חמאס שגה ויאבד שליטתו בעזה?

המציאות ברצועת עזה, לאחר שלושה שבועות של לחימה, השתנתה באופן דרמטי, עת נקלע חמאס למיצר ולחוסר אונים אסטרטגי, שהוביל ליציאתו משליטה ודוחק אותו לפעול בניגוד לאינטרס האסטרטגי שלו, באופן העלול להביא לאובדן שליטתו ברצועת עזה.

ישראל נכנסה למערכה שלא מרצונה ולא ביוזמתה. ניתן היה להגדיר את האינטרס האסטרטגי שלה באופן הבא: חמאס כגורם שלטוני, המסוגל לנהל באופן אחראי את חיי השגרה של האוכלוסייה המקומית, מוחלש מבחינה צבאית ומורתע. אינטרס זה הוא ההסבר לאופן בו בחרה ישראל לפעול בשבוע הראשון למבצע "צוק איתן" - תקיפות אוויריות בלבד וניסיון שלא להגיע למהלך קרקעי. ההיגיון היה החזרת המציאות לקדמותה (הבנות "עמוד ענן"), החזרת השקט באמצעות גביית מחיר מהחמאס באופן שיתחזק את ההרתעה שנשחקה, אך יישמר את חמאס כגורם שלטוני אחראי ברצועת עזה.

מבצע "צוק איתן" | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים

חמאס הפגין נחישות לפעול באופן בלתי מרוסן, תוך שימוש ציני להחריד באוכלוסייה אזרחית. הכול במטרה לחלץ הישג משמעותי, שיצדיק בעיני עצמו, ויותר מכך בעיני האוכלוסייה העזתית, את מחיר המלחמה. להבנתה, הסיכוי היחיד לדחוק את מדינת ישראל למלכוד הוא ביצירת דימויי הזוועה בתקשורת הבינלאומית. דימויים אלו הם "משני משחק", שיש בהם כדי לכבול את ידי ישראל ולעצור מבעדה להמשיך במאמץ ההתקפי. אלא שבכל יום שעובר, הסיכוי של חמאס לייצר או לחלץ הישג שכזה פוחת והולך. לכן, נדחק חמאס להפעיל את כל האמצעים העומדים לרשותו ובכל העוצמה ונקלע לסחרור.

המערכה הנוכחית, שהפכה באחת את המינוח של עימותים נמוכי עצימות לבלתי רלוונטי בעליל, מחייבת חשיבה מחדש לגבי מארג האינטרסים האסטרטגיים של ישראל ברצועת עזה. נדמה כי האינטרס האסטרטגי אתו נכנסה ישראל למערכה איבד מתקפותו. גם אם חמאס יוותר גורם פוליטי ושלטוני רלוונטי ברצועת עזה, ישראל אינה יכולה להשלים עם יכולותיו הצבאיות. ישראל אינה צריכה להגדיר את מיטוט שלטון החמאס כיעד, היעד צריך להיות פגיעה אנושה ביכולותיו הצבאיות. בלעדיהן, יש להניח כי חמאס יאבד מכוחו הפוליטי ואולי גם מהרלוונטיות שלו כגורם שלטוני. מה שעשוי לאפשר התבססות גורם שלטוני אחר ואחראי יותר.

להיכנס לראש של חמאס – ולהפתיע / פרשנות

ממד אי-היציבות של המערכת אינו מאפשר שליטה של ממש על המערכת ועיצובה בעת הזו. כדי להשיג שליטה מחדש על המערכת וכדי להבטיח מסוגלות לעיצובה, יש, בראש ובראשונה, למקסם את תוצאות המאמץ הצבאי ולהביא לפירוק רחב ומקיף ככל שניתן של תשתיות הטרור ברצועת עזה. לכן, איתור המנהרות והריסתן לא יכול להישאר המטרה היחידה של המבצע.

ההישג האסטרטגי הישראלי צריך להיות פירוז הרצועה, או לכל הפחות מציאות הקרובה לפירוז, או כזו המכשירה את התנאים לפירוז משמעותי בהמשך. המאמץ הצבאי צריך להוביל את החמאס מהר לנקודת ההחלטה לקבלת ההצעה המצרית להפסקת האש, המושתתת על העיקרון של פירוז הרצועה. במקביל צריך המאמץ הצבאי לאפשר הגעה לאותה תוצאה במקרה והחמאס יתמיד בסירובו להיענות להצעה המצרית.

בתנאי המציאות המתהווה, צריכה ישראל לשנות את הגדרת מטרותיה האסטרטגיות ברצועת עזה ולהבחין בין שלושה שלבים או טווחי זמן עיקריים:

השלב הראשון – טווח הזמן הקרוב – פירוז הרצועה ולו באופן משמעותי, בין אם באמצעות ההצעה המצרית להפסקת אש ובין אם במאמץ צבאי, במידה והחמאס יתמיד בסירובו לקבל ההצעה. את הפירוז יש להשיג באמצעות הטיפול בתשתית המנהרות, תשתית הרקטות, תשתית הפעילים ובכלל זה מנהיגים בכירים ותשתית הפיקוד והשליטה.

השלב השני – טווח הזמן הבינוני – החלשת כוחו הפוליטי של חמאס וביסוס מחדש של שלטון הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן ברצועת עזה.

השלב השלישי – טווח הזמן הבינוני-רחוק – שיקום הרצועה בהובלת העולם הערבי ובסיוע ישראל והקהילה הבינלאומית, באופן שיוביל לשינוי יסודי באיכות החיים של האוכלוסייה המקומית וימסד מערכת רסנים משמעותית כבסיס להרתעה מפני סבב אלים נוסף ולהאצת התהליך המדיני והגברת הסיכויים להצלחתו.

בנקודת הזמן הזו, אל לה לישראל להאט או לעצור. ללא הישג צבאי משמעותי, שתוצאתו החלשה ברורה של היכולות הצבאיות של החמאס, תתקשה ישראל לייצר הישגים מדיניים ולהפוך את המערכה למנוף לשינוי ולעיצוב המערכת בכיוון של הסדר מדיני. ברור כי המאמץ הצבאי גובה מחיר כבד, אך סביר להניח כי המחיר שייגבה במלחמה הבאה, שתגיע מוקדם מאשר מאוחר במקרה והרצועה לא תפורז, יהיה גבוה עוד יותר.

הכותב הוא חבר סגל בכיר במחלקה לישראל ולמזרח התיכון באוניברסיטת אריאל בשומרון וחוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד