישראל, עלינו להיות מוכנים תמיד לפעול בעוצמה נגד אלה שמנסים לעקור אותנו מכאן", ציין ראש הממשלה. "מאז ומתמיד היו יכולתנו ונחישותנו להגן על עצמנו המפתח לקיומנו ולעתידנו. עוצמתנו היום גדולה לאין שיעור משהייתה ביום הכיפורים ההוא, אבל אנו שואבים השראה מגבורת הרוח שגילו העם ולוחמיו ברגעי מבחן. תמיד נזכור את אלה שמסרו נפשם במלחמה הקשה כדי שנוכל לחיות בארצנו".

שר הביטחון נזכר במתח שאחז בו זמן קצר לאחר שפרצה המלחמה. "ככל שנקפו השעות מפרוץ המלחמה, הדיווחים לא פסקו מלהגיע", הוא מספר. "ישבנו אז, קבוצה של חיילי מילואים מחטיבה 55, בבסיס בסירקין, ממתינים לשליחתנו לחזית. אלה היו רגעים קשים, בשורות איוב משדה הקרב אל מול חוסר האונים המוחלט. הידיעות על נפילת מוצבים ברמת הגולן ובתעלה, על הרוגים ופצועים, על חיילים שנפלו בשבי, אל מול התסכול הרב שהצטבר, שכן אותנו עדיין לא הפעילו".

הוא מתאר גם את התחושות הרעות ששררו בעם. "ההרגשה הייתה של רעם ביום בהיר. התחושה הייתה שמדינת ישראל נמצאת על סף חורבן בית שלישי. אם הקווים נפרצו והמצב הוא עד כדי כך גרוע, מי יודע מה יהיה הלאה. בתום כמה ימי המתנה, נשלחנו לסיני. המשימות הראשונות שהוטלו עלינו היו משימות אבטחה נגד קומנדו מצרי שנחת בחצי האי, אחר כך צלחנו את התעלה. היינו אמורים לנוע לכיוון איסמעיליה, אך בשלב מסוים הסיטו אותנו לעיר סואץ, שם נלחמנו עד הפסקת האש".

יעלון משחזר כיצד המורל בעם היה ירוד. "כבר אז, ברגעי הקרב הקשים, הבנתי שאני חייב לעשות מעשה. אובדן האמון בהנהגה הצבאית והמדינית היה כבד. ידעתי שאם לא אחזור לסייע בשיקום הצבא, כקצין זוטר ולו לשנה או שנתיים, לא אהיה שלם עם עצמי. לא תכננתי להישאר בצבא הקבע. מלכתחילה, עוד כחייל בשירות חובה ראיתי את ייעודי בקיבוץ – ולא בקורס קצינים. הייתי 'ראש גדול' גם בצבא, אך האמנתי שבעקבות הניצחון הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים, אפשר לנתב את שאיפותיי למקומות אחרים, לא לשירות צבאי ארוך. מלחמת יום הכיפורים שינתה את מסלול חיי, כמו גם את השקפתי על דרך ההתנהלות של מפקדים ופקודים, של דרג בכיר ודרג זוטר".

"ערב מינויי לראש אמ"ן קראתי את דוח ועדת אגרנט ופגשתי את גיבוריו. מהמפגשים למדתי את גודל הטרגדיה. בכירי אגף המודיעין באותן שנים היו בפירוש אנשים מצוינים. הם שגו כי השתלטו עליהם, אך לא רק עליהם, יהירות, שאננות וחוסר צניעות. תחושת ה'אני ואפסי עוד' הפכה לחלק בלתי נפרד מדרך עבודתם. לא היה מקום לדעה אחרת, להשקפה נוספת, למחשבה שונה. קרוב לוודאי שזהו תמרור האזהרה המשמעותי ביותר שניצב בפני כל מקבל החלטות, וכך אני דורש לאורך השנים מעצמי וגם מהכפופים לי, במדים ושלא במדים: אפשרו לפקודיכם ולכפופים לכם לומר את אשר על ליבם ודעתם, גם אם השקפתם אינה תאומת את השקפתכם. הפגינו מנהיגות משתפת ומנעו עריצות מחשבתית. הבינו כי חובה להאזין למגוון דעות, וכי התבונה והחוכמה אינן נמצאות רק במקום אחד".

בלי צל של ספק, קובע יעלון כי מלחמת יום הכיפורים היא האירוע המכונן של חייו. "אלמלא המלחמה הזו, סביר שהייתי היום במסלול מקצועי ואישי אחר לחלוטין מזה שאני נמצא בו היום, אך איני מצטער לרגע על הדרך אליה פניתי בגלל המלחמה ההיא".

ביום כיפורים של 1973 שנת הייתה שרת המשפטים נערה בת 15. "לבושים בבגדי חג לבנים צעדנו, כמדי שנה, לעבר בית הכנסת – ואז שמעתי בפעם הראשונה את המילים 'פרצה מלחמה'", היא משחזרת. "המילים הדהדו, טלטלו, עברו בין כולם. יום קדוש ושלו הפך במהירות ליום של תחושות קשות, של חשש קיומי אמיתי, דאגה וחוסר אונים, ואת זאת ראיתי על פניהם של הוריי".

היא נזכרת בשמועות שהחלו לעבור מפה לאוזן. "הסיפורים שהחלו לזרום אלינו גרמו לכולנו לתחושת חוסר וודאות. הם תואמים את המציאות? מוגזמים? רק בבגרותי הבנתי את המשמעות האמיתית של מה ששמעתי אז. זיכרון אחד צרוב לי היטב בתודעה, בולט מכולם. אני זוכרת את המבט החיוור על פניה של אמי – מבט שזכרתי אז, אבל הבנתי רק כשהפכתי אני בעצמי לאם. זה היה מבט של אם שפותחת את דלת ביתה ומולה אדם בחאקי. האיש לא בא לספר על בנה, אחי, אלא לבקש את בנו הנעדר. הוא דפק על דלתות הבתים של כל חבריו כדי לברר אולי ואם שמעו משהו. המלחמה הסתיימה. האיש בחאקי הפך לאב שכול, ודורון - בנו השני ובן כיתתי, הפך לאח שכול".

שר המדע והטכנולוגיה, ראש שירות הביטחון הכללי לשעבר, היה בירושלים עת פרצה המלחמה. הוא התגורר שם עם משפחתו כששירת כראש המחלקה לסיכול פעילות חבלנית עוינת (פח"ע) במרחב יהודה שומרון וירושלים. "כאיש מילואים של שירות הביטחון הכללי מיהרתי למטה המרחב, שבו התקבצו כל העובדות והעובדים", הוא מתאר. "על פני כולם ארשת של אי ודאות ודאגה, על גבול התדהמה. למטה המרחב החלו להגיע הידיעות הראשונות על המתרחש בחזית הצפונית ובחזית הדרומית. האוזניים שמעו אך הראש ובעיקר הלב סירבו להאמין. מפקד המרחב באותה עת, יהודה ארבל - מפקד נערץ, נחוש, איש מודיעין מנוסה שמורגל להפתעות ולמצבים של אי ודאות, כינס את חבורת המפקדים, דיווח לנו על המידע הראשוני שהיה ברשותו".

"בסיכום דבריו קבע ארבל כי עבודת המרחב תחולק לשלוש רמות", מספר פרי. "תחילה, הוא הורה על פתיחת כל המטות האזוריים על מנת לאסוף מודיעין אודות תכנוני פיגועים וכוונות לחבל בשיירות או בסיסים של צה"ל, וכניסה למצב חירום בדרגה מירבית. בשלב השני, הורה ארבל ליצור קשר עם כל המוסדות האזרחיים שאמורים היו לטפל בתושבי העורף – עיריות וועדים במגזר היהודי ובמגזר הערבי. בשלב השלישי, עוד לפני שתמונת המצב הייתה ברורה, הוחלט כי קציני קישור של שב"כ יוצבו בכל יחידה צבאית על מנת לתאם את העבודה עם צה"ל, לסייע בכל הדרוש ולפעול לאור כל תרחיש שמתפתח כתוצאה מקרבות הבלימה".

לדברי פרי, "ההפתעה שהייתה מנת חלקם של תושבי ישראל הייתה דומה לזו ששררה בשטחים. לכן, בימים הראשונים השטח היה שקט באופן יחסי, אך במוצאי שבת המורל של תושבי יהודה ושומרון עלה בהתמדה ותושבים יצאו לרחובות וייחלו למפלה ישראלית. אנשי היחידה עליה פיקדתי החלו לפעול לסיכול פיגועים מתוכננים, הפרות סדר וניסיונות פגיעה בבסיסים של צה"ל ובשיירות שהסיעו חיילים וטנקים לחזיתות בצפון ובדרום. הטקסט קצר מלהכיל את הרגשות והפעולות שסיכלנו וביצענו במהלך כל ימי הלחימה הקשים".

"כמי שלחם במלחמת ששת הימים, בקרבות הדמים ברמת הגולן, סירבתי להאמין בשעות הראשונות שאנו בעיצומה של הפתעה מודיעינית חסרת תקדים. אני זוכר את עצמי מנסה למצוא הסברים שהתיימרו לענות עבורי על השאלה - איך זה קרה. לצערי, ההתפכחות הייתה מהירה וכואבת, מכל היבט שאפשר לעלות על הדעת. בראש ובראשונה בהיבט הלאומי, בדגש על העובדה שהייתי כבר איש מודיעין ותיק יחסית. אך לא פחות מכך, בהיבט האישי, שכן לא הייתה שעה או יום שבמהלכן לא קיבלתי ידיעות על חברים שאיבדתי או כאלה שהוכרזו נעדרים.

"לעולם לא אשכח את בתי הקברות הארעיים ואת שיירות הארונות, עטופים בדגלי הלאום, בדרכם לקבורה בכל מקום בארץ. במשך שבועות רבים לא היה יום אחד שלא נכחתי בשתיים או שלוש הלווית צבאיות של חברים קרובים – אשר מלווים אותי עד היום. בפרספקטיבה של 40 שנים לאחור דברים הלכו והתעמעמו, אך תחושת החורבן וחוסר האונים, היו קשים מנשוא. רק ההתגייסות הלאומית, כמו שעם ישראל יודע להתגייס במצבים כאלה, הקלו במעט את התחושות הקשות".

אם את מפכ"ל המשטרה תפסה המלחמה בבית הכנסת. "מאז גיל ילדות אני נוהג לפקוד את בית הכנסת ביום הכיפורים", הוא מספר. "בזמן שפרצה המלחמה, מתפללים רבים קיבלו צווי גיוס ואני וחבריי, תלמידי כיתה ט' באותם ימים, הבטנו במבוגרים והבחנו באי ודאות שבה היו שרויים. כנער זה הותיר בי רושם עז, טראומתי. אי וודאות ותחושת פחד אחזו גם בי. כיוון שאבי גויס למלחמה, אני ומשפחתי נסענו לבית סבי וסבתי ביפו".

"בימי המלחמה חשבתי כיצד אני יכול לתרום למאמץ הלאומי, ויחד עם כמה נערים נוספים עברנו מבית לבית, אספנו תרומות והכנו חבילות לחיילים שבחזית. פעלנו במסגרת עמותה שאנשיה ארגנו חבילות לחיילים, ואני הופקדתי על אזור דרום תל אביב, יפו, חולון ובת ים. כל מי שפנינו אליו הכניס אותנו לביתו ותרם. בתור ילד, אתה מעצים את הדברים שאתה חווה ועד היום אני זוכר את התחושה הזו של אי הוודאות. ביומיים הראשונים למלחמה לא ידענו מה קורה, זו תחושה שעד היום יושבת לי בראש. יחד עם זאת, ככל שארכו הקרבות, החלו להגיע דיווחים על הישגי צה"ל בשדה הקרב. התעוררה תחושה של ניצחון, החלו להגיע בשורות טובות.

"כמה שנים לאחר מכן, כאשר התגייסתי לחטיבת הצנחנים, התחושות מאותה מלחמה ליוו אותי בכל יום. הרצון שהוביל אותי להתגייס לשירות קרבי ולתרום ותחושת השליחות שקיננה בי, מלוות אותי עד היום".

שר האנרגיה והמים, נער באר שבעי, יצא גם הוא מבית הכנסת והבין שמשהו גדול קורה. "באותו ערב, כאשר יצאנו מבית כנסת, ראינו שיירה ארוכה של משאיות נוסעת בכביש הראשי בעיר עם טנקים. גרתי באותה תקופה בשכונה שגבלה בכביש הראשי המוביל דרומה, ואני זוכר את אותה שיירה היטב כיוון שזה היה מחזה מוזר. יום הכיפורים, אף מכונית לא נעה ברחובות אך שיירה ארוכה עם טנקים עוברת סמוך לשכונה. למחרת, בבוקר יום הכיפורים, כבר היה ברור כי משהו קורה אך עדיין לא ידענו בוודאות מה מתרחש. אני זוכר כיצד באמצע התפילה נכנסו אנשים לבית כנסת, לחשו על אוזניהם של חלק מהמתפללים ואלה יצאו בעקבותיהם - כבר לא שבו לתפילה. בשעה 13:50, מיד לאחר תפילת מוסף של יום כיפור, פילחה אזעקה את האוויר וקולה המייבב נשמע למרחקים. אז כבר היה ברור - פרצה מלחמה".

"יצאנו מיד מבית הכנסת, עושים דרכנו לעבר הבית, ומכוניות החלו לנוע בכבישים. אני זוכר את בן דודי, חייל בסדיר, עולה על הווספה שלו ונוסע לבסיס פיקוד דרום. בימים שאחרי, ימי המלחמה, התנדבתי בתחנת הדלק בכביש היציאה הדרומי מהעיר, שם חילקנו לחיילים שהיו בדרכם לחזית סיני משקאות קלים, עוגות וסיגריות. הלילות אז היו חשוכים בשל האפלה, אך אנחנו ראינו לנגד עינינו רק את האפשרות לסייע ככל הניתן לחיילי צה"ל שהיו בדרכם לשדה הקרב בדרום.

"בלילה שלאחר הפסקת האש, ב-24 באוקטובר, אני וחבריי טיילנו בעיר ונפצעתי. במשך שלושה שבועות אושפזתי בבית החולים, לצד חיילי צה"ל שנפגעו בקרבות. משום מה סברו רבים כי גם אני חייל שנפצע במלחמה וחבילות השי לא פסקו להגיע לחדרי. אפילו הבדרן היהודי-אמריקני, דני קיי, הגיע לבקר אותי. אך רק באותם ימים שבהם שהיתי לצד החיילים, הבנתי את גודל הבעיה שבה הייתה נתונה ישראל בפרוץ המלחמה ואת ההצלחה ההירואית בסיומה, כשצה"ל נמצא עמוק במצרים, בואכה קהיר. 40 שנים לאחר המלחמה הקשה ההיא, אפשר להבין מהי חשיבות העומק האסטרטגי למניעת מלחמה, ומהי חשיבות הסכם שלום שכל מהותו לשים סוף למלחמות ולמעגל הדמים".

זיכרונות המלחמה נצרבו בראשו של חבר הכנסת מהעבודה עד היום. "כל כך הרבה שנים חלפו בין גיל 13 לגיל 54, אך הזיכרונות טריים, כאילו האירועים מתרחשים ברגע זה ממש. במה להתחיל? בשמועות, במכוניות שהחלו לצוץ על הכבישים או ברגע שנחרת בזיכרוני לעולמי עד, שבו הגיעו לבית הכנסת של משפחתי צמד חיילים ושאלו היכן גר עזרא כבל, אחיו של אבי? הרגע הזה לא יישכח, כי הזמן היה זמן קריאת ספר יונה בבית הכנסת, השעה 16:30 לערך, והם ביקשו ממנו לסיים, לגשת לביתו הסמוך ולהתלוות אליהם ליחידה. זה רגע שבו הבנתי כי מדובר בעניין רציני, כיוון שהם השתמשו בצמד המילים הגדולות, 'פרצה מלחמה'. זה לא זמן למשחקים ואין זמן להשתהות עד כדי הפסקת הקריאה של הפטרת יונה".

"רגע מכונן נוסף מאותה מלחמה, רגע המלווה אותי עד היום בחיי הבוגרים, הוא המשפט המהדהד בראשי של הרמטכ"ל דוד אלעזר - 'אנחנו נשבור להם את העצמות'. עד היום אני זוכר את קולו הסמכותי אך סדוק של דדו, שבקע מהטלוויזיה, זה כל מה שאני זוכר מדבריו. באותו רגע הבנתי, כנער צעיר, שאנחנו באמת בצרות גדולות. מדוע נדרש האיום הזה? למה צריך להודיע על כך? הרי תמיד הודענו רק אחרי ששברנו להם את העצמות, ומה השתנה הפעם? הסתבר שאכן הפעם המצב היה שונה, כי בעת ההודעה של הרמטכ"ל, האויב היה זה ששבר לנו את העצמות".

40 שנה למלחמת יום הכיפורים - כותרות נוספות
פקודות ותשחצים: הכרזות של מלחמת יום כיפור
הקלטות ”הבור” נחשפות: ”עוד מטוסים להציל את הגולן”
עדויות גולדה לאגרנט נחשפות: ”מייסרת את עצמי”